דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) עט

בזבחים דף ק"י בד"ה קומץ דאי משרי שרי אידך פלגא לקי וע"ז הקשה דהיאך לקי הא חד בחד אינו רק ספק ושרי מה"ת לשיטת הרמב"ם. ואני מוסיף דאף להרשב"א עכ"פ אינו לוקה דאינו רק ספק. אמנם לפענד"נ דשאני הך דפר"ח דאיסור' שנתערב בהיתר בזה כל דהוה שוה בשוה ויש ספק אם אוכל איסור או היתר התורה התירה או דאינו רק ספק איסור ולא לקי אבל היכא דיש שני איסורים רק דאחד היתר א"כ השני נשאר באיסורו כמו שהי' וא"כ שם דמשרא שרי או דמיגז גייז השני נשאר באיסורו כמו שהי' וז"פ וגם אם נימא כמו שנרא' מהפר"ח סי' ק"ט דהתורה לא אסרה רק אם רוב איסור ולא בספק כמו שרמז למה דאמרו בחולין דף כ"ח שחוט רובא או להיפך מ"מ גם זה לא נאמר רק באיסור שנפל להיתר לא בכאן. עוד אמרתי דבר חדש דבכה"ג ששניהם קדשים או איסורים ל"ש גם ביטול ברוב דכל ענין ביטול ברוב למדתי מדברי הר"ן ברי"ף סוף ע"ז דהוא מטעם דאיסור דרכו להתבטל ולא היתר וזה שייך באיסור והיתר אבל בשני איסורים או בקומץ ולבונה דשניהם מתירים ולא הי' רק פלגא איך שייך לומר שדרכו להתבטל והא אדרב' זה עיקר המתיר וכן בתרי זיתים דשניהם שווים באיסורים ודו"ק. ודרך אגב אומר מה שהאריכו המהרי"ל והפר"ח סי' ק"י בכללי הספיקות וגם הכו"פ ובק"א להל' נדה נכד הכו"פ היאך דעת תוס' נוטה אם כדעת הרמב"ם דספיקות מותר או אסור ואני מצאתי בתוס' עירובין דף ט"ו ע"ב מבואר בהדי' דס"ל ספק מה"ת להחמיר ע"ש והתימה שכלם לא הביאו זאת. והנה במ"ש הפרמ"ג כאן בשפ"ד ס"ק ו' בשם הכנה"ג דבנתערב איסור בתרי ספק טריפות דלא בטל והנה בתשו' כתבתי בזה דבר חדש דהנה במ"ש הרא"ש הובא בשטמ"ק ב"מ דף ז' דעשירי ודאי ולא ספק והקשו התוס' לבטול ברובא וכ' הוא דרוב ג"כ אינו רק ספק וכל דבעי עשירי ודאי גם רוב אינו ודאי והקשיתי דהא רובא דאיתא קמן אף לר"מ דחייש למיעוט' ברובא דאית' קמן לא חייש וכמ"ש בהגמ"ר סוף חולין וכ"כ התוס' יבמות דף ס"ז לר' יוסי ע"ש ולפ"ז הרי הוה דבר ברור וא"כ יקשה לבטל ברובא כיון דהוה רובא דאית' קמן וכתבתי בזה כיון דהוה קבוע וכמ"ש התוס' שם דהוה קבוע שאינו ניכר ע"ש ולפ"ז בכה"ג הרוב לא מקרי דבר ברור דעכ"פ קבוע שאינו ניכר לא מקרי רוב ברור כנלפענ"ד. והנה לכאור' הקשיתי במ"ש הנו"ב מהד"ת חלק חו"מ סי' ג' דאם הרוב אינם מחייבים מטעם אחד ועל כל אחד יש רוב כנגדו והאריך שם בדברי המהרי"ק אם רבים שאינם מסכימים מטעם אחד ועיין בחבורי יד שאול סי' רמ"ב מ"ש בזה ולכאור' קשה דהרי המרדכי הקש' גבי דיינים דהו"ל קבוע ולמה ניזול בת"ר וכ' דהדיבר שפירש הוה רובא דפירש אזלינן בת"ר ולפ"ז כאן דהדיבר שפירש אינו רוב שהרי אינו מטעם אחד ויש על כל אחד מהטעמים רוב כנגדו וא"כ שוב הו"ל קבוע ורוב ל"ש בזה והוא קושי' נפלאה ואמרתי בזה דבאמת צ"ב גוף קושית המרדכי דאיך שייך קבוע בשלמא תשע חניות הוה הקבוע דבחני' זו יש טריפות אבל כאן הדיינים הם קבועים אבל כל אחד יכול לומר היתר ואיסור ועכ"פ קבוע שאינו ניכר הוא וצ"ל דעיקר הקושי' דהדיבור שיוצא מהם הוה קבוע וע"ז שפיר תי' דהדיבור הו"ל פירש ולפ"ז גם כאן הרי הקבוע אינו ניכר והדיבור אף שאינו רוב אבל קבוע ג"כ אינו. ולפ"ז כאן דנתערב בספק טריפות שוב הו"ל קבוע וא"ל דהו"ל קבוע שאינו ניכר הא גם ההיתר אינו ניכר דהא הוה ספק טריפות ודו"ק היטב

סי' ק"י ס"א דבר חשוב וכו' עש"ך דפלפל אי מהני הולכת הנאה לים המלח והביא דעת רשב"ם והתוס' שמחולקים בזה בע"ז והנה ברמב"ם פט"ז הלכה ואו ממ"א כתב ב"ח חשובים כגון שור הנסקל וכו' ופ"ח שנתערב באלף כלם אסורים והראב"ד כתב פ"ח קימ"ל כר"א ורשב"ג דיוליך הנאה לים המלח והדבר תמוה דמדוע נקט דוקא פ"ח והכרו"פ כתב משום דפ"ח תופס דמיו ודבריו תמוהין דהראב"ד בעצמו פסק להיפך דפ"ח אינו תופס דמיו כמו שהביא הוא בעצמו ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך להבין אמאי בע"ז יוליך הנאה לים המלח ואיך מועיל הא אדרבא כיון דתופס דמיו הוה כאילו גם הדמים הם ע"ז אבל מה יועיל זה לגוף ע"ז וצ"ל דכיון דעיקר איסור בע"ז הוא משום לא ידבק בידך מאומה וכל שנותן דמיו ותופס דמיו א"כ חל על הדמים הע"ז וא"כ לא נדבק בידו מאומה מע"ז וז"ב ומעתה בשאר איסורים דאסורים בהנא' א"כ אדרבא בדברים התופסים דמיהם ודמיהם נאסר מר יועיל זה לגוף האיסור דהרי אף אם נותן דמיו פשיטא דלא פרח האיסור מגוף הדבר ואסור לאכלו וא"כ במה יועיל במה שפודהו ותופס דמיו אבל בפ"ח דלשיטת הראב"ד דמותר ואינו תופס דמיו ודמיו מותרין וא"כ הוא לא נהנה מהאיסור דהרי נותן דמיו ודמיו אינם אסורים בפ"ע ושפיר מועיל הולכת הנאה לים המלח בזה משא"כ באיסורין התופסין דמיהם מה מועיל הולכת הנאה לים המלח דהרי גם דמיו תופסין ונעשה גם דמיו אסורין וז"ב

שם וחביות סתומות דוקא גדולות הפר"ח והכו"פ הקשו דהרי דעת הרשב"א דהיכא דבלח אוסר במשהו גם ביבש כן ומש"ה גבי חמץ דאוסר בלח במשהו ה"ה ביבש כן וכן קי"ל סי' תמ"ז וגבי ערלה ותרומה דאוסרין יותר מס' בלח ה"ה ביבש כן (וכן קי"ל) וא"כ ביי"נ דאוסר בלח במשהו גם ביבש יהיה הדין כן ע"ש והנרא' דלכאור' צריך להבין דברי הרשב"א דבשלמ' בלח דעכ"פ משהו איכא שייך לומר דבחמץ החמירו דאפי' משהו לא יהיה ולכך לא מועיל ביטול בלח אבל ביבש דאם נימא דבטל אמרי' על כל אחד דזה אינו אסור וא"כ אין כאן אפי' משהו. אמנם באמת הדבר נכון דאטו בחמץ הקפידו על המשהו רק כיון דהוא דשיל"מ לא בטיל כמ"ש הרמב"ם או משום דהוא כרת לא מועיל ביטול וא"כ גם ביבש לא מועיל ביטול וכן בתרומה וערלה החמירו להצריך מאה מהטעמים המבוארים אבל לא הקפידו משום נ"ט דהא בששים אין טעם ולכך גם ביבש כן משא"כ ביי"נ דמשום חומרא דע"ז דלא ידבק בידך מאומה החמירו במשהו וזה שייך בלח דמ"מ משהו איכא אבל ביבש דאם בטל אפי' משהו ליכא שפיר בטיל וז"ב ודו"ק:

והנה הכרו"פ ס"ק ג' הקשה דלשיטת הרשב"א דבמקום דבלח במשהו גם ביבש הדין כן א"כ איך קאמר בע"ז דף ס"ד ולתני ככרות של בעה"ב ובחמץ בפסח ול"ל ככרות של בעה"ב הא אף בשל נחתום כן בפסח כיון דבלח במשהו ותנא לא חשיב רק מידי דאית ביה תרתי כדמשני לעיל על חמץ בפסח וגם הקשה על הרמב"ם דנתן טעם לחמץ בפסח דהוה דשיל"מ וא"כ ל"ל ככרות של בעה"ב ב ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו שהאריך בזה ולא ידעתי קושייתו דלכל הפירושים דתנא חשיב תרתי לק"מ דלפירש"י דתנא בעי תרתי דלא לבטיל וא"כ ככרות של נחתום הי' בטל כמו חתיכת נבלה דהוה דבר שבמנין ובטל וה"ה דשיל"מ דבטיל עד דאיכא תרתי שיהי' דבר חשוב ואסור בהנא' וכל שאינו דבר חשוב אף דאסור בהנא' בטל וגם בלח יבטיל דלא ס"ל לתנא דשיל"מ וכמו דלא ס"ל דבר שבמנין לבד כ"א בצירוף איסור הנאה וכמו בחמץ בפסח דמשני לעיל דלא חשוב משום דפרוס' בטיל וצ"ל דלא הוה דשיל"מ דכאן אזיל לר"י דסובר דאסור מן התורה בהנא' אחר הפסח ולא חשוב דשיל"מ רק לדידן דקיי"ל כר"ש וכ"כ הרמ"ע באלפסי בהדי' ומכ"ש לפירוש התוס' דתנא לא חשיב כאן כ"א מה דאית ביה תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה אף דבאמת גם בחד מיניהו לא בטל א"כ לכך הוצרך לנקוט ככרות של בעה"ב דהוה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וכן לפירוש הראב"ד הובא בר"ן שם א"ש ודו"ק ובזה י"ל הא דמקש' מככרות של בעה"ב ולא אסיק אדעתיה התירוץ דתני ליה התם וכדמשני לעיל על אגוזי פרך ועיין כרו"פ כאן ולמ"ש אתי שפיר דהכי קא קשיא ליה דלתני ככרות של בעה"ב גבי חמץ בפסח ולאשמעינן דוקא ככרות של בעה"ב ולא של נחתום ומשום דלא סובר דחמץ הוה דבר שיל"מ ורבותא טובא אשמעי' וע"ז משני דמאן שמעית ליה דאית ליה דחמץ בפסח אסור בהנא' ר"ע ור"ע תני לי' התם כן היא גירסת הר"ן ועיין בהגהות ר"י פי"ק ז"ל והיינו כיון דר"ע ס"ל דחמץ בפסח אסור בהנא' מן התורה ואף לאחר הפסח ור"ע הא תני ליה התם בסתמ' ככרות של בעה"ב ולא קתני גם ככרות של נחתום ולענין חמץ בפסח וא"כ אשמעי' שם הך רבותא או דסובר ר"ע כר"י דאסור מן התורה לאחר הפסח ולא הוה דשיל"מ עכ"פ לא קשה לי' דלנקוט התם. ובזה מיושב מה שדקדק הכו"פ כאן על לשון הש"ס מאן שמעת ליה ודו"ק ובלא"ה י"ל בקושית הכרו"פ דהש"ס דהכא סובר דתנא דמתניתין סובר דחמץ אחר הפסח אסור מן התורה בהנא' וא"כ לא הוה דשיל"מ וע"כ הא דלא בטיל הוא רק משום חומרא דחמץ וכטעם האחר וא"כ עיקר החומרא הוא בלח דמ"מ משהו מיהא איכא אבל ביבש דאף משהו ליכא ל"ש להחמיר וכמ"ש לעיל לענין יי"נ ולכך בעי ככרות של בעה"ב דוקא וז"ב:

והנה הכרו"פ ס"ק ד' הקשה בהא דקאמר הש"ס בנזיר דף כ"ט לר"ל דס"ל כדי לחנכו במצות הא הוה נבילה דמולק לה ומשני דס"ל כריב"י דאין שחיטה לעוף מה"ת ומאי קושיא הא במקדש הי' אלפים עופות בכל יום ולבטיל ברובא. והנה לכאור' רציתי לומר דבאמת קשה בלא"ה לשיטת הרמב"ם דכהן הלובש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה חייב משום כלאים ואיך ילבש כאן כלאים שלא במקום מצוה שאינו אלא משום חינוך וצ"ל כיון דעכ"פ מדרבנן מצוה לא הוה כלאים דהתור' התירה לכל עבודה שיצטרך ל"ש דאוריית' או דרבנן ולפ"ז אם נימא דהוה נבלה דמלק לה רק דבטיל ברוב אבל עכ"פ לאו עבודה מקרי דהרי אסור לו לאכול דהוה נבילה א"כ עבר על כלאים אך אם נימא דמצות אין מבטלות זא"ז א"כ אתי שפיר דבאמת מה"ת אינה מצוה ובטל ברוב ומדרבנן שהוא מצוה שוב לא בטל ואם כן לא עבר על כלאים דכיון דהתירה התורה על עבודה שיצטרך ומדרבנן שפיר מקיים המצוה ואוכל לשם מצוה ואי דבטיל ברוב הא מצות אין מבטלות זא"ז. אמנם באמת ל"ק קושית הכרו"פ דשם פריך לר"ל ור"ל ס"ל בזבחים דף ע"ח דאיסורי' מבטלין זא"ז ופליגא דר"א דאמר כשם שמצות אין מבטלות זא"ז כך איסורין אין מבטלין זא"ז וע' בשו"ת אא"ז ש"א ובכו"פ סי' צ"ח מביאו דזה תלוי בזה דאם איסורים מבטלין זא"ז כך מצות מבטלין זא"ז ושפיר עבר על כלאים וכמ"ש. ובזה מיושב קושית התוס' שם דבחולין דף כ"ח דלרבי דסובר כר"ל והוא סובר דיש שחיטה לעוף מן התורה מא"ל ולפמ"ש אתי שפיר דלדידן דקיי"ל מצות אין מבטלין זא"ז לק"מ דמשכחת לה בביטול וכמ"ש וצ"ע דהא לרבי שוב מב"מ לא בטל כדס"ל לרבי בחולין דף ק"ח

שם ס"ג הנמצא ביד עכו"ם הכרו"פ הקשה דהיאך מיירי אי במקום שאין מכריזין הא לא אזלינן בתר רובא מטעם דא"כ לא יוכל ישראל למכור טריפה לנכרי ובמקום שמכריזין והכריזו פשיטא דאסור ואי דלא הכריזו רשיעי נינהו דלמה לא הכריזו כיון דאחת מוכרת בשר נבילה ויש טריפות ע"ש ולא זכיתי להבין דבאמת מיירי במקום שמכריזין אם נמצא טריפה והיום לא הכריזו וא"ל דרשיעי נינהו דלמה לא הכריזו אותו שמוכרת בשר נבילה דפשיטא דזה לא בעי הכרזה דזה נודע לכל שיש חנות