דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) עא

וכל הטעם דבב"ח מקרי ר"ל אף בבלוע לפי שכל אחד בפני עצמו שר' רק התחברות יחד הוה כאסור מגופו וכאן הגבינה אף שהתחברה עם הטעם של בשר לא הי' נאסר כיון שיש ששים בהקרעפליך הנשארים ורק מחמת שהוא בעיסה והעיסה ראויה להתכבד והרי בעיסה ליכא שום איסור וכן בביצה כיון דגוף הקליפה ליכא איסור רק מחמת מה שבתוכה מקרי בלוע ואינו מקרי איסור מגופו דהא הנגיעה היא רק בהקליפה והבלוע שבתוכה אינו ראוי להתכבד בלתי הקליפה וז"ב אבל לענין מנין גם זה מקרי שיוכל להמנות וע"י הקליפה נמנה והוה חשיבות וז"ב ופשוט. והנה הש"ך בסי' ס"ו השיג על הד"מ ולפענ"ד כוונת הד"מ דבדבר שאינו אסור רק עד כדי קליפה. ל"ש חהר"ל כמבואר כאן בהג"ה והרי בשאינה קלופה דעת הרשב"א דקליפת הבצים חשוב כ"ק ושוב אינו ראוי להתכבד אבל באמת יפה כתב המהרש"ל דלדידן דאסרינן בצלי עד ששים שוב ל"מ ששים דהוה ר"ל אף בשאינה קלופה והרמ"א ס"ל כיון דבצלי אינו רק חומרא בעלמא מחמת דלא בקיאין בין כחוש לשמן אבל מדינא אינו אוסר רק כדי קליפה ושוב לא הוה חהר"ל ולפענ"ד מ"ש הרב בת"ח כלל ס"ג בסופו ואינו נראה להתיר בקליפה אין ר"ל על ידי קליפה רק בקלופה היינו אם היא נקלפת והיא בתוך הרוחב אז אסור דזה נקרא אסורה מחמת עצמה דהביצה אסורה אבל בשאינה קלופה הד"מ ס"ל דאינו אסור כיון דמדינא אינו אסור רק כ"ק א"כ כל שיש ששים מותר דהא אינו רק כ"ק ובכ"ק לא מקרי ר"ל וז"ב לדעתי. ובגוף הדין של הקרעפליך יפה כתב מעלתו דקרעפיל אחת אינו ראוי להתכבד כי אם בצירוף עוד כמה קרעפליך והוה כמו שומן עור אווז שנחתך לקליפות קטנות שאינו אסור ולא מקרי ר"ל ה"ה בזה ויפה כתב בזה והנוב"י מיירי בשיש קרעפליך גדולים דדרך לכבד בקרעפיל אחת וע' פ"מ בסי' ק"א שם שוב ראיתי שמ"ש בשאינה קלופה עיקר כוונת הד"מ דלא הוה חהר"ל כיון שסגי בכדי קליפה זה טעות דלא מיירי שם מדין חהר"ל שלא נתבטל ואם הכוונה לענין חהר"ל לא הי' לו לומר בפשיטות כן וצ"ע. וע' בבאר היטב כאן ס"ק ד' מה שהשיג על הט"ז ס"ק ד' בסופו ובאמת גם הט"ז עצמו מחלק כן ר"ס פ"ז דבבהמה טמאה ל"ש ענין בב"ח דהא נאסר מחמת בהמה טמאה וה"ה נבלה. ולפענ"ד יש לחלק דשם בבהמה טמאה האיסור מגופו אבל בגבינה הבלוע מכח שמעמידין אותו בעור קיבת נבילה כיון דמה"ת שרי מקרי בב"ח דשניהם היתר מה"ת רק מדרבנן אסור כנלפענ"ד

שם קורקבן וכן שאר ב"מ. עט"ז וש"ך שהביאו בשם רש"ל דקורקבן של אווז חשוב ר"ל וכתב הט"ז דוקא של אווז ולא של תרנגולת ולפענ"ד ראיה להרש"ל דהרי אמרו בביצה דף ל"ג דרבא אמר לשמעיה טווי לי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא ופירש"י דלר"י אסור לטלטלו לתתו לחתול דמאתמול מוכן לאדם הוה והתוס' ביארו ביותר דהא דאסור לתתו לאדם לפי שאין דרך בני אדם לאכול ב"מ ביו"ט דבלא"ה יש לחם הרבה לאכול ועיין מהרש"א שביאר דבחול הי' חזי לאדם והוה דומיא דנבלה לפני הכלבים ע"ש והדבר תמוה דהא קורקבן וב"מ אוכליהון לאו בר אינש הוא ועיין בט"ז וש"ך סי' ע"ה שהאריכו שם דקורקבן לאו בכלל ב"מ הוא ועכ"פ ב"מ לא אכלו ואיך כתבו התוספות להיפך דמאתמול ראוי הי' רק דביו"ט אינו ראוי וע"כ נלפענ"ד דמכאן ראיה ברורה לחלוקו של הרש"ל הנ"ל וכאן דקורקבן וב"מ של אווז הוא זה חשוב ואכלי להו וגם הקורקבן הוא בכלל ב"מ ורק ביו"ט אינו ראוי לאכול דביו"ט יש הרבה לאכול ויצא לנו מזה דבר חדש דביו"ט אם אירע תערובות מב"מ ודאי לא מקרי חהר"ל ודו"ק ועיין תוס' מעילה דף כ' דפירש דאוכליהון לאו בר נש היינו שבן אדם אינו אוכל המעיים והם לא חזו לאדם רק לכלבים:

והנה בשנת תרכ"ד א' האזינו נשאלתי בשוחט שנשלחו לו משלשה כפרים חמשה אווזות דקות ושתי אווזות גדולים ובאווזות דקות אירע שראה השוחט באחת מהם עשב בוושט לאחר שחיטה כל הקף אגודל ולפי שהי' מבעה"ב חלוקים לשני בעה"ב היו שתים שתים ולאחד אחת ע"כ הלך וקלף מהרגלים הנעגלי אחת ואמר לבן שלו שיאמר להשליח שאותה אווזא שקלף נעגלי הוא טריפה ולבסוף שכח לומר וזו הי' מעשה בעש"ק העבר פ' נצבים והנה אכלו ע"ש שתי אווזות שנמלחו ביחד עם בשר ונתבשלו ביחד עם בשר ונתנו על טעלירליך והשני בעה"ב אחרים אכלו הבשר והאווזות בש"ק מפני שאמרו שהם השגיחו שברגלים לא הי' חסר שום נעגלי וארשום מה שאמרתי בזה והנה ז"ש שהשגיחו שלא חסר שום נעגלי זה טעות דהוה מלתא דלא רמיא עליה דאיניש. והנה לכאורה רציתי לומר כיון דנתערב בעודה בנוצתה אפשר דלא מקרי חהר"ל אמנם אמרתי כיון דהיינו שני בעה"ב חלוקות הוה כשני בני אדם ושתי קדירות דל"ש ביטול אף במב"מ כמבואר סי' קי"א מיהו בלא"ה ל"ש כאן ביטול כיון דבעודם ביד השוחט השוחט ידע מהטריפות ולא שייך ביטול ומתי נעשה הביטול כשנלקחו לביתם והרי אז כבר הי' בלי נוצה והי' מקרי חהר"ל וגם כל שנתבשל קודם שנודע הטריפות ונאסר וצריך ששים נגדו לא היה ששים נגדו והכל אסור. והנה הי' אצלי הרב מוה' פרץ נ"י והוא הראה שבפרמ"ג סי' ק"ט מבואר דחתיכת ראובן בטל בחתיכת של שמעון. אבל אין ענינו לכאן שם הי' הביטול באותה חתיכ' ונתבטל אבל כאן שיוכלו לבטל אווזות של אדם אחר והוא בעין זה לא מצינו וז"פ. והנה לסמוך על הב"ח שמכשיר בעשב שנמצא בשחיט' קשה לסמוך כיון דהש"ך סי' כ"ג חולק ע"ז והנה רציתי לומר כיון דהוה ספק שמא נשחט הקנה תחלה ולא אכפת לן בהוושט אך ז"א דהוה ספק בשחיט' ולחומר' וערש"י חולין דף ל' ע"ב וע"כ אף לענין הכלים ל"מ ואף שהבה"ט הביא בשם הכנה"ג שצדד להקל כ"כ ביד אפרים סי' כ"ג שם שאינו כן ע"ש ודו"ק

סי' ק"ב ס"א דשיל"מ. הנה בעש"ק במדבר תרכ"ג שאל אותי המופלג מוה' העשיל שור נ"י במה דפריך בב"מ דף נ"ג והאמר רבא מחיצה לאכול דאוריית' לקלוט דרבנן וכי גזור באתנהו למחיצות וע"ז הקש' דלמה לי זאת אף דרבנן גזור אף לקלוט מ"מ מדאוריית' הוה דשיל"מ ול"מ מה דרבנן גזרו מלבטל שם דשיל"מ כמ"ש הר"ן פ"ב דפסחים לענין חמץ דהוה דשיל"מ אף דאסור מדרבנן לאח"פ. והשבתי דל"ד דשם בחמץ מה"ת שרי בעצמותו ושפיר הוה דשיל"מ וכאן בעצמותו אינו רשאי לאכלו רק ע"י פדייה וכל שא"א לפדותו דמחיצ' לקלוט מדרבנן עכ"פ כל שלא נפדה נשאר באיסורו מה"ת ודו"ק והבן בדברים

שם ואם נתערב' בשא"מ. עט"ז ס"ק ה' מ"ש בשם הר"ן וזה כמה שנים אשר כתבתי בתשו' דהרמ"א לשעמי' דס"ל בסי' צ"ח דתלוי בשמא אף שאינם שווים בטעמ' וא"כ ל"ש טעמו של הר"ן ואף דהר"ן מסיים דהיכא דנחלק האיסור והיתר מחלקו לא מקרי מב"מ. לפענד"נ דכוונת הר"ן דבאמת מת שהאחד מחזק את חבירו אדרבא מהראוי שתתבטל דלא נרגש הטעם של איסור רק דתאמר דמ"מ ל"ש ביטול כלל דאחד מחזק חבירו וע"ז אמר כיון דעכ"פ נחלק באיכות שזה איסור וזה היתר הי"ל כא"מ ומה שאחד מחזק חבירו יותר ראוי שיתבטל כמ"ש וא"כ הרמ"א לא הי' יכול להביא טעם זה. ומ"ש הש"ך דביותר מס' ל"ש ענין טעם ותלוי בשמא באמת מדברי הר"ן לא נראה כן ודו"ק כי קצרתי. ומ"ש הרמ"א לענין חזותא כבר ביארתי בתשו' דלפמ"ש התוס' בסוט' דף ט"ז אדרב' בא"מ שייך יותר חזותא דהרי ממשותו ניכר. ובזה נראה מ"ש בפסחים ע"ט אמרו רבנן בחזותא דהיינו לענין מבא"מ תלוי בחזותא ודו"ק. ולענין כלים שהאריך הש"ך ס"ק ה' דשייך דשיל"מ שיש היתר להשהות יום א' לפענ"ד לפמ"ש הצל"ח בפסחים דף י"א דבטלטול ל"ש דשיל"מ דיכול לטלטל בכל עת א"כ ה"ה לענין כלים דיכול לבשל תיכף בהם ועט"ז ס"ק י"ב שכ' דנדר הוה דשיל"מ כיון דמצי לשאול על הנדר לחכם ובלימודינו נתקש' לנו דמה הוסיף על המחבר ואחד מהתלמידים אמר דצ"ל דמצוה לשאול ויפה כ' שכן הוא בנדרים דף נ"ט

שם בין שלימה. הפריש' הקש' דשלימ' הו"ל דבר שבמנין וחידש דכל דהוה דשיל"מ ואין איסור קבוע עליו לא גזרו משום דבר שבמנין ועפרמ"ג ס"ק ב' והנה שאל אותי אחד בשנת תבר"ך ג' פנחס דזה סותר למ"ש התוס' במעיל' בכיס של הקדש דהו"ל דבר שבמנין אף דהוה דשיל"מ והנני יוסיף דגוף הסבר' של הפריש' תמוה דאטו דבר שבמנין החשיבות מצד האיסור דז"א דהחשיבות הוא מצד שמונין אותו וא"כ מה בכך דהוה דשיל"מ מ"מ הוה דבר שבמנין. ולפענד"נ בכוונת הפרישה דענין דבר שבמנין ושאר דברים החשובים הוא דחז"ל גזרו ע"ז שלא יתבטל וכל שהוא דשיל"מ ובלא"ה לא יתבטל שוב לא גזרו מצד דבר שבמנין וכעין שכ' הש"ך ר"ס פ"ז דכל שבלא"ה אסור לא הצריכו חז"ל לגזור וגם כאן כוונתו כן וז"ב ולפ"ז ה"ה כל דברים החשובים כל שיש בלא"ה איסור ל"צ למגזר רק משום איסור אחד ולא שתי איסורי דרבנן וז"ב לפענ"ד ודו"ק ולפי שדשיל"מ הוא יותר חמור משאר איסורי דרבנן דגם ספק אסור ולכך ל"צ למגזר משום שאר איסורי דברים החשובים ודו"ק ולפענ"ד שאקבל שכר על הפריס' שדבריו תמוהין לפי הבנה הפשוט' ודו"ק. והנה הי' מעשה שגוי אחד שסוחר בכלי זכוכית פארצליין וזה חמש שנים שנשארו אצלו הרבה מהם ומכר לאיזה אנשים והנה יש לדון בזה כי העידו אנשים שמשאיל אותם לנכרים שנותנים לו בעדם שכר להשתמש בהם בסעודות שלהם והנה שאלו וכפי עדותם עכ"פ נשמע שרוב מהכלים יש שלא השאילו והנה הדבר מבואר בש"ע סי' ק"ב דכלי בטל ברוב. והנה מ"ש הרא"ה דלא סגי דלא יתן טעם באמת זה אינו דכל יבש ביבש בטל ברוב כ"ש טעם הבלוע בכלי אך יש לחוש פן יבשלו בשר והנכרי ישתמש בחלב וכן להיפך וכמ"ש הפר"ח אמנם נרא' דבאמת הח"ץ דעתו דלאחר יב"ח מותרין הכלים ואף להאוסרים נלפענ"ד דזה דוקא אם נשתמש בו איסור אבל בב"ח ודאי קלוש טעמא ולא יתן טעם לשבח וכעין נ"ט בר נ"ט דבבב"ח שרי וז"ב ואף אם נשתמש העכו"ם בב"ח נעשה כשאר איסורים ושוב בטל ברוב. מיהו יש לעיין כיון דעל כל כלי וכלי יש להסתפק שמא הוא האיסור שנשתמש בו ול"ש ביטול כמ"ש הח"ד סי' ק"א. אך ז"א דהוא לא אמר רק דעל כל אחד יש להסתפק שמא הוא האיסור ול"ש ביטול ברוב אבל כאן עכ"פ בכללות ודאי נודע לנו דיש רוב היתר וכבר הארכתי בזה במק"א בתשוב' לק' עקניא במאלדווא

שם ס"ג כלי שנאסר. עש"ך שכ' ומהריב"ל כ' וכו' וכבר תפס עליו הב"ח והוא תמוה מאוד דדברי הב"ח תמוהים דבא"מ אף שנתבטל ברוב אבל כשיבשלם יהי' מה"ת אסור כמ"ש הר"ן בהדי' וכבר האריך בזה הפרמ"ג ואני מוסיף דבא"מ אף ביבש ביבש צריך ס' כמ"ש בסי' ק"ט וע' ש"ך שם דנחלקו אי מה"ת או מדרבנן ועכ"פ ל"ש ביטול ברוב. ולפענד"נ דכוונת הב"ח דהנה מהריב"ל חידש דאף דבב"ח טעם כעיקר מה"ת אבל זה בב"ח ממש אבל בלוע בכלי שיוצא ודאי אינו רק דרבנן ולפ"ז נ"ל דכוונת הב"ח דכמו במב"מ החתיכ' ממש בטל ברוב ואף כשיבשלם לית לן בה ה"ה בב"ח