דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) עו

כ"ש אסר. ומ"ש הח"י דמטעם דהקער' הוה כ"ש הוא תמוה דמה אשמעי' בזה ואדרב' לכאור' נתן מכשול בזה דמשמע דגם כ"ש אסור אמנם לפענ"ד נראה דהדבר ברור דבאמת צ"ע אם נימא דעירוי אינו מפליט ומבליע כאחד א"כ למה יאסר כאן הא המים שעירה לתוכו צריך להפליט מהכלי ולהבליע בתרנגולת ושתי פעולות אין העירוי יכול לעשות. אמנם נראה לפמ"ש הרש"ל הובא בט"ז לעיל סי' ציד ס"ק י"ד וכאן בש"ך ס"ק ח' דדבר גוש כגון דג או אורז וכדומה שהיס"ב אם הושם בכ"ש דינו ככ"ר ולפ"ז כאן דעירו על התרנגולת והבליע בתרנגולת ובישל בו ונעשה חם וכיון ששמו בכ"ש והוא גוש שוב. נאסר דהכ"ש נתן בו טעם וא"כ צדקו שניהם גם יחדיו ומטעם עירוי וכ"ש אסור ודו"ק היטב

שם ס"ד לפיכך ירך שצלאו בגידו וכו'. הנה בסוגי' שם הקשו התוס' בד"ה אבל דהא פשיט' דהרי כבר נאסר בשעת מליח' ולכאור' רציתי לומר דמיירי שבשעת מליחה חתכו הגיד לגמרי ולא נמלח עם הבשר ואח"כ הניחו שם בשעת צלייה ובישול אלא שז"א דהתוס' הקשו דאכתי קשה למה ינקוט התנא בכה"ג דוקא ולא נקט אם נמלח עם גה"נ וע"ז תירצו די"ל דנתבשל היינו נצלה וקרי לצלי בישול. והנה בזכרון יוסף הקשה דא"כ לפי מה דרצו לומר דמליח הרי הוא כרותח דבישול שוב יקשה דא"א לומר דנתבשל היינו נצלה דהרי בצלי רק קולף לבד וכ"כ בזה דברים רבים וכעת נרא' בפשיטות דלהס"ד דמליח' הוה כבישול שוב יש לומר דנתבשל היינו שנמלח דאף דלא קרי בשום מקום למליח' בישול היינו משום דבאמת אינו רק כרותח דצלי וא"כ בודאי אינו בישול אבל הס"ד י"ל דבישול היינו נמלח ועיין בר"ן פ"ה דע"ז דאף דמולח אינו חייב משום מעבד אבל מ"מ חייב משום מבשל ודו"ק:

והנ' בתוס' ד"ה אפי' כתבו דל"ש חנ"נ רק במקום שמתפשט בכל החתיכ' אבל במקום שאינו רק כדי קליפה לא שייך חנ"נ והר"א ממיץ כ' דבחצי חתיכ' לא שייך חנ"נ והתוס' כתבו שאין טעם בסבר' זו ולפענ"ד דברי הרא"ם נכונים דבאמת יש שתי ענינים דיש לומר מצד דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם. ובזה י"ל דאכתי כל דנעש' נ"נ נעש' גוף איסור בעצם ושוב יכול לאסור כל החתיכ' וע"ז כתבו דבחצי חתיכ' ל"ש נ"נ והיינו דיהי' איסור בעצם ל"ש בזה דאיך שייך באיסור מצד עצמו חצי חתיכה נבלה וחציה מותרת וע"כ דאינו נבלה בעצם רק שקבל' טעם וא"כ כל שאינו רק מה שקבל' טעם שוב אין הנאסר יכול לאסור במקום שאסור עצמו א"י לילך לשם וז"ב מאד:

והנה בש"ס אמרו כלבית באלפס הוה ופירש"י כילבית שקץ דגים קטנים באלפס של בשר ונשאלתי מאחד מתלמידים היום יום ג' ויקרא תרי"ז דכיון דהי' שקץ דגים קטנים מה נ"מ אם היה בשר או שאר דבר הדגים טמאים אוסרים. והשבתי דהנה לכאור' ק"ל על מ"ש רש"י דלטעמי' קפילא נחתום עכו"ם ואשמועי' דמותר לסמוך עליו לפי תומו ומה קמ"ל בזה הא ציר דגים טמאים אינו רק מדרבנן כמ"ש התוס' בדף צ"ט ודף קי"ב וא"כ בדרבנן הרי מסל"ת וא"ל דע"י בישול אסור מה"ת כמ"ש הש"ך סי' ק"ז דז"א דכבר האריך הנוב"י מהד"ק חיו"ד סי' כ"ו דאף בבישול אינו רק דרבנן וע"כ נראה לפענ"ד דשם עיקר השאלה היה מחמת דגים בבשר וס"ל לרש"י דגם דבר של סכנה כל שיש סכנה שרי וכמ"ש בנקה"כ סי' קט"ז והארכתי בזה בתשו' ואכ"מ וא"כ זהו דקמ"ל דאף בסכנה סמכינן על עכו"ם כל שמסל"ת אף דסכנ' הוא איסור תורה ודו"ק היטב. ומה דכתב שקץ דגים קטנים היינו משום דכילבית הוא דבר טמא כמבואר סי' פ"ג ומעשה שהי' הי' בכלבית ודוק היטב כי הוא נחמד ונעים:

והנה מעשה אירע בשנת תרי"ז בע"ש יום ב' בפסח שלקחו מרדה של חמץ והיה בצק מונח עליה וגם קמח ורדו בו ח' קדירות של חמין הטמונים לשבת ובאו לשאול אותי בלילה והיה הפסד מרובה ומניעת עונג שבת. ואמרתי בזה אחר שחמץ הוא כחוש וכמבואר סעיף ט' בהג"ה שם ואינו אוסר רק כ"ק וגם אינו הולך בלא רוטב ממאכל לכלי ועיין בט"ז שם ס"ק י"ז ובש"ך ס"ק כ"ב כ"ג א"כ אינו אוסר רק כ"ק והקדיר' במקום קליפה א"כ אינו יכול לצאת מהקדירה להתבשיל שבתוכו ואף דבחמץ הוא במשהו כבר נודע דכ"מ שאינו אוסר רק כ"ק אין חילוק בין שאר איסורים לחמץ כמבואר בסי' תמ"ז ועיין בפרמ"ג סי' ק"ה במשבצות ס"ק י"ד לכך התרתי ועיין מג"א סי' תנ"א ס"ק ל"ז וכיון שהקדירה הוא יותר מכ"ק א"כ לעולם לא תתן טעם במאכל שבתוכו וניהו דיש בקדירה חמץ כ"ק אבל מותר לבשל בתוכו דלא תתן טעם ועיין בש"ך סי' צ"ד ס"ק ל"ג

שם ס"ה בהג"ה אבל כלי שבלע איסור. עש"ך ס"ק כ"ג שכתב דבשמן אוסר כלי המאכל אפי' ביבש לגמרי עד ששים והפר"ח והמג"א סי' תנ"א כתבו דאפי' בשמן אינו אוסר רק כ"ק ובשנת תברך ג' פנחס הי' אצלי הרב מזלאטניק נ"י ושמו ר' שלמה הקשה אותי דבברייתא בפסחים דף למ"ד ואם טש כל הפת כולה אסורה הוה תיובתא דאלמ' דבשמן אוסר כלו ואני אומר דלק"מ דלטעמיך יקשה טפי הא באינו שמן ודאי דאינו אוסר רק כ"ק וא"כ יקשה לשיטת הפוסקים דחלב לא מקרי שמן א"כ אמאי בחלב אוסר כלה אבל באמת ל"ק דכ"ז מיירי רק בלי רוטב ואף ברוטב כל שאינו רק רוטב קצת אבל הפת טרם שנאפ' הוא מלא מים והקמח נתגבל במים ויש בו הרבה מים ופשיטא דנאסרת כלה וז"ב ופשוט: והנה בהא דאמרו בש"ס וכי מאחר דאיתותב רבה בר אלעי אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו א"ל התם תנור של מתכת הכא תנור של חרס והקשו כלם למה לא משני כרבה בר אלעי ג"כ החילוק כנ"ל ועצל"ח מ"ש בזה לתירוץ השני של תוס' ד"ה דלמא אבל לתירוץ הראשון של תוס' דע"י בישול אף נ"ט בר נ"ט אסור קשה. ולפענ"ד נראה דהנה באמת שיטת הרמב"ם דדוקא בחטאת כ"ח א"י מידי דופיו לא בשאר קדשים והבה"ז הקשה עליו וכתב בצ"ק דאינו רק משהו וכל דהיתירא בלע לא נאסר ולפ"ז אף בחרס כל דהיתירא בלע מותר כל שאינו רק משהו ואכתי קשה על רבה אבל לרב שפיר משני דקדירות בפסח דאסור אף במשהו וחמץ שמו עליו ולא מקרי היתירא בלע ועיין סי' תנ"א ותנ"ב בט"ז ומג"א שם ושפיר משני אליב' דרב דחרס אסור אבל להס"ד שפיר מקשה גם על רב ודו"ק וכמדומה שבשעה"מ ובישועת יעקב כתבו כן ואינם לפני כעת: והנה בשנת תרכ"ד עש"ק ויחי סמוך להתקדש השבת נשאלתי שהיה מולייתא הנקרא העלזיל שהי' צריך להניחו בהטשאלינט והיה עומד אצל האש קדרה עם חלב והקדיר' הי' חמה ונגע ההעלזיל במקצת להקדיר' ויש כאן שאלה על הקדירה והחלב ועל ההעלזיל. אמנם טרם שנשאל שאלה לקחו והניחו ההעלזיל בהטשאלינט והיה תערובות גדול והקדיר' היה ניכר מה שהשמנונית של ההעלזיל נימח ונימס על הקדיר' מבחוץ. והנה הקדר' נאסר' והחלב ג"כ נאסרת ואף דכלי אינו נאסר ממאכל מ"מ כאן שהי' השומן נמס על הקדירה בודאי נבלע בקדירה והחלב קבלה טעם. אמנם ההעלזיל שנתערב בהטשאלינט התרתי לפי שהי' קרוב ללילה והיה הפ"מ ושעת הדחק שלא יהיה מה לאכול והנה אף שהי' רטובות קצת ודעת הש"ך דצריך ששים לדידן בפרט שהי' שומן ואף לדעת המג"א עכ"פ רטובו' קצת ודאי אוסר עד סמך מ"מ כיון שבאיסור דרבנן דעת הרמב"ם דלא אמרי' חנ"נ וכאן אינו רק עוף דרבנן וגם לא הי' דרך בישול רק כעין צלי ואף האומרים דצלי אסור מה"ת זה אינו צלי ממש פשיט' דלא אמרי' חנ"נ וגם יש ספק שמא הי' סמ"ך נגד הבלוע שנבלע ע"י הקדר' וכאן ל"ש לשער בכל מה שיש בקדיר' דהא הקדיר' מפסיק וע"כ הקלתי לכבוד שבת והפ"מ ועיין בפרמ"ג סי' ע' ס"ק ה' כנלפענ"ד וד' יצילני משגיאות

שם ס"ה צריך נטילת מקום. כ"כ הרשב"א ובגליון הש"ע כתבתי שצ"ע מדברי הרשב"א בחידושיו לחולין דף ח' גבי בה"ש רותח דמבי' מנטף מרוטבו על החרס דדבר שאין לו פעפוע אוסר כדי נטיל' וכאן כ' שאף שיש לו פעפוע צריך מ"מ נטיל' והבי' ראיה מנטף מרוטבו ע"ש וצ"ע. והנה הרש"ל כ' הובא בש"ך ס"ק ט"ו דבכחוש יש להצריך נטיל' וסמ"ך משא"כ בשמן דהוה כסיל בחשך הולך. ולפענ"ד הכוונה דהנה אמרו בר"ה דף ט"ו דר"ע איסתפק ליה ולא הוה כסיל בחושך הולך וכ"כ המג"א סי' תצ"ג ולפ"ז בכחוש דבאמת העיקר עפ"י שא"י לפעפע רק דאנן לא בקיאין בין כחוש לשמן ואינו רק ספק ושוב יש להחמיר תרי חומרות משא"כ בשמן ודאי שוב הוה כסיל בחושך הולך דהוה תרי חומרי דסתרי אהדרי ורמ"א ס"ל דגם בשמן אינו ברור שמפעפע בכלו לכך יש להחמיר אף בשמן להצריך ששים ונטיל' ודו"ק. והנה לענין מליח' יש בזה מבוכה בדברי הרמב"ן דבסי' ע' מביא הב"י דעת הרמב"ן דהכ' חיים כלו מטפות המלוחות וגבי אטמאת' דאמליחו בי ריש גלות' כ' הרמב"ן הובא בר"ן דבמליח' אינו מפעפע אף בשמן יעו"ש והב"י כאן ובסי' ע' כפי הנרא' הבין באמת שדברי הרמב"ן מורים דבכל מליחה צריך ששים מחמת טפות המלוחות ואני מצאתי שהבאר שבע הרגיש בסתירת דברי הרמב"ן ומחלק אבל חלוקו אינו ברור ע"ש שוב מצאתי במנחת כהן שער התערובות ח"ב פרק ששי שהרגיש בסתירת דברי הרמב"ן אלו והבי' שגם הרשב"א במשמרת הבית הרגיש בסתיר' זו על הרמב"ן ועיין במ"מ שנרשם בהג"ה סעיף ט' במ"ש וי"א דכל מליח' א"צ רק כ"ק וע"ש שהרגיש שדברי הרמב"ן סותרים

סעיף י' בשנת תר"ל אור ליום ה' משפטים נשאלתי בשר רותח הניחו על כלי חלב ב"י והיה מקונח מה משפטו והוריתי שהכלי נאסרת מטעם שהכלי אין לו פליטה מעצמו ול"ש תתאה וא"כ החם של הבישול הפליט בה טעם ולכך אם היה כ"ח נאסרת ואף שאינו ב"י נאסרת הכלי ובשר הוה גוש וגם בכ"ש נאסרת ועיין רמב"ן הובא בב"י סי' ע' דגם במליחה בפליטות רבות יש לאסור. אמנם הבשר התרתי דהבשר אין לו רק רטיבות קצת וברטיבות קצת אין הכלי מפליט עי"ז שיתן טעם בהבשר ואף שהש"ך מחמיר בשמן מ"מ לא קי"ל כן ועיין מג"א סי' תנ"א ואף אם היה אוסר יותר מכדי קליפה אינו אוסר ובבשר בחלב א"י לאסור דכדי קליפה ודאי אינו רק מדרבנן ובב"ח אינו רק דרבנן ואין להחמיר בזה וגם כבר כתבתי בסי' צ"א דבב"ח ודאי אם אין מכירין הכ"ק בטל וכן מצאתי בכו"פ סי' צ"א שבסוף דבריו העלה כן וא"כ כל שאין מכירין באיזה צד נאסר מותר כנלפענ"ד ובלא"ה הכא אינו נאסר רק כ"ק כי הכלי תתאה וכמ"ש הרמ"א וכן פסק הפרמ"ג והיכא שאינו רק חומרא בעלמא כתב המג"א דכל שאינו ניכר הכ"ק בטל ודו"ק

סי"ב גבינות שנעשו מדפוסי עכו"ם וכו' עיין ט"ז ס"ק כ"ח דאין מליחה לכלים להפליט כלל. והנה בשנת תרכ"א בפסח נשאלתי שמלחו בסלים של כל ימות השנה שלא נבדק המלח והנה המג"א בסי' תנ"א ס"ק כ' כתב דאין מליחה לכלים להפליט. ולכאור' רציתי לומר דניהו דאין מליחה לכלים להפליט היינו שיהי' בנ"ט או כדי קליפה עכ"פ אבל משהו מיהא מפליט וא"כ בפסח יש לאסור ובפשתי ומצאתי בפרמ"ג שם באשל אברהם ס"ק כ' שהביא כן בשם העולה שבת. אמנם אמרתי כיון דאין