דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) עג

וע"כ הוכרח לומר דנטל"פ כנלפענ"ד ועדיין צ"ע בזה וגם מ"ש דטרם שנימוח היה הטעם בשביל דנטל"פ צ"ע דכל שאח"כ נתהפך להיות דבש מה אכפת לן במה שקיבל טעם מקודם והנה בגוף דברי הרר"י רצה במים חיים לומר דהנבלה הוה פירש' בעלמ' ולא איסור כל שהטעם נתהפך לדבש ובכסא דהרסנ' סי' ח' תמה עליו דמה שייך פירשא בעלמ' כל שגוף הנבל' יש שם ולפענ"ד נראה ע"פ מה שהארכתי במה שחידש הנוב"י דבדבר שבא לעולם בתערובות שדעת המרדכי שלא בטל וכתב הנוב"י דזה דוקא ברוב אבל בששים בטל ובישועת יעקב דחה זאת דגוף האיסור צריכין לביטול הרוב וכן מצאתי בגינת וורדים ואני כתבתי דלפענ"ד רש"י ותוס' נחלקו בזה במנחות דף כ"ב והארכתי בתשו' ולפענ"ד כל שנתפשט הטעם בששים עד שבטל הטעם גם הנבלה גופה פירשא בעלמא ובאמת אפשר לסוחטו הוא מחלוקת התנאים אי אסור או מותר וא"כ למ"ד אפשר לסוחטו מותר הוא מטעם דכל שיצא הטעם שוב הנבלה מותרת וה"ה לענין הדבש דכל שמבלבל הטעם שוב הנבלה הוה פירשא בעלמא ואף דאנן קיי"ל דאפשר לסוחטו אסור בשאר איסורים ג"כ נראה לפענ"ד דשם אף דאפשר לסוחטו מ"מ עדן נשאר קצת לחלוחית אבל כאן כל שהפך לדבש גוף הנבלה לא הוה רק פירשא בעלמא וגוף הנבלה נתבלבל ואינם מרגישים איסור נבלה והכמות בעצמו נשתנה לדבש כנלפענ"ד ועכ"פ לפענ"ד דברי הי"מ תמוהים כמ"ש וגם דברי רבינו יונה תמוהים כמ"ש במגן גיבורים שם והנה נתיישבתי בדבר דלא תקשי על הי"מ ורבינו יונה מהא דאמרו אי משום גיעולי עכו"ם נטל"פ והא הדבש מבלבל הטעם. אמנם לפענ"ד נראה דהנה גוף דברי הרר"י תמוהין כמ"ש המג"א סי' רט"ז דהרי אמרו דחידוש הוא דד נעכר ונעשה חלב והרי נשתנה, למותר וכת' החק יעקב סי' תס"ז דל"ק דדוקא שם דגוף הדם נעשה חלב זה לא מקרי נשתנה דזהו גוף הדבר אבל נבלה שנתערב בדבש בזה הדבש מותר דאינו נשתנה גוף הנבלה ולפ"ז הנ"ט דאמרינן גם בשאר איסורים דנעשה נבלה א"כ גוף הדבש נעשה נבלה מה בכך שנשתנה מ"מ גוף האיסור לא מועיל נשתנה ולכך הוצרך לומר דנטל"פ ורבינו יונה לא אמר רק על גוף הנבלה שיש בהדבש ע"ז אמר דהדבש בלבלו ונשתנה ולא יוכל לאסור הדבש אבל הטעם שנעשה נבלה והוה גוף הדבש נבלה ע"י הטעם בזה ל"מ נשתנה ולכך הוצרכו הי"מ לומר דטרם שנימוח מסרח דאל"כ הנ"ט היה אוסר כנלפענ"ד ועדיין צ"ע דא"כ יהיה יציבא בארעא דטכ"ע יהיה אסור ול"מ השינוי ולגוף כמות הנבלה מועיל שינוי וזה דבר חדש וצ"ע

שם ס"ה כל קדרה שאב"י הנה הרשב"א מחולק עם הרא"ה דהרשב"א כתב דקדירה שאב"י אינו נפגם לגמרי דיהיה כנבלה שאינה ראויה לגר רק דכמו בדבר שהוא בעין צריך שיהיה נפגם לגמרי כמו כן בדבר שאינו בעין רק הטעם הנה גוף הממש נתבטל ברוב דרובא דהיתירא במה שמבשלין בהקדרה נגד טעם הקדרה והטעם אינו אוסר כיון שהוא פגום ואינו נהנה בטעמו והרא"ה חולק וס"ל דקדרה שאב"י נפגם לגמרי והוה כנבלה שאינה ראויה לגר וכן מצאתי בחינוך פ' ראה מצוה תס"ז שכ"כ ומזה ניכר בעליל שהוא הרא"ה יעו"ש ובאמת פשטת לשון הש"ס פסחים מ"ד משמע כהרא"ה שאמרו שם ורבנן גיעולי נכרים נמי חידוש הוא דהא כל נו"ט לפגם מותר דגמרינן מנבלה והכא אסור הרי דג"כ מדמה לנבלה וע"כ שהוא כעפרא בעלמא. אמנם רש"י שם כנראה שס"ל כרשב"א שהרי כת' בד"ה והכי אסר שהרי מששהתה לילה אחת בדופני של כלי הופג טעמו ונתקלקל ותו לא משבחת לאוכל שהיא נפלטת לתוכו יעו"ש ולדידיה הכי מדמינן כמו שבבעין צריך שיהיה אינה ראויה לגר כמו כן בדבר שצריך לתת טעם עכ"פ אינו משבחת לאוכל שנפלט לתוכו:

והנה בש"ק פ' ראה תרכ"ד כ"ה אב הוא היא"צ של דו"ז הגאון בעל ישועות יעקב ראיתי בספרו שהקשה לשיטת הרא"ה הנ"ל היאך יפרנס הא דאמרו שם ורבנן לא אסרה תורה אלא קדרה ב"י דאידך קדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא ולדבריו מה מועיל פגם פורתא בזה לא הוה כנבלה שאינה ראויה לגר וא"כ מהראוי לאסור והיא קושיא עצומה ונדחק. ולפענ"ד נראה דהנה נ"ט יש על שני פנים אם אוכל לאוכל עד"מ שורה ענבים ביין ואם נ"ט הבלוע בכלי. והנה זה ודאי דבלוע בכלי נ"ט קל ומה שנ"ט אוכל באוכל הוא טעם ממש ודעת המהריב"ל דטכ"ע בכלי אינו מן התורה גם בב"ח וכן נראה מהכו"פ בסי' צ"ח יעו"ש שאינו לפני. ולפענ"ד טעם הדבר פשוט כיון דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא א"כ אין הטעם שוה להעיקר עצמו ולפ"ז שפיר אמרו דשם רוצה לילף טכ"ע בענבים ששרה במים וע"ז אמר דא"א למילף מגע"נ דשם הוה חידוש דהרי הי' בכלי וא"א דלא כגמה פורתא ואפ"ה אסרה תורה וא"כ ממילא גם באכל לאוכל א"א למילף דהרי חזינן דחידוש הוא כנלפענ"ד ברור. ובזה נראה לפענ"ד מה שהקשו העולם היאך יליף מג"ר די"ל דהגעילו בשביל בב"ח דהוה טכ"ע לכ"ע. ולפמ"ש א"ש דל"מ לשיטת המהריב"ל דבכלי אף בב"ח לא הוה מה"ת דא"ש אלא אף לדידן דלא ס"ל כן מ"מ באמת גם בכלי ב"י א"א דלא פגמה פורתא רק דכל דכבר קבלה טעם משובח שוב לא איכפת לן בפגם פורתא אבל בב"ח והיינו שהעכו"ם בשל בשר והישראל יבשל חלב או איפכא א"כ שוב הוה כסרוח מעיקרא דבשעת שקבלה הטעם הי' היתר ועיקר האיסור נצמח בעת שכבר נפגם פורתא בזה בודאי ל"ש טכ"ע ודו"ק:

וע"ד הפלפול אמרתי בישוב קושית הישוע"י הנ"ל דהנה באמת הרשב"א כת' דאף שראוי לגר מ"מ הכמות בטל ברוב והטעם אינו משביח וצ"ל דהרא"ה סובר כיון דעדן ראוי לגר א"כ גם זה הטעם לפגם אסור בעצמותו רק שא"י לתת טעם מושבח באחר ולפ"ז יש ביטול ברוב דאדרבא מחמת פגימותו ניכר הוא דל"ש ביטול כמו בכל דניכר האיסור וכמ"ש הפר"ח. כעין זה לענין קדירות שנתערבו וה"ה כאן כל דנאסר אף שפגום שוב ל"ש ביטול ולפ"ז זהו כשא"י ב"י שפגם טובא אבל בפגם פורתא שוב שייך ביטול ברוב דלא ניכר הפגם א"כ שוב גם הרא"ה מודה וז"ב כשמש. ובזה יש ליישב מה שאמר רב קדרות בפסח ישברו ופירש"י דס"ל נטל"פ אסור והקשה בישועת יעקב שם דהרי מאן דס"ל נטל"פ אסור הוא משום דיליף מג"נ דהרי א"א דלא פגמה פורתא ואפ"ה אסור ולפ"ז בפסח דא"א דלא פגמה פורתא א"כ הו"ל כסרוחה מעיקרא דלא חל איסור חמץ רק כשהוא פגום ולפמ"ש א"ש דבאמת פגם פורתא לא מקרי פגם לרא"ה רק דבטל ברוב אבל בחמץ דהוא במשהו שוב ל"מ פגם פורתא ול"ד לסרוחה מעיקרא דהוה פגם לגמרי וז"ב. ובזה מיושב דברי התוס' שם שכתבו דמה דמקשה ולעבד בהו שלא במינו אף דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא משום דמשהו ונטל"פ בודאי מותר וע"ז הקשו דהא רב ס"ל דנטל"פ אסור ולפמ"ש א"ש דשלא במינו דהוא בנ"ט שוב מועיל ביטול ברוב ושוב דמי לסרוחה מעיקרא ודו"ק היטב ויש להאריך הרבה. ובזה יש ליישב קצת דברי הרע"ב פ"ה דע"ז משנה קדרה שאב"י במשביח ולבסוף פוגם ותמה התוס' יו"ט דמה ענינו לזה הא התערובות מה שנפלט מן הכלי הוה פגום מעיקרא ולפמ"ש הרשב"א יש ליישב קצת דבאמת אינו כנבלה שאינה ראויה לגר דבאמת יש בו טעם רק שבאוכל אינו נו"ט לשבח והו"ל כמשביח ולבסוף פוגם כנלפענ"ד אף שאינו שוה לגמרי למשביח ולבסוף פוגם מ"מ קצת דמיון לזה ודו"ק שוב מצאתי במשמרת הבית להרשב"א סוף בית ששי שם יש השמטה למשמרת הבית בדין נועץ סכין הקשה הרשב"א בעצמו על הרא"ה קושיא זו שהקשה דו"ז בישוע"י ע"ש ודו"ק:

(עיין בשפ"ד ס"ק י"ב דהבין דדברי רמ"א הוא בחלב בקמץ וז"א כמ"ש בהגהות יד שאול שבמח"כ טעם בזה ושם במקור הדבר מבואר תרבא. אך מ"ש השפ"ד דבסי' קכ"א ס"א בהג"ה משמע דתרבא ביין לשבח וכוונתו דאל"כ למה לי הטעם דטבע החלב לברוח מהיין ת"ל דהו"ל נטל"פ ולק"מ דהרי שם קאי לכתחלה ולכתחלה נ"ט לפגם אסור וז"פ וברור)

סי' ק"ד ס"א אבל עכברא דמתא הביא הב"י דברי הרא"ש שהקשה דהאי חלא ושכרא צונן הוא ולמה נאסר וכי זבוב שנפל ביין צונן נאסר והלא אותו הרשע העיד שאם נפל זבוב ביין צונן זורקו ושותהו וכת' שמיירי ששרה בו זמן מרובה דהוה ככבוש ובשו"ת אא"ז בעל שער אפרים חלק או"ח סי' מ"ז תמה בזה דלמא היה ששים נגד היין וכ"ת דהמן העיד סתם דא"כ מה תירץ דמה דאסור בזבוב ועכבר היינו בכבוש דהא מן הסתם העיד ע"ש ולפענ"ד נראה דהנה לכאורה תמוה דאיך שייך ששים בצונן הא צונן לא נתערב הבליעה כלל ולא נתפשט עד ששים ואף אם נימא דבלח נתפשט הטעם אף בצונן אכתי נ"ל ברור דעכ"פ באותו מקום שהונח הזבוב נאסר יותר כעין דמצריך הרשב"א קליפה וששים בצלייה מכ"ש בצונן דודאי אינו ברור אם נתפשט עד ששים א"כ עכ"פ באותו מקום ודאי נאסר וא"כ שפיר הקשה הרא"ש דהרי זורקו ושותהו וניהו דהי' ששים מ"מ אותו מקום מהראוי לאסור טפי ואף בא"א לקלפו אסור וע"ז תירץ דדוקא בכבוש אסור. ובזה יש ליישב קושית הבית הלל שהקשה דהא בזבוב ודברים המאוסים אף שנכבש לא נאסר ובטל ברוב: ולפמ"ש א"ש די"ל דל"ש ביטול ברוב ג"כ בזה כי עכ"פ אותו המקום שהזבוב מונח בו קבל טעם טפי ודו"ק: אחר כמה שנים בשנת כת"ר עש"ק בשלח נשאל אצלי שאירע מעשה שמצאו עכבר אחד בהחביות שיש בו מים לבישול ולאפייה ובעת שנמצא העכבר במים היה בחביות לערך קנקן אחת מים ולא היה ששים נגדו ואפו ובשלו בהרבה כלים ולא מצאתי מקום להתיר המאכל והתבשילין אף שהיה הפ"מ וארשום כאן מה שעלה על דעתי. והנה אז לא נזכרתי מ"ש כאן דבצונן ל"ש ששים ואמרתי אז כן כיון דהוה ספק כבוש ואסור ואף שהט"ז נחלק על הרמ"א מ"מ הנקה"כ השיב ע"ז ועכ"פ א"א לחלוק על רמ"א ואף שיש ספק אם הי' ששים נגדו כי לא נודע השיעור של העכבר מ"מ נראה לפענ"ד מלבד שכפי שהגידו שהיה לערך קנקן אחת מים בחביות וכפי המשוער העכבר אף אם נימא דאינו מחזיק רק רביעית כפי הראות בקנקן מים לא יהיה ששים מה גם הוה כעין ספק אחד בגוף אם נכבש שיעור מעל"ע וא"כ בזה הוה ספק אחד דנאסר ואח"כ יש ספק אם יש ס' ובכה"ג בנשפך בא"מ אסור ול"מ ס"ס כמבואר בסי' ק"י אם דהוה ספק אחד בגוף וגם דהוה ספק איסור תורה ובכה"ג ל"מ ס"ס וגם אמרתי דל"ש ס' בצונן. והנה בש"ע או"ח סי' תס"ז ס"ק י"ט במג"א מבואר דמועיל ס' אף בצונן ושם לא הי' כבוש ומכ"ש כאן דהי' כבוש אך נלפענ"ד דמלבד דשם גם כן אינו מוכרח דאפשר לפרש דלכך אין בו כדי ליתן טעם משום דהוה צונן אבל באמת הב"מ והמ"א והבה"ג וכל האחרונים תפסו דמועיל ס' אף בצונן. מ"מ נלפענ"ד דעכ"פ מ"ש כאן הוא נכון דניהו דהוא מתערב צלול בצלול ונתפשט הטעם ומכ"ש בכבוש מעל"ע. מכל מקום נראה לפענ"ד דעכ"פ אותו המקום בולע יותר דהכבוש ג"כ אינו מתפשט כ"כ כמו המבושל וגם במבושל עצמו אינו ברור שמתפשט כ"כ רק דממנ"פ אינו אסור אם לא נתפשט הרי לא נתפשט