דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) עז

החשש רק ממלח שלא נבדק והרי לענין משהו כ' המג"א בסי' תס"ז דאין מחזיקין ריעותא מספק ולכך התרתי

שם סי"ב דאין מליחה כרותח כ"כ וכו' הנה בחג השבועות ביום שני תרכ"ו אירע שמלחו דגים בכלי חלב וגם בכלי בשר מלחו דגים ואח"כ הכניסו אותם ביחד ובשלו אותם ואסרתי אותם והטעם דאף דאין מליחה לכלים אבל כל שהי' מלוח כ"כ לפי שנמלחו מע"ש על יו"ט שחל לאחר השבת ובודאי בעת המליחה הי' בציר קודם ואז נאסרו בכדי שיתחיל להרתיח כמ"ש הדריש' בסי' ס"ט ואף שהש"ך חולק עליו אנן קיי"ל כהדריש' כי המג"א סי' תמ"ז ס"ק ט"ו החזיק בדעת הדרישה איברא דלפ"ז נפל הדין דאין מליח' לכלים בבירא דהא תמיד הי' עכ"פ בציר נכבש בשיעור שיתחיל להרתיח אמנם סתם מליחה אינו דבר חריף כ"כ שיאסור רק בנמלח ביותר ובזה הבינותי דברי המג"א סי' תנ"א ס"ק כ' במ"ש דמלח לא נקרא דבר חריף אא"כ מלוח ביותר דכוון ליישב מ"ש דאין מליחה לכלים ואמאי הא המלח מוציא הטעם בכדי שיתחיל להרתיח ע"ז כ' דכל שלא נמלח הרבה אין המלח דבר חריף ולפ"ז בנ"ד דבודאי נמלח הרבה הוציא הטעם אף דכלי לא היה ב"י דחריף לא מועיל נ"ט בר נ"ט כנלפענ"ד

סעיף י"ד בהג"ה אין הנאסר יכול לאסור וכו' ראיתי בכו"פ ס"ק י"א כאן שהקשה בהא דנגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו והקשה כיון דמיירי בתנור חם א"כ הוה נצלה מחמת ד"א והוה נבלה גמורה ולמה לא יאסר הקליפה הסמוכה דכאן ל"ש לומר דאינו נ"נ ואין בלוע יוצא דהא הוה נבילה גמורה ע"ש וכן הקשה בפרמ"ג ולפענד"נ דבר חדש עפמ"ש בירושלמי הובא בתוס' פסחים דף ע"ה ד"ה וגרפו וז"ל ובירושלמי דייק כשהפסח נצלה בתנור והגחלים תחתיו הלא חום התנור כמו כן מבשלו והוה צלי מחמת דבר אחר ומפרש כי איכא אש האש נוצח כח התנור והתנור מצרף חום הגחלים שלא יתפזרו ע"ש ולפ"ז במקום שנגע בחרסו של תנור ושם לא היה כח האש לכך החרס מחמם להפסח אבל אותו כ"ק לא תוכל לאסור יותר דבמקום הקליפה הסמוכה שאין שם כח התנור אז כח אש גובר על כח התנור ואז אין אסור חום התנור וז"ב איברא בהא דמקשו התוס' בדף ע"ה ע"ב ד"ה יטול דלמה לא יהי' הרוטב אוסר כדי נטילה ולא אמרינן דכח האש גובר על הכח של הרוטב שאינו רק מחמת חום התנור אבל ז"א דהרוטב מפעפע ואוסר עד כדי נטילה בכל האיסורין וגם כאן הרוטב מפעפע ואין כח האש יוכל להתגבר על כח הרוטב הנאסרת דאדרבא ע"י האש מפעפע יותר ומתפשט הרוטב עד כדי נטילה ושאני כח התנור שא"י להתפשט וכח האש גובר ומנצחו אבל הרוטב אדרבא ע"י האש הרוטב מתפשטת יותר ובזה עמדתי על דברי התוס' שכתבו וכל דבר הנאסר בצלי דקיי"ל דאינו נאסר אלא כדי קליפה מחמת הרוטב שבו יאסר עד כדי נטילה. ושמעתי מקשים בשם הרב החסיד מוה' ישראל ריזנער ז"ל דמה ענין הקושיא לזה וכ"כ במק"א בזה וכעת נרא' דזה הוסיפו לחזק קושייתם שלא נאמר דכח האש מנוצח ולזה אמרו דבכל דבר הנאסר מחמת צלי כ"ק יאסר מחמת הרוטב עד כדי נטילה והיינו מחמת פעפוע הרוטב אוסר יותר וה"ה בזה. והנה מדברי התוס' נרא' דגם בצלי אינו אוסר רק כ"ק ובש"ע סתם דצלי אוסר כ"נ ובאמת דעת הרשב"א גם כן דאינו אוסר רק כ"ק אף שהחמיר הרשב"א אבל כ' דדעת הראשונ' נ"ל עיקר

סימן ק"ו ס"א אבל החתיכה עצמה אסורה. הטעם דאפשר לסוחטו אסור. והנה לכאורה קשה בהא דאמרו בזבחים דף ע"ו נסחוט טובא המפסיד לשביעית אלמא דאפשר לסוחטו רק שיפסיד השביעית והרי באמת א"א לסוחטו בשאר איסורים ג"כ כמ"ש כאן ולפמ"ש ש"ב בח"ד דהטעם דא"א לסוחטו הוא משום דההיתר לא ניכר מקודם דהי' כ"א אסור דטעם כעיקר דאורייתא וא"כ הוה היתר לא ניכר משא"כ בחלב שנבלע בבשר דכלי היתר ל"ש אפשר לסוחטו ע"ש א"כ ה"ה כאן דלע"ע השמן של שביעית מותר רק דאסור שלא יבא לידי פסול ובכה"ג אמרינן אפשר לסוחטו אך גוף דברי הח"ד לא נהירא לפענ"ד דבאמת מ"ש ע"פ דברי המרדכי דכל דבר הבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול אין עניינו לכאן דשם מעולם לא היה ההיתר בפני עצמו רק עם האיסור ולדעת התב"ש בסי' ט"ז הוה מטעם קבוע אבל מה ענינו לזה דשם היין בפ"ע היתר או שאר איסורים דכ"ז שהיה היתר בפ"ע היה ניכר ורק כשנתבשל ביחד טכ"ע דאורייתא אבל לא נקרא בא לעולם בתערובות ועוד לפ"ז לרש"י דפסק טעם כעיקר לאו דאורייתא בחולין רק בקדשים טכ"ע דאוריית' ולפ"ז לא שייך כלל אפשר לסוחטו וזה אי אפשר בשום אופן וגם מ"ש דבב"ח דהיתר ל"ש אפשר לסוחטו רק דחנ"נ לכך אסור אפשר לסוחטו וז"א דאפשר לסוחטו הוא ענין בפ"ע וצ"ע ואני כתבתי להיפך דבב"ח דכל אחד בפ"ע שרי רק ע"י שנתערבו בא האיסור א"כ הוה כמו שבא לעולם בתערובות אבל ז"א דהרי שניהם היה מותר כל אחד בפ"ע ורק בהתחברם נאסר א"כ לא מקרי בא לעולם בתערובות ולפ"ז אפשר דבחמץ דשמו עליו לא שייך ביטול דנקרא בא לעולם בתערובות וצ"ע ובלא"ה לפמ"ש התב"ש דטעמו של המרדכי מטעם קבוע א"כ בכאן בבלוע בחתיכה ל"ש ענין קבוע דהקבוע אינו ניכר מיהו י"ל דאם נימא דא"א לסוחטו וע"כ נשאר בזה איסור הו"ל קבוע הניכר ולפ"ז נ"ל בב"ח ל"ש ענין קבוע דמה נקבע הא האיסור רק בב"ח ביחד וא"כ לא ניכר הקביעות ובפרט לפמ"ש הרשב"א דטעם כעיקר בב"ח ל"ש רק הבשר בחלב אבל החלב בבשר הוא ממש א"כ ל"ש שנקבע וא"ל דשניהם ביחד הו"ל ניכר דזה אינו דהא ביחד אין איסור דהא יש ששים ורק המשהו שיש בה לא ניכר דז"א רק הבשר בחלב וא"כ לא נקבע איסור לענין בב"ח

סימן ק"ז ס"א עט"ז ס"ק ד' במ"ש לתמוה על הת"ח כיון דהספק אם כאן איסור תורה אמרינן דהוה כודאי איסור. והוא תמוה דהא הו"ל כנשפך במב"מ דאזלינן לקולא וכפי הנראה גם הוא ס"ל דדג טמא עם הטהור הו"ל א"מ כמ"ש הש"ך ובאמת שלא זכיתי להבין דדג טמא הוה טעם אחד עם הדג טהור וגם בש"ך האריך בזה וגם בשמא לא ידעתי שום הבדל דכלם דג מקרי וצ"ע והנה מ"ש הט"ז בס"ק ה' דהא דאמרינן לא מחזיקין איסור הוא מטעם דברובא בטיל הוא תמוה דהא הוא גופא בס"ק ד' כתב דהם שני טעמים מחולקים דאיסורא ברובא איתא א"כ היה צריך קרוב ואם מטעם דלא מחזיקין איסור הוא אף כשאין רוב. אמנם נראה דכוונת הט"ז הוא כך דבאמת כאן ל"ש דלא מחזיקין איסור דדוקא באם עירו מקדירה לקערה שייך לומר דלא מחזיקין איסור אבל כאן שעירו כל אחת בכף בודאי היה כאן איסור בכף רק דלא נודע אם בתחלה או בסוף וא"כ ע"כ ההיתר דאמרינן איסורא ברובא איתא ונשאר הדג האיסור בהקערה ובזה יש לאסור ממנ"פ וע' בפרמ"ג מ"ש בזה ולא דבריו דברי רק שעם דבריו ודברי יתיישבו דברי הט"ז ומ"ש הט"ז להקשות על או"ה שכתב דכל שנודע האיסור אף בספק דרבנן אסור והקשה הט"ז מהא דפריך וספיקא אסור ולוקי בכה"ג שנתחלף ע"ש ולפענד"נ דכל טעמו של או"ה הוא דכל שנודע הו"ל ספק אחד בגוף דחד בחד הו"ל בגופו של איסור וא"כ אף בדרבנן ל"ש להקל בשביל דהוה דרבנן דהא הספק בגופו נעשה כודאי איסור דרבנן ושוב צריך ביטול ששים כנגדו ולפ"ז זהו בודאי איסור דרבנן בעצם אבל בביצה דהגזירה משום פירות שנשרו וכדומה א"כ גם גוף האיסור של הביצה אינו בעצם רק בשביל גזירה ול"ש שנעשה איסור ודאי בעצם וממילא ל"ש דהוה ספק בגוף דהא גוף האיסור אינו רק משום גזירה כנלפענ"ד ומ"ש הנקה"כ בזה לפענ"ד לפמ"ש כל שהיה חד בחד נעשה כגופו של איסור מדרבנן ושוב אין מקום לחלוקו של הנקה"כ וצ"ע בזה ועש"ך שהאריך דציר דגים ע"י בישול הוא אסור מן התורה והנה בהרא"ש פג"ה הובא בב"י סי' ק"ט בהא שכתב דלא מצינו דבר המותר שיאסר צירו וכתב ואיפכא מצינו דציר דגים טמאים מותר מן התורה ומציין בע"ז דף מ' שם משמע דאף בבישול מותר ודו"ק היטב וע' שו"ת נוב"י מהד"ק חיו"ד סי' כ"ו וצ"ע אם לא הזכיר מזה. והנה בש"ק פ' אמור תרי"ז נשאלתי במה שאירע שנמצא בראש של דג אחד שרץ קטן הנקרא ראק ונשאלתי אם הי' ששים נגד הראק והתרתי הכל וישב אחד ממלמדי למד וראיתי שקשה לו ע"ז למה התרתי ולא הצרכתי ששים נגד הדג שהיה האיסור דבוק בו ואמרתי לו שהט"ז סי' צ"ב ס"ק י"ב התיר בזה ע"ש וגם המהרי"ל שם אינו מצריך ששים רק נגד הראש של הדג וזה וכל להיות גם בזה וע' בפרמ"ג שם במשבצות מתיר בזה בהפ"מ ועכ"פ לכבוד שבת יש להתיר וצ"ע למה התיר המהרי"ל כשיש ששים נגד הראש של הדג ולא הצריך ששים נגד כל הדג ובנמצא בתוך הדג משמע דיש להצריך נגד כלו וצ"ע ועכ"פ המהרי"ל ג"כ לא החמיר רק נגד הראש והט"ז מתיר מטעם דחנ"נ בשאר איסורים הוא מדרבנן והנני יוסיף דהרי הציר דגים אינו רק מדרבנן ואף בבישול וכבוש כמ"ש המנחת יעקב וגם בשו"ת נוב"י מהד"ק חיו"ד סי' כ"ו הסכים כן מדעתיה דנפשיה ובתשובה ביארתי באורך דלא כש"ך וא"כ כיון שגוף הציר אינו רק דרבנן וחנ"נ אינו רק מדרבנן אף באיסורי תורה יש לצרף להקל בזה שאינו רק תרי דרבנן ודי לאסור אותו הראש בלבד ולהתיר כל הדגים והרוטב שהי' ששים נגד הראק גופא והראק היה קטן מאד כאשר ראיתי בעיני והראשים של דגים מלבד שאין רגילות לאכלם בדגים שאינם גדולים אף גם שלא נודע באיזה הראש היה מונח רק שהיו ידעו שהיה מונח באיזה מהראשים ע"כ התרתי הכל כנלפע"ד

והנה בהגהותי יד שאול סי' ק"ז כתבתי לתמוה על הט"ז דדגים הוה מב"מ והראה לי בשנת תרכ"ז ה' בהעלתך הרב ר"י ר"פ נ"י דברי הש"ך שכתב דהוה מבא"מ ואמרתי דהט"ז לא כ"כ וע"ז הראה דבסי' קי"א ס"ק וא"ו כתב הט"ז בעצמו דדגים הוה מבא"מ. והנה למעלה הרגשתי בדברי הש"ך אמנם עיקר תמיהתי על הט"ז שהקשה על הת"ח והת"ח באמת ס"ל דדגים הוה מב"מ דהרי מדמה לנשפך ובסי' ק"ו כתב על המחבר וזה נכון דיש לומר דהמחבר ס"ל דהוה מבא"מ אבל הת"ח דס"ל דהוה מב"מ שהרי מדמה לה לנשפך וכמ"ש הש"ך באורך דע"כ הת"ח ס"ל דהוה מב"מ שפיר הקשיתי ובאמת לפמ"ש הרמ"א בסי' צ"ח דעיקר תלוי בשמא לא ידעתי דע"כ הדג טמא עם טהור הוה מב"מ בשמא ושאני ענבי חדתי בחמרא חדתא דזה ענבים וזה חמרא אבל כאן הדג טמא עם דג טהור כולהו דג קרי להו ורק שיש לו שם לווי טמא או טהור וזה אינו מקרי חלוק בשמא ודברי הט"ז בסי' קי"א ס"ק זיי"ן הנ"ל תמוהים ביותר דהא הא דכל הנכנס בספק מצטרף לבטל הוא דוקא במב"מ ולא בשא"מ הוא משום דבשא"מ נרגש טעם האיסור וכמ"ש הש"ך בסי' צ"ב ס"ק ח' וא"כ מה יושיענו דדגים הוה מבא"מ דלא שוה בשמא דסוף סוף הרי שוין בטעמא ואינו נרגש הטעם והכל מצורף להספק ונכנס בכלל הספק ודו"ק היטב ודברי הט"ז בסי' ק"ז ובסי' קי"א צע"ג ודו"ק. והנה בשנת תר"ל פ'