דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) עב

ע"י כלי דאינו רק מדרבנן א"כ כל שמה"ת בטל דאינו נותן טעם כעת וגם כשיבשלם יהי' ע"י כלי ושוב בטל ברוב ובין אם יהי' כוונת הב"ח כן או לא מ"מ לפענ"ד דברי המהריב"ל אין להם קיום לפי שיטתו ובזה גם דברי הפר"ח שחידש דכאן בב"ח דיתן טעם וחיך אוכל יטעם עדיף אף מא"מ דלא נרגש הטעם משא"כ בב"ח ע"ש שקילס עצמו בזה ולפמ"ש א"ש דע"י כלי לא יהי' מה"ת הטעם אף בב"ח וא"כ בכה"ג לא חיישי'. והנה בשנת תרכ"ה עש"ק תולדות הקש' אותי הדיין הה"ג החריף מוה' שרגא פייביל קארפ נ"י בהא דאמרו בב"מ דף נ"ג וניתי דמאי וע"ז הקש' דכל הטעם דאמרת דלא בטל משום דהוה דשיל"מ הוא משום דעד שתאכלנו באיסור ולפ"ז כאן דז אוריית' ודרבנן לא מצטרפי א"כ ע"כ מטעם ביטול קאתינן עלה ושוב לא נקר' דשיל"מ דהא ע"כ מתורת ביטול קאתינן דאל"כ הו"ל דשיל"מ דבלי ביטול א"א להצטרף וממנ"פ תהי' מותר. אמנם ז"א דכל הטעם דדאוריית' ודרבנן לא מצטרפי הוא משום דהחצי פרוטה הנשארת נאכל בלי חילול כמ"ש רש"י וכאן ל"ש זאת דהדמאי נתפס ע"י חילול וגם ע"ז נתפס האיסור דהוה דשיל"מ וז"ב ופשוט ויש לי להאריך עפ"י דברי רש"י בנדרים דף ל"ה דטעם דאין מועיל פטור על החיוב דנרא' כפודה ע"ש חבל אינו ענין לכאן דמותר לפדות ודוק:

והנה בהא דאמרו בנדרים דף נ"ט שאני קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עליה כדשיל"מ דמי וק"ל למה לי טעמ' דמצי מתשל עליה תיפוק לי' דהו"ל דשיל"מ דלאחר שיעבור זמן הנדר יהי' מותר לאכול עד"מ שנדר לזמן ואחר שיעבור הזמן יהי' מותר. ולכאור' רציתי לומר ע"ד מ"ש הצל"ח לענין טלטול דכיון דיכול לטלטל היום ומחר ל"ש דשיל"מ וה"ה בזה עד"מ שאסר עצמו בפירות אילן א"כ יכול לאכול היום ומחר ובזה לא הוה דשיל"מ. אמנם אכתי קשה דשם מקש' הש"ס מקונם פירות אלו עלי ובזה שייך דשיל"מ שאם יאכל היום לא יאכל מחר וצ"ע ואולי י"ל כיון דאסור בחילופיהן ובגידוליהן א"כ שוב הוה כמו טלטול דיכול לאכול היום ומחר. והנה בהא דאמרו דקונמות מצוה לאתשולי לכאור' קשה הא צריך פתח וחרטה וא"כ אין המתיר עתיד לבא בודאי דשמא לא ימצא פתח וחרטה דבעי חרטה דמעיקרא ואיך הוה דשיל"מ ועכ"פ האיך שייך לומר דהוה כמאן דמתשיל עלי' הא אינו ודאי ואולי י"ל כיון דמצוה לאתשולי זה גופא יהי' הפתח ועי"ז נעשה החרטה דמעיקר' וכמבואר סי' רכ"ח סט"ו ודו"ק. אמנם בגוף הקושי' דהוה דשיל"מ אחר כלות הזמן הנדר נלפענ"ד דהנה כל הטעם דדשיל"מ הוא מטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולפ"ז נ"ל דנדרים עדיף דכל דשיל"מ יצטרך להמתין על ההיתר ואפ"ה אמרינן דהוה דשיל"מ נדרים דיכול תיכף לאתשולי ועושה עוד מצוה בזה א"כ לכ"ש דמקרי דשיל"מ וז"ש כיון דאי בעי לאתשולי כדשיל"מ הוא והיינו דאדרב' עוד קרב ההיתר יותר ובודאי הוה דשיל"מ וז"ב. ובזה מיושב מה שהקש' הש"ך כאן על הרש"ל מנדרים. ולפמ"ש נדרים תלוי ג"כ בזמן ואדרבא עוד הוא יותר דשיל"מ ובודאי מקרי דשיל"מ ועיין כו"פ מ"ש בזה משום דנדרים הוה מצוה ולפמ"ש ימתקו הדברים דבאמת נדרים הוה דשיל"מ דתלוי בזמן ודו"ק היטב. ובזה מיושב מה שהקשיתי דדמי לטלטול ולפמ"ש א"ש דכמו דצריך לאכלה היום ומחר כן יוכל לאכול בהיתר גם היום ודו"ק. והנה במ"ש הרש"ל פ"ק דחולין סי' ל"ו דבדרבנן הוה ספיק' דרבנן ותמה בראש יוסף דהא נדרים הוה דשיל"מ ולפענ"ד י"ל דהיש"ש מיירי בנודר לאיזה סייג וגדר לתורה דזה אין לו היתר ולא הוה דשיל"מ ודו"ק

סי' ק"ג ס"ב דהיינו דוקא כשנתערב איסור מועט עם היתר מרובה וכו'. הנה מזה מבואר כמ"ש בישוע"י סי' י"ד דכמות האיסור צריך להתבטל ברוב אף שיש ס' דזה דוקא לענין הטעם ולא לענין כמות האיסור צריך לבא מכח רוב ועט"ז ס"ק א' ועיין בד"מ כאן אות ג' דחולק על או"ה ומבואר ג"כ דס"ל דכמות האיסור צריך לבא מתורת רוב אבל לפמ"ש הנו"ב מהד"ת דבס' א"צ לבא מתורת רוב וא"כ דברי או"ה נכונים. והנה הר"ן חולק על הרשב"א ומטעם המבואר בדבריו דא"כ איך למדו מנבלה ולפענ"ד בפשיטות י"ל דבשלמא נבלה בעצמה כל שראויה לגר ואחשבה באכילתו לכך אסורה אבל אם אינו ראוי לגר אף שאכלה בטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ מזה למדו בק"ו דאם נבלה שא"ר לגר אף שאחשבה הוא כשאכלה אפ"ה אמרי' שבטלה דעתו אצל כל אדם מכ"ש בתערובות דל"ש אחשבה דאולי אחשבה להיתר וכמ"ש האחרונים בטעם רבינו יקיר דח"ש ע"י תערובות שרי אף לר"ש דל"ש אחשביה די"ל דאחשיב לההיתר וה"ה בזה ולפ"ז גם כשהגדיל המדה י"ל דמ"מ מותר כמ"ש הרשב"א ודו"ק

שם בהג"ה נאסר התבשיל השני. ולכאור' לפמ"ש התוס' סוף ע"ז דכל הטעם דהקדיר' שאב"י אסורה והמאכל מותר משום דהמאכל קיבל טעם פגום והקדיר' בעת קבלת הטעם הי' לשבח א"כ כאן שקבל הקדיר' לפגם שוב מהראוי להתיר ואף דכעת הוא לשבח מ"מ פגום ולבסוף השביח אינו אסור כל שהי' לפגם, רק לאחר שישביח כמ"ש הש"ך ס"ק ז' וכאן בעת שנתן להקדרה טעם הי' לפגם. מיהו יש לדחות דסוף סוף בתבשיל השני הוא לשבח. מיהו זה ברור דעכ"פ כשנעשה הקדירה אב"י ואח"כ בשל תבשיל שני דהוה לשבח בזה ודאי נו"ט בתבשיל לפגם ובודאי שרי ולדבר הזה העירני אחד מהתלמידים נ"י. אמנם באמת י"ל כיון דבלא"ה הוה לפגם מעיקרא רק שנו"ט לשבח בתבשיל השני א"כ עכ"פ זה הפגם שאב"י לא נרגש בעת שהי' בקדירה מצד שבלא"ה הי' לפגם אף כשהי' ב"י וא"כ הקדירה שוה כשאינו ב"י כמו שהי' ב"י ולכך מו מותר. מיהו י"ל דעל כל פנים בתבשיל השני נו"ט לפגם מצד שאב"י משא"כ מצד עצמו הוא נו"ט לשבח ושרי. ובלא"ה לשיטת הרשב"א כל קדירה שאב"י הוא מצד עצמו. עדיין נבלה שראויה לגר רק שבתבשיל הוא לפגם וא"כ שוב אין מקום לקושית התוס' ולפ"ז כל שנעשה אח"כ אב"י ודאי שרי אף שבתבשיל השני משביח כשהי' ב"י אבל כעת אב"י כנלפענ"ד. והנה בשנת כת"ר א' וירא אירע שאפו במחבת לחם ונמשח עם חלב וחמאה ואח"כ עבר ימים רבים ואפו עם שמן זית ואח"כ אירע שאפו עם שמן זית ומשחוהו בשומן. והנה לכאורה הדבר פשוט שמותר דמהחלב הוה אב"י והלחם מותר והמחבת צריך הגעלה או ליבון וע' סי' תנ"א באו"ח אם בכה"ג צריך ליבון או הגעלה ועש"ך יו"ד סי' קכ"א ס"ק ח' מ"ש בשם רמ"ע מפאנו. אך לכאור' לפמ"ש הפסקי תוס' בע"ז פ' שני דשמן זית עז וחריף ומפליט בצונן אם כן אפשר דהוציא כל הטעם אף שהי' אב"י. הן אמת דהשבות יעקב ח"א סי' נ"ו ובספר באר יעקב בסי' ק"ג האריכו בזה הוא ואחוזת מריעיו וחלקו על פסקי תוס' הנ"ל. ובאמת קושית השבו"י מהך דפסחים דף ע"ו ואני כתבתי על הגליון באר יעקב שם לחלק דניהו דהשמן הוא עז וחריף להוציא מן הכלי הטעם ולבלוע בעצמו אבל לא להבליע השמן בד"א וכעין מ"ש הגאון מוהר"ר עוזר ז"ל בש"ע הקטנים דפוס אמשטרדם סי' צ"ו לחלוק על המג"א סי' תנ"א וכ"כ הש"ך סי' קכ"ב ס"ק ב' ודלא כבנו בנה"כ שלא הבין כוונתו. ולפ"ז גם בנ"ד א"י להבליע להלחם הטעם שבלע ושרי ובחידושי כתבתי ראי' דאין השמן עז דהרי הרמב"ם פ"ג ממעשר כ' דשמן בכ"ש אינו קובע והוא מהירושלמי והרי שם ע"כ משמן זית מיירי דהא אינו קובע לתרומה מה"ת רק זיתים וענבים בלבד ואפ"ה בכ"ש אינו מבליע ומפליט והרי דבר חריף אף בכ"ש מבשל כמו שכ' הש"ך יו"ד סי' ס"ט ס"ק ל"ח בשם אפי רברבי ועכו"פ שם וע"כ דשמן לא מקרי דבר חריף ודו"ק היטב כי הוא ראי' נפלאה. ובזה מיושב מ"ש התוס' בשבת ק"ח דמותר לתת שמן בתחלה לתוך המים וכו' וכ"כ התוס' בשבת שם ובעירובין דף י"ד ועמ"א סי' שנ"א ס"ק ז' והטעם דשמנונית ממתיק המלח והדבר תמוה דסתם שמן הוא שמן זית הוא עז וחריף ולפמ"ש דלהבליע אינו עז וחריף א"ש ומדברי הש"ס והתוס' הנ"ל נראה דשמנונית ממתיק הטעם ועי"ז אינו חריף עוד ונ"מ דאם בשלו בקדיר' בארשט דהוא חריף אם נתנו בו שמנונית לא הוה חריף והוה נוטל"פ וכן העיר הה"ג החריף מוה' פייביל קארפ נ"י. והנה לכאור' קשה בהא דמבואר דבשר בשמן הוה לפגם הא השמן עז וחריף ואסור אף נטל"פ אמנם לפענ"ד כל שהוא בעין ונטל"פ ל"ש דחורפי' מחליא לשבח והא בעצמו פוגם וחורפי' ל"ש רק להוציא טעם בקדירה שאינו ב"י שייך דחורפי' מוציא כל הטעם אבל כשהוא בעין ופוגם מה מועיל חריפתו ומה דהקשו אם בשר פוגם אמאי אמרו סכו בשמן של תרומה יקלוף הא הוה נטל"פ צ"ל דהא הרמ"א מודה דכל שאינו שלוק נטל"ש כמו שכ' הש"ך בשמו כאן ואם כן שם איירי בשאינו שלוק ודו"ק

שם ס"ד בשר פוגם את השמן ולא הדבש. עיין ש"ך ועיין כו"פ ועיין מ"ש במגן גבורים סי' רט"ז והטבנו אשר דברנו שם. אמנם כעת ראיתי להוסיף ע"ז והנה מה שהאריך במים חיים להפר"ח ז"ל סי' י' וגם הגאון מוהרא"וו ז"ל הראה דדברי רבינו יונה הם דברי הי"מ שכ' הר"ן בע"ז דף ל"ט דפירש דדבש מסרי סרי שהמתערב בו עד שלא נמוח מסריח והיינו כמ"ש רבינו יונה שהדבש דרך להחזיר הדבר שנופל לתוכו לדבש. ובאמת שזה תמוה דהרי זה ודאי דלא נעשה תיכף דבש רק כשנכבש בתוכו הרבה והדבר הופך ומבלבל הטעם אבל לא תיכף כשנופל בתוכו והחוש יכחיש זאת. ולפענד"נ דכוונת הי"מ דטרם שנימוח בתוכו באמת הי' ראוי לאסור דעוד לא נתהפך הנבלה להיות דבש רק דקודם שנתהפך ונתבלבל ונעשה דבש הי' מסריח ונותן טעם לפגם ואחר כך כשהופך ומבלבל ונעשה דבש באמת אינו מסריח דהרי כבר נתבלבל והי' לדבש טוב וערב אבל שם מועיל דברי הרר"י שהרי נתהפך להיות דבש. ובזה מיושב מה שהאריכו הפוסקים ומכללן הגאון בספר נחלת יעקב בתשו' להגאון מהר"ם סופר לתמוה על רבינו יונה דכיון שכבר נתן טעם בדבש ונעשה נבלה ועכ"פ נאסר בשביל טעם כעיקר מ"מ הרי כבר נעשה איסור ומה מועיל שאח"כ פוגם והרי אפשר לסוחטו אסור וע"ש שנדחק שהיה נודע לחז"ל שכל דבר שנשתנה מסרי סרי מקודם ולפמ"ש א"ש דבאמת טרם שנימוח היה נטל"פ ואח"כ כשנעשה דבש שוב מותר: ובזה מיושב מה דק"ל טובא דאם נימא כפירוש הי"מ דמסרי סרי היינו שטרם שנימוח מסרי סרי א"כ מה קאמר הש"ס אי משום גיעולי עכו"ם נוטל"פ וקשה טובא השתא כשנפל נבלה גופא אמרינן דנתהפך לדבש ושרי מכ"ש כשרק נו"ט אף דטעם כעיקר בשאר איסורים ג"כ מה"ת לא עדיף מנבל' דמותר מכ"ש הטעם ולפמ"ש א"ש דבאמת טרם שמבלבל נעשה איסור וטכ"ע אסור ורק אח"כ מבלבל וזה לא יתכן בטעם דגוף הנבל' תוכל להתבלבל וגם זה אחר ימים רבים אבל כאן חיישינן שמא תתן טעם בהמאכל שנתן בתוכו הדבש וא"כ אסור וע"כ דנטל"פ איברא כיון דאנו דנין על הדבש שנעשה כבר זה ימים רבים א"כ מה יש לחוש על הנ"ט דכבר נתהפך להיות דבש והוא תימה גדולה על הי"מ שבר"ן שם וצ"ל דדוקא ע"י כבוש שלא נ"ט לגמרי אמרינן דהנבלה גופא נתהפך להיות דבש אבל מה שהי' מקבל טעם מהכלי א"א להפך הדבש מה שנבלע בכלי ונו"ט בדבש כיון שמה שבתוך הכלי יש נו"ט וא"א להדבש להפך ולבלבל מה שבתוך הכלי וא"כ שפיר נותן טעם