דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) פ

אחת המוכרת נבלה וניכר המקום ורק אם נתחדש טריפות בחניות הכשרות הוא דמכריזין דזה לא ניכר וז"ב

שם ס"ה ולא נודעו. הכרו"פ הקשה דא"כ לוקי הא דנמצא הלך אחר רוב בנמצא ביד ישראל קודם שנולד הספק ע"ש. ולפענד"נ עפי"מ שנסתפק הכרו"פ ס"ק ז' בלקח מן הקבוע וקרוב לחנות הכשרה אם אזלינן בתר קורבא דהוא באמת דאורייתא ובתר רובא לא אזלינן דקבוע דוחה וכתב שאם קבוע דוחה רוב מכ"ש הקורבה דגרע מרוב ע"ש. והנה לכאורה קשה הא דאמר נמצא הלך אחר הרוב ולא קאמר דהלך אחר קורבה כל דל"ש קבוע אך ז"א דממנ"פ אם הרוב כשרים א"כ רובא עדיף ול"ל קורבא ואם רובא טריפות אף דאיכא קבוע רוב עדיף מקרוב ובזה מדוקדק מה דנקט הלך אחר הרוב ולא נקט סתם מותר להורות דאזיל בתר רוב ולפ"ז אם מיירי קודם שנולד הספק א"כ יקשה למה לא נקט סתם מותר דא"ל דקמ"ל דמותר מחמת רובא ולא מחמת קורבא דקודם שנולד הספק ל"ש קורבא דלא ידענו במי הטריפות ורק משום רובא אתינן עלה ולכך מוקי באחר שנולד הספק ובנמצא ביד נכרים. והנה יש לי מקום ספק בהא דכתב רבינו הרמב"ם דאם נמצא ביד עכו"ם אסור אפי' כל המוכרים ישראלים אי אסור אפי' בנמצא ביד עכו"ם קרוב לחניות הכשרים אי נימא דטעם של הרמב"ם דניהו דלא אזיל בתר רוב כשרים דחיישינן שמא קנה ממיעוט טריפות שנמצא ביד ישראל או עכו"ם והנכרי קנה אותו או דלמא דחיישי' שמא נטרף היום במקילין והוא קנה אותם ולזה לא מועיל גם קורבא. אמנם נרא' דבמקום שמכריזין פשיטא דאם לא הכריזו כשר ולא חיישי' לדלמא אירע טריפות ביד עכו"ם. ולפ"ז י"ל דהרמב"ם דהשמיט הכרזה משום דסובר דלא מועיל הכרזה דמ"מ חיישינן שמא לקח מישראל שאינו טבח טריפות או מעכו"ם לקח בשר ולא אזלינן בתר רובא דבכמה מקומות חשו חז"ל למיעוטא אבל עכ"פ אם נמצא קרוב לחניות בזה פשיטא דכשר דהרי קורבא דאורייתא וגם הרוב מסייע דכשר רק דבכל רוב יז מיעוט וחשו למיעוטא אבל בקורבא פשיטא דגם רבנן לא חשו ובזה י"ל דברי הרמב"ם ממה שהקשה ה"ה דבש"ס מוקמינן בנמצא ביד נכרי הרי דכשר ולפמ"ש אתי שפיר דבש"ס מיירי במקום שמכריזין וא"כ עכ"פ בקרוב לחניות בודאי אזלינן בתר רובא דהקורבא מסייע אבל הרמב"ם דהשמיט הכרזה שפיר כתב דאסור משום דלא מועיל הקורבא דשמא בחניות גופא אירע טריפות ולא נודע היכן ולא שייך קורבא. ובזה מיושב דברי רבינו בשקלים פ"ז דפירש חתיכות מותרות בעיר שאין בה נכרים כלל אבל יש בה נכרים אסור משום בשר שנתעלם והקשה התוי"ט דא"כ בעיר שכלה ישראל נמי ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבעיר שכולה ישראל ניהו דלא אזלינן בתר רובא אבל עכ"פ בתר קורבא אזלינן והוא קרוב לישראל ובודאי כשר ולמה ניחוש שמא עורב הביא ממקום אחר טריפות הא הקורבא מסייע דכשר אבל ביש בה נכרי דאז אין הקורבא מסייע דשפיר יש לחוש שמא העכו"ם הלך במקום הזה ואבד וכה"ג לא מועיל קורבא וכמו לענין אבידה המבואר בחו"מ סי' רנ"ט וז"ב. איברא דלפ"ז יקשה מה פריך הש"ס על רב מחתיכות מותרות לוקמא בעיר שכלה ישראל וגם רב מודה וצ"ל דא"כ מ"ט דרב דאמר דמותרות משום נבלה הא אף באכילה מותרות וע"כ דמשמע ליה דמיירי בישראל ונכרים דרין וע"ז פריך מ"ש חתיכות מאברים ומשני דזה ודאי וזה ספק ועוד דיקשה דא"כ אברים נבלות אמאי אבל לפי האמת דמותר באכילה וכלוי ע"כ מיירי בעיר שכלה ישראל ובלא"ה יש לומר דעדיפא משני דרב לשיטתו והנה הכרו"פ הקשה בסי' ס"ג דאחרי דהש"ס מסיק דמכללא לא שמיע דפרוותא דנכרים היה א"כ למה קי"ל דאסור ומהיכן ידענו זאת. ולפמ"ש אתי שפיר דידענו זאת מהך דרב בחתיכות דאמר מותרות משום נבלה ועכ"פ בנמצא אסור וה"ה נכרי מיהו כבר הרגיש הר"ן בקושיא זו ע"ש שישבה היטב והוא בחמש שיטות להר"ן ז"ל

שם שאין הכל בקיאין עט"ז מ"ש בזה דבחצי' חהר"ל לא שייך לומר דהחצי יבטול והפר"ח השיג והנכון כמ"ש הפר"ח ומ"ש הכו"פ ראיה בס"ק י"ג דאל"כ מאי פריך התוס' בזבחים דף ע"א דהוה חהר"ל הא החלב ושאר דברים לא הוה חהר"ל והרי קי"ל דאם נאבד הבשר יזרוק הדם וכאן הוה כנאבד ע"ש ל"ק מכמה טעמים כמ"ש בחידושי הרשב"א ביבמות דף צ' לחלק דדוקא באם היה ראוי מתחלה ולא אם לא היה ראוי כלל ע"ש והכרו"פ חשבו לדוחק ובלא"ה הרי עולין בעולין בודאי לא בטל דהוה דבר שבמנין דעולה לגבוה וא"כ החלב שעולה לגבוה להקרבה לא בטל כמבואר בדף ע"ז שם:

והנה בצלע אחת שנלקח חציה קודם שנולד הספק וחציה לאח"כ דעת אא"ז הגאון מו"ה העשיל והח"מ דגם השניה מותרת דכיון דהראשונה מותרת מכח דרובא פריש וה"ה החציה שניה והפר"ח השיג והכו"פ כתב דכיון דגם מה שמתירין הראשונה מכח רובא קא פריש הוה רק ספק דהתורה התירה אותו הספק כמ"ש הר"ש מפליזא בב"מ גבי עשירי ודאי וא"כ החציה שניה אסורה דזה לא התירה התורה ע"ש ואם כי דבר חכמה אמר מ"מ הדבר תמוה דסוף סוף כיון שהצלע שלקח מתחלה כשרה והתורה התירה הספק הזה וע"כ דמחזיקין אותו הספק דודאי מרוב הצלעות הכשרות היתה אותו הצלע והיאך אפשר לאסור החציה השנית ובשלמא גבי עשירי ודאי דהתורה גילתה דבעי דבר ברור ואמרינן ניהו דאיכא רוב אבל ודאי אינו אבל כאן באמת ברוב סני רק בקבוע לא הוה רוב דהוה כמחצה על מחצה וכל שהצלע הראשונה מותרת דאזלינן בתר רובא ממילא א"א לאסור החציה השניה. אמנם לפענד"נ בפשיטות לאסור משום דהרי דעת הפר"ח ס"ק י"ב דכל שאין האיסור כיכר לא שייך קבוע ואף לדעת הב"ח החולק היינו כשהוא עכ"פ בחנות רק שלא נתברר באיזה חנות היתה אבל כל שלא נודע מאיזה בהמה בטל ד"ת וא"כ בשלמא בחציה הראשונה דנלקח כל שלא נודע הספק ולא ניכר שום קביעות אסור שפיר שייך לומר כל דפריש מרובא קא פריש אבל אח"כ שנולד הספק ונודע הספק ונקבע האיסור היאך שייך לומר דניזל בתר רובא הא בקבוע גלתה התורה דלא ניזיל בתר רובא ולא שייך כאן לומר דהוחזקה בכשרות דגם עתה יש כאן רוב רק בקבוע לא מועיל רובא וז"ב לדעתי. ובגוף הדין שנחלקו הב"ח והפר"ח הנה בד"ת במגילה בתומת ישרים כתב גבי עיירות המוקפות חומה דלכך אזיל בתר רובא ולא הוה קבוע משום דעל גוף הקביעות אנו דנין אם הוא מהקביעות שמוקף או הפרזות וכתב שכן הדין בחניות אם באחד מהחניות כולד ספק לא שייך לומר דהוה קבוע דאנו דכין על גוף הקביעות אם הוה מהקביעות איסור או מהיתר ואזלינן בתר רובא דהיתר וכפי הנרא' גם דעת הר"ש בספר הכריתות לענין נחל איתן הוא כן ולפ"ז גם בזה כאן הספק אם נקבע איסור באיזה מהחניות או לא לא שייך קבוע וכמ"ש הפר"ח די"ל דלא נולד כאן טריפות והוא מהקביעות הכשרות. אך אחר העיון דברי הב"ח נכונים דבכה"ג שהספק בהחניות באיזה מהם א"כ שפיר נקבע האיסור עכ"פ באחד מהם רק שלא נודע באיזה מהם שפיר מקרי קבוע ובשלמא התם בהך דד"ת וכן בנחל איתן דלא נקבע האיסור רק באחת מהמקומות ובשאר המקומות הוה היתר גמור שפיר אמרינן דכל המקומות הם מהקביעות ההיתר אבל כאן דבאותן חניות נקבע איסור רק שלא נודע באיזה מהם אבל באותו מקום נקבע האיסור א"כ כל החניות נכנסין בספק וז"ב. ובזה ממילא נסתר ראיות הכרו"פ מש"ס נזיר גבי קידושין דשם בכל אשה ואשה אמרינן דזהו מהקביעות שלא נתקדשו ומ"ש הכו"פ ראיה מתוס' ב"ב בסוגיא דניפול שהקשו על ר"ח מאי קמ"ל והא מתניתין היא ובנמצא הלך אחר הרוב אף דנמצא סמוך למקום הטריפה ומאי קושיא דנוקי כגון שלא ניכר איזה מהחניות דמוכרת טריפה ול"ש קורבא וע"כ דבכה"ג לא מקרי קבוע לפמ"ש לעיל אין כאן קושיא דא"כ דלא שייך קורבא למה לא אמר סתם ובנמצא מותר הלך אחר הרוב ל"ל וע"כ דמיירי שנמצא סמוך למקום הטריפה וקמ"ל דאזלינן בתר רובא וע"כ דניכר הקורבא וז"ב וע' בשע"המ הלכות מגלה פ"ב

והנה המרדכי פ"ק דחולין וכן בספר הכריתות הובא בפר"ח שם כתבו להקשות דאמאי גבי דיינים לא אמרינן דהוה קבוע וכמע"מ דמי ותירוצם שם אינו מובן כל הכורך ולפענ"ד נ"ל עפמ"ש התומים בכללי התפיסה דלכך בדיינים אזלינן בתר רוב לענין ממון אף דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דכפי שנרא' לרוב הדיינים אין בו שום מיעוט ושאני כל רוב דיש מיעוט ג"כ משא"כ גבי דיינים דכפי דעת וסברת רוב הדיינים הדין כן בבירור וליכא מיעוט כלל ע"ש ולפ"ז גם כאן לא שייך כלל קבוע דיהי' כמע"מ דכפי סברת הרוב ליכא כאן אף מיעוט כלל מכ"ש דלא נקרא מע"מ וזה יש לכוין בדברי המרדכי הנ"ל בתירוצו השני והבן

סעיף ו' והא דאסור וכו'. הט"ז הקשה מזבחים דף ע"ג דאמרו ונכבשינהו דניידי ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע הרי דלא מועיל אף אם נתפרשו כלם ע"ש. ולפענד"נ דהנה הש"ך ס"ק ל"ז כתב דאף אם חזרו ובאו יחד במקום אחד אפ"ה לא מקרי קבוע כיון שנתפזרו בתחלה ע"ש אבל מסתימת הפוסקים לא נראה כן ושארי הגאון בעל דג"מ השיג מהא דאמרו בנזיר דף י"ב התם הדרא לניחותא ושם ג"כ לא הוה רק קבוע דרבנן כמ"ש התוס' ולפ"ז נרא' הא הש"ס בזבחים שם גזירה שמא יבא עשרה כהנים בב"א ודחי לה דאולי במגיסא נאסר ע"ש ומעתה כיון דיש לחוש שמא יבאו עשרה כהנים בב"א ה"ה דיש לחוש שמא יבאו הרבה כהנים ויקריבו כלן בב"א והדרא לניחותא והו"ל קבוע ולא מועיל מה דנתעקרה ושפיר גזרינן שמא יקח מן הקבוע ולא שייך דחיית הש"ס דבשלמא לס"ד דל"ש שום איסור אח"כ רק דיהי' רובא אח"כ שפיר אמרינן דכיון שכבר הותרה הותרה אבל לאחר דחידש דיש גזירה שמא יקח מן הקבוע ע"ז שפיר לא מועיל מה שמפריד כלם דמ"מ הדרא לניחותא ויהי' קבוע כבתחלה וז"ב מאד דהרי באמת אסרינן בדהדרא לניחותא וא"כ שייך שפיר גזירה שמא יבאו להקריב בב"א ולפ"ז נ"ל ברור דהיכא שמפריד כלם רק דיש חשש שמא הדרא לקביעותא כל שהפיל אחד לים דאז לא ניכר הקביעות כלל דשמא הך שנפל לים הוא דאסור וכדאמר רב גבי טבעת בכה"ג ודאי מותר ואף דבעינן דוקא נפל ולא הפיל במתכוין זה דוקא בלא הפריד והוה הקביעות במקומו בזה שפיר לא מועיל הפיל דמה"ת לתלות דאיסור נפל ודוקא נפל שלא התכוין מותר דתולין דהאיסור נפל ולא בהפיל במתכוין אבל כאן באמת ליכא קביעות כעת רק דגזרי' שמא יהדר לקביעות בזה כל שהפיל עכ"פ לא ניכר הקביעות ודעת הפר"ח דלא מקרי קבוע ובקבוע דרבנן אפשר דגם הב"ח יודה ת"ב כשמש. ובזה מיושב היטב הא דפריך הש"ס בדף ע"ז על רב ממתניתין דאמאי ימותו כלם והקשה הבה"ז דהא כתב הר"י קורקוס הובא בכ"מ פט"ו מתרומות דדוקא נפל ולא הפיל וכאן דקתני ימותו דהוא בידים ובזה לא הותר ע"ש וכפי הנרא' הרגיש הר"י קורקוס בעצמו שם ולפמ"ש אתי שפיר דלרב דתולין לומר שזו נפל א"כ ניהו דאינו מתיר רק בנפל במתניתין דיש תקנה לכבשינהו דניידי ויהי' מותר אף בהפיל בידים וה"ה להמית בידים