דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) ז

לא מוקי לי' לטבחא ע"ש שכך ס"ל לר' יהודא ור' יצחק השיב דאפילו על זימנא חדא עושין לו כך הרי טבחא דלא סר סכיניה קמי חכם משמתין ליה ומעבירין אותו ומכריזין עליו דבשרא דטריפ' מכ"ש מי שיוצאת נבלה או טריפה. מתחת ידו אינו דין דמשמתינן ליה ומעבירין אותו ומכריזין אבשרא דטריפ' והנה דברים חדשים הם ואם מיירי במזיד ובמקום שיש חשש חימוד ממון בודאי נכון הדבר אבל באם אינו חימוד ממון די שיקבל דברי חברות ועיין פר"ח סי' קי"ט ובפרי תואר שם ובפרמ"ג כאן מ"ש בזה ואין ראיה מהא דלא סר סכינא דשם משום כבודו של חכם קנסינן ליה. גם ראיתי שם דבר נפלא בהאי מעש' דתרנגולתא דנתכוון לתרי סימני ואשכחיה דלא שחט רק אחד מהסימנים ואמרו דהשחיטה כשרה אבל הוא פסול ואף דלא בעי כוונה לשחיטה ור' יוסי אמר דכוונה היינו דישחוט לשם הקב"ה ולא לפתגם אוחרי אבל נתכוין לתרי סימני ולא שחט רק חד רק בדיעבד כשר כדתנן השוחט אחד בעוף דיעבד אין לכתחלה לא ע"ש הנה ראה זה דברים חדשים במה שמחלק בין נתכוין לשחוט שני סימנים ולא שחט רק חד ומשמע אם לא נתכוין רק לאחד בלבד כשר אף לכתחלה וזה לא שמעינן בש"ס דילן ובפוסקים וגם לר' יהודה בש"ס דילן נסתפק הש"ס אי בעי וושט דוקא או לא וכאן מבואר דאין חילוק בזה דהרי לא קאמר רק דנכס חד ולא ביאר אי שחט הוושט או הקנה גם מה שהעביר השוחט בנתכוין לתרי ולא שחט רק אחד זה לא נתבאר בשום מקים וע"כ פשיטא דלענין דינא לא קיי"ל כהך דזהר חדש הנ"ל ודו"ק

שם ס"ה מומר לחלל שבת עיין בספר ב"ה שדעתו דאף בדרבנן מקרי מומר כמבואר בא"ח סי' שפ"ה והפר"ח בק"א חולק ע"ז דדוקא לענין ביטול רשות הוא דאף בדרבנן מקרי מומר אבל לא לענין שאר איסורים יעו"ש ואני ציינתי על הגליון בתוס' בעירובין דף ס"ט ד"ה הוציאו ובמהרש"א שם ובאמת פשטת לשון הש"ס דחמירא לי' שבת כעבודת עכו"ם משמע דהוא כמומר לעכו"ם ואף בדרבנן נעשה מומר דאל"כ לענין ביטול רשות ל"צ שיהיה כעכו"ם וכל דחשוד אדרבנן מבטל רשות ואף שיש לדחות כיון דאינו חשוד רק אדרבנן מנ"ל שמבטל רשות מ"מ אין לנו הכרע אמנם אני תמה על הפר"ח וביותר על התב"ש כאן דהכריע דגם במומר לע"ז אינו רק בע"ז דאוריית' דומיא דנסך ליין א"כ פשיט' דחילול שבת דאינו רק כעובד ע"ז ולא חמיר מיניה ואף שהמג"א סי' ש"ז היה לפניו הגירסא יותר מע"ז כבר הגיה הפנים מאירות דאינו חמור יותר וכמ"ש בגליון הש"ע שם וא"כ פשיט' דלא נעשה מומר בשבת בחילול דרבנן ודו"ק. שוב ראיתי בב"י אהע"ז סי' מ"ד דהביא בשם בעל עיטור שכתב שכיון שבח"ל לאו עובדי ע"ז נינהו ומחלל שבתות ליתא אלא בעבודת קרקע לכך בזמן הזה מומר שקידש הוה קידושיו קידושין ע"ש וכפי הנראה דס"ל דמלאכה גמורה דיהיה מקרי אב מלאכה ליכא אלא בעבודת קרקע ומבואר דבחילול שבת דרבנן לא נקרא מומר הן אמת דדבריו צ"ע דאטו לא משכחת חילול שבת בהעברה וכדומה בכותב וצ"ל דיהיה בפרהסיא בפני עשרה לא שכיח רק בעבודת קרקע וצ"ע עכ"פ הדין מבואר בהדיא כמ"ש ודו"ק היטב. שוב מצאתי בב"י אהע"ז סי' מ"ב שכתב בשם מ"כ בזה"ל וגם על חילול שבת אם עבר על מוקצה או אפילו על הוצאה בזמן הזה לא פסול אלא מדבריהם ע"ש וכדעתו דבזה"ז אין לנו רה"ר ועכ"פ מבואר דגם בחילול שבת כל שהוא מדבריהם לא נעשה מומר וכמ"ש ודו"ק

סי' ג' ס"א אפילו מתעסק בעלמא שאל אותי המופלג מו"ה משה פסוס נ"י בהא דלמדו מדמתעסק בקדשים פסול ש"מ דמתעסק בחולין כשר ועכ"פ בקדשים ודאי פסול וע"ז שאל מהא דאמרו בבכורות דף מ"ה ע"ב דחרש ושוטה פסולים באדם וכשרים בבהמה והטעם דלא מחלי עבודהו דפסולייהו משום דאינם בזרע של אהרן כדאמרו בדף מ"ג וע"ז הקשה דהא חרש ושוטה אינם בני דיעה ובקדשים ודאי פסול אף דלא בעי כוונה לשחיטה מכל מקום מתעסק פסול וה"ה כאן לעבודה מה"ת להכשיר ולכאורה השבתי דנ"מ לאם גדול עומד ע"ג דכשר בחרש אבל זה אינו דבשוטה פסול גם בזה ועיין תוס' חולין דף י"ב ע"ב ובחידושי רשב"א שם ומ"ש בתשובה סי' כ"ג ולפי חלוקו של הרשב"א יש מקום ליישב קצת. אך אני השבתי דאף אם נימא דחרש ושוטה פסול משום שאינם בני דיעה ואף מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ל"מ כמבואר בסוגיא שם ואף אם נימא דמה"ת פסיל מכל מקום זה בתחלת עבודה אבל באמצע עבודה ודאי דכשר דהא כבר חשב הכהן הראשון לשמה ונמשכת כל העבודות שאחריו ע"ד כוונה ראשונה וכעין מ"ש הרא"ש לענין עבוד דאם בתחלת העבוד נעשה לשמה ל"צ יותר דכל העבוד נמשך אחר מה שחשב בתחלת העבוד וא"כ בכה"ג אצטריך למפסל משום שאינו בזרעו של אהרן ודו"ק ודרך אגב אזכיר מה שנתחדש לי בשנת תרכ"ה ה' עקב ח"י אב בדברי אגודה סי' א' דבנטל קבלה מכשיר למפרע ובלא נטל קבלה מטריף למפרע והט"ז תמה דאף בנטל קבלה מה"ת להכשיר ע"ש שהאריך והש"ך תירץ משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וע"ז כתב דאף בלא נטל קבלה מהראוי להכשיר ע"ש שכתב דלאו דוקא שנטל קבלה ולפענ"ד נראה דבעינן דוקא שנטל קבלה דהנה כלם הקשו דמה מועיל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן נימ' סמוך מיעוט' לחזקה ואתרע לה רובא והנה הרשב"א במשמרת הבית כתב דכיון שהרוב מתעסקין לבטל החזקה ממילא לא נשאר רק המיעוט ע"ש ולפ"ז יש לומר דדוק' בנטל קבלה ראינו שרצה לבטל החזקה אבל אי לא נטל קבלה חיישינן שמא רשע הוא ולא רצה לבטל החזקה כלל וא"י הלכות שחיטה והשת' דאתית להכי יש לומר בפשיטות דל"ק קושית הקדמונים דנימא סמוך דהנה התוס' בבכורות כתבו לענין דמאי דאמרינן דרוב מעשרין ולא אמרינן סמוך מיעוט' לחזקת טבל משום דאין להחזיק אדם ברשע בשביל המיעוט ע"ש ולפ"ז גם כאן אין לנו לומר דהוא מן המיעוט שאינו מומחה וי"מ שחט דא"כ הוא רשע שרוצה לשחוט ואינו מומחה ולא שייך סמוך בכה"ג ואף דיש לומר דלמא הוא טועה עצמו וסובר שהוא מומחה דזה אינו דעכ"פ זה שנתן לו קבלה בודאי עיין היטב אם הוא מומחה וא"כ לא שייך סמוך מיעוט' לחזקה בכה"ג דא"כ יעשה למי שנותן הקבלה לרשע וזה ודאי לא אמרינן ולכך בעינן שנטל קבלה. ובגוף הקושיא דנימ' סמוך מיעוט' לחזקה לפענ"ד ל"ק דהרי הרמב"ם פט"ז מסנהדרין כתב דאיסור בע"א יוחזק ע"ש וא"כ ה"ה כאן כל שנטל קבלה אף שלא שחט עדיין הרי הוחזק במומחה וכיון שכן אח"כ שהולך לשחוט כבר הוחזק במומחה ועדיף מהרוב דהרי ראינו שהיה מומחה ולכך בעינן שנטל קבלה ודו"ק היטב:

והנה המחנה אפרים הלכות יבום דין ט"ז כתב דלא שייך סמוך כל שאין החזקה והרוב בגוף אחד ע"ש והוא כנגד כל הפוסקים שהוקשו דנימ' סמוך מיעוט' לחזקה בשחיטה ובדמאי אבל מ"ש. נכון לפענ"ד. ובלא"ה נראה לפענ"ד דדברי המחנה אפרים אין להם מקום דמ"ש דהרוב הוא באדם והחזקה היא בבהמה דהנה מצאתי דבר נפלא בשיטה מקובצת כתובות דף ט"ו ד"ה הולכין אחר הרוב שהביא בשם תוס' שהקשו דמה מועיל רוב מצויין אצל שחיט' מומחין הן דההיא רוב מחצה על מחצה כשמביאין הבהמה בביתו של שוחט הוא קבוע ולא שייך רוב וכתב דהאי רוב חזקה ורגלים הוא בגוף הבהמה הזו שלפנינו דאמרינן מסתמא לא שחט אדם בהמה זו אלא א"כ שהיה בקי ע"ש ולפ"ז שוב הרוב והחזקה הוא באחד דאם לא תדון על הבהמה רק על האדם שוב אינו רוב רק קבוע וע"כ שאתה דן על הבהמה ומסתמ' נשחטה הבהמה כהוגן וא"כ שייך סמוך מיעוטא לחזקה ודו"ק. ובזה יש לומר ע"ד הפלפול בטעם דנשים אין שוחטות דבאמת בביתה הו"ל קבוע מה גם באשה דהדרא לניחותא דדרך האשה להיות בביתה ועיין בנזיר דף י"ב וכאן ל"ש דחזקה ורגלים לדבר שהוא כשר ושחט יפה דבאמת באשה שייך חשש עילוף ועכ"פ חזקה ורגלים לדבר ודאי לא שייך ושוב הו"ל קבוע. ובזה יש ליישב קושית התוס' דאמאי מותרין לשחוט בקדשים ולפמ"ש א"ש דקדשים ודאי אין שוחטים בביתם דאף דאשה בעזרה מנין אבל עכ"פ היו שוחטין סמוך לעזרה ועכ"פ קבוע בודאי ליכא ודו"ק. וגם לפמ"ש הריטב"א דאף דאין כאן רוב עכ"פ אינו ברור שלא שחטו יפה דניהו דאינו מומחה אטו אינו מומחה לא יוכל להיות שישחוט יפה וא"כ בנשים ודאי דמן הסתם אין שוחטות יפה ולכך נשים לא ישחטו ודו"ק היטב כי הוא נכון. והנה על מה שהקש' בשמ"ק דהשוחט הו"ל קבוע לפענ"ד לא זכיתי להבין דקבוע לא שייך רק ברובא דאיתא קמן אמרינן דכיון דהאיסור קבוע לא אזלינן בתר רובא כמו בתשע חניות אבל כאן הוה רובא דליתא קמן דרוב אנשים דעלמא המצויין אצל שחיטה מומחין הם וא"כ מה בכך דהשוחט קבוע כאן מכל מקום רובא דמצויין דעלמא אינן שוחטין בלתי שהם מומחין ומה יועיל הקבוע שבכאן ותדע דא"כ בהך דרוב בקיאין בריש גיטין נימא ג"כ דדלמא הסופר מגרש בביתו והו"ל קבוע וע"כ דנ"ש זה לקבוע וכמ"ש וצ"ע בזה בנזיר דף י"ב ובטוש"ע יו"ד סי' ס"ג וסי' קנ"ט. ובלא"ה נלפענ"ד דבר חדש דהנה בטעם דקבוע לכאו' הו"ל גזירת הכתוב אך נראה דהנה רוב כתב בשמ"ק בב"מ דף ז' גבי עשירי ודאי דאינו רק ספק אבל יש חולקין וס"ל דרוב הוא בירור גמור כמ"ש האחרוני' ולפ"ז אף אם נימא דהוה בירור מ"מ בקבוע כאן איסור אינו בירור דהא נודע שאקבע כאן איסור וא"כ שוב לא הוה רוב בירור ושוב הו"ל רק ספק ול"מ הרוב דבעינן רוב שיהי' בירור ולפ"ז שם מה בכך דהשוחט קבוע הא מ"מ יש לומר דהרוב הוה בירור גמור דהוא מומחה ולא שייך כאן קבוע ודו"ק היטב

והנה בשנת תרכ"ח בש"ק וישב ערב חנוכה הגיעני מכתב מאחד מלינסק ושמו ר' נטע יעקב הלוי והקשה בהא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק דכאן יקשה קושית הקדמונים דנימא סמוך מיעוטא לחזקה איסור ולא שייך תירוץ הרא"ש דהוי מיעוטא דמיעוטא דכאן יש לחוש שמא נכרי שחט ולא הוה מיעוטא דמיעוטא וגם תירוץ הרשב"א במשמרת דרוב מתעסקים לשחוט מתעסקים לבטל החזקה דדלמא לא נתעסקו לבטל ולא הבינותי דכל דמצאנו שחוט בודאי ישראל שחט דנכרי למה ישחט ולא ינחור וכל שראינו ששחט בודאי מהרוב המצויין אצל שחיטה הי' ונתעסק לבטל האיסור אבמה"ח וז"פ וכן מה שהקש' דלמא שחט בסכין פגומה לק"מ דא"כ למה שחט כלל הי' לו לנחור וז"פ וברור ומ"ש להקשות בהא דאמרו בחולין דף ד' חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהן מחליפין ודייק הש"ס דאף בדאוריית' אמרי' דלא שביק היתירא והקש' דהרי עכ"פ בודאי בטלו דאל"כ אדרב' נדוק מזה דלא שביק היתירא דאל"כ למה לא ביטל דליכא הפסד וא"כ כיון דבטלו אינו רק דרבנן ומהיכא מוכח דבדאוריית' אמרי' דלא שביק היתירא ולק"מ דאמרי' דבאמת לא ביטל דחושש מפני הפסד שאם יבטלו שוב יוכל עכו"ם ללקחו ויפסיד ובכה"ג לא הוה שביק היתירא מקרי דהא יש לו הפסד וז"ב. ודרך אגב אזכור מה שאמרתי בכוונת הר"ן בשם הרא"ה שכתב בסי' ד' דאף דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מכל מקום באכילה