דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) סו

שאינו צלול ואינו מתערב וע"ז הקשה מהך דחרסן של זב וזבה שאם הודח במים שלש פעמי' דטהור אלמא דפליט במים היא קושי' גדולה לכאור', והנראה בזה דהנה באמת הוא טומאה בלועה רק שסופו של משקה לצאת בהיסק התנור ולפ"ז נ"ל ברור דהא דהדיח במים ג"פ דפליט לא שפליט לגמרי רק שמה שנשאר אין יוצא רק מים קלושי' ואינם כזב וזבה שכבר נפגם וטעמם נמי כמ"ש הח"ץ ז"ל סי' ע"ה אבל בתוך הקדירה והעביט נשאר הצואה ומ"ר ובתוך הכלי הם מושבחי' כמ"ש הרשב"א והר"ן סוף ע"ז לענין קדירה שאב"י שאף שאינו נו"ט לשבח במה שנתבשל בתוכו אבל בעצמותו נשאר לשבח והו"ל נבלה ע"ש וה"ה בזה ומזה ראי' למ"ש הפ"מ להשיג על הח"ץ סי' ע"ה הנ"ל ודעתו דבכלי אינו נפגם אף לאחר יב"ח ומזה ראי' דאל"כ למה לא יועיל בעביט הדחה ג"פ ודו"ק

שם ואם נתערב במינו ובשא"מ. כ"כ הרשב"א ולמדו מר"י והרש"ל המה עליו דאין שוה לו והט"ז מתרץ דברי הרשב"א ולפענ"ד שדברי הרש"ל נכוני' דהנה בטעם דמבשא"מ לא בטל לר"י כתב הפ"י בביצה ל"ט דמבשא"מ הרי מהפך הטעם ונשתנה הדבר ממה בהי' משא"כ מב"מ הרי לא נתבטל המציאות של המינו והו"ל כאילו נקבע האיסור שם וזהו כעין מ"ש הר"ן נדרי' דף נ"ב ולפ"ז כל שנתערב בשא"מ ג"כ שייך סליק דהרי המינו נשתנה ע"י הא"מ ונשתנה הטעם וא"כ שייך סליק אבל להיפך לדידן מה בכך שהמינו רבה עליו סוף סוף הרי נ"ט וז"ב וגם לפמ"ש הר"ן סוף ג"ה הובא בנקה"כ סי' צ"ב לענין תרי משהו דכל שטעם של אחר מעורב בו לא מקרי מב"מ מכ"ש כשיש א"מ שמבטל באמת להמינו ולכך שייך סליק משא"כ לדידן ל"ש זאת ובלא"ה נראה לפענ"ד דבאמת מב"מ דלא בטל אטו אפשר לומר דההיתר הרוב נתבטל ונעשה כמו האיסור דזה א"א שהמועט עדיף על הרוב ודי בזה דלא נאמר דהמיעוט בטל ברוב אבל לא שישנה המיעוט את הרוב להיות כמותו ולפ"ז שם שייך סליק דעכ"פ א"א לומר שהרוב נתהפך להיות איסור כמו הרוב ורק שהמיעוט לא נתבטל והו"ל קבוע וא"כ אם הי' מתחלה מב"מ ונפל אח"כ לא"מ הי' מהראוי שיתבטל בשא"מ רק דהיה מקום לומר דחנ"נ ולא הי' כאן ששים נגד מה שנ"נ ולפ"ז בנפל בב"א ולא נ"נ שפיר מתבטל האיסור בא"מ משא"כ לדידן להיפך ל"ש זאת ודו"ק היטב

שם ונשפך. הנה יום א' חנוכה תרכ"ט הי' אצלי ש"ב החריף מו"ה פנחס ב"ש נ"י וסיפר לי כי נשאל בדבר שעמדו שני קדרות של בשר באחת הי' רק בשר עוף ולא שום בשר בהמה ובאחת הי' גם בשר בהמה ונשפך קדרה של חלב תחת שני הקדירות ולא נודע אם הי' ששים והורה ששניהם מותרי' דהנה הקדרה שלא הי' רק בשר עוף והיו ספק דרבנן ולהקל וממיל' גם הקדירה שהי' בשר בהמה ג"כ מותר דהרי שניהם עומדי' בספק ומצטרפי' לבטל וכן חשבתי בראשית ההשקפ' אח"כ נתיישבתי דל"מ הקדיר' של בשר בהמה ודאי אסור דבמבשא"מ לא אמרי' דהכל עומד בספק כמ"ש הש"ך סי' צ"ב ס"ק ח' דהא נוכל להרגיש האיסור בטעם ואיך יצטרף כיון דהוה בשני קדירות ובכל אחת ספק אם הי' ששים אלא אף אותה קדרה שהי' בשר עוף והו"ל ספק דרבנן אף דהש"ך סי' צ"ח ס"ק ז' כתב כן לפענ"ד כיון שיוכל להתברר אח"כ ויהי' מורגש הטעם שוב אין כאן מקום להתיר דכל ספק דרבנן שיוכל להתברר אח"כ שהוא אסור ל"ש ביטול ואף שגם אם יתברר לא יהי' רק איסור דרבנן דבשר עוף בחלב אינו רק מדרבנן כל דרבנן אסרו וטעם כעיקר דאוריית' באיסור תורה גם בדרבנן אזלי' להחמיר ובזה יש ליישב דברי הת"ח מהשגת הש"ך עליו בס"ק ט' הנ"ל ועט"ז שם ס"ק ה' שגם הוא העלה להחמיר אבל מטעם אחר ולפענ"ד מ"ש עיקר

והנה נדפס ובא ספר בית מאיר על היו"ד מהגאון בעל בית מאיר על אהע"ז והנה בסי' צ"ח כתב שהיו קשה לו שנים רבות הא דאמרו בפסחי' דף כ"ט דרב סבר מב"מ במשהו וגזרו בחמץ מבשא"מ אטו מינו והקשה היאך שייך בחמץ מב"מ הא חלוק בטעם ובשמ' ולפענ"ד מזה ראיה למ"ש בשו"ת השיב משה הנ"ל דלא נרגש הטעם מבשר עוף עם בהמה וה"ה כאן לא נרגש הטעם של חמץ או מצה בטעם וגם בשמ' כלם נקרא פת והתורה אמרה חלת לחם מצה וגדולה מזו מצינו בפסחי' דף זיי"ן דתלוי באם רבו ימי פסח ואזלי' בתר בתרא והרי אפשר להרגיש הטעם וע"כ דאינו מרגיש הטעם כנלפענ"ד

שם ס"ג ואם נתערב בשא"מ. עש"ך מ"ש בשם המהרש"ל ומ"ש הוא דהכוונ' דבשא"מ אסור רק המינו מותר ושמעתי מקשי' דכיון דהמינו אינו מותר רק מצד שהוא ספק דרבנן א"כ הוה זלזול לדרבנן שהרי השא"מ אסור משום שהוא תורה והרי כ' המהר"ש חיון הובא במג"א סי' קס"ד דכל דאיכ' דרבנן ודאוריית' ביחד צריך לברך גם הדרבנן דלא להוי זלזול לדרבנן וה"ה כאן. והנראה בזה דהנה באמת צ"ב מ"ש הר"ש חיון דכל שיש ספק דאוריית' ודרבנן שייך דלא לזלזולי והלא אדרב' אפכא הוא דהרי הרמב"ם כ' דמצות דרבנן על לא תסור אסמכוהו והם מה"ת והרמב"ן חולק דא"כ למה ספק דרבנן לקולא וכתב די"ל שזה כמחילה מאתם שלא יהיו שוה לשל תורה ולפ"ז אדרב' אם בהיות ספק דרבנן לבדנה הקלו חז"ל כדי שלא יהי' שוה לשל תורה ויהיו כמוסיף על ד"ת מכ"ש כשאירע שהם ביחד מהראוי שניקל דאל"כ יהי' נראה כזלזול בדאוריית' וכשוה דרבנן לדאוריית' ויהיה נראה כמוסיף על התור' וצ"ל דהסבר' היא דאדרב' כשהן ביחד א"כ נוכל לומר דלכך החמירו בשל דבריה' משום דכיון דאחמרו בדאוריית' וחשבנו הספק להחמיר עד"מ ספק בהמ"ז דנחשוב כאילו לא בירך ואם לא בירך ממילא גם הדרבנן לא בירך וא"כ לכך אמרי' דיברך גם הדרבנן וא"כ לא מזלזל בדאוריית' וכיון שכן שוב אדרב' יש זלזול לדרבנן והוה כמבזה דרבנן וז"ב ולפ"ז יש לחלק דדוק' אם דרבנן עשו ענין בפ"ע אבל כאן מה"ת מב"מ בטל ברוב וא"כ אדרב' התורה אמרה שתתבטל ברוב וא"כ שוב יהי' כמוסיף על התורה דהרי מה"ת בטל ברוב ולכך ל"ש בזה זלזול. ובזה נ"ל דלכך ספק דרבנן בהתגלגל להחמיר משום דנעשה כזלזול דאחר שחשבת הספק תורה להחמיר שוב יהי' זלזול לדרבנן ועיין בספר דברי חיים שנדפס מחדש מהגאון מלינטשיץ ז"ל בחלק יו"ד סי' י"א מ"ש בענין ספק דרבנן בהתגלגל ולפמ"ש יש ליישב הרבה מקושיותיו ולא נפניתי כעת להעמיק בזה

שם וא"א לעמוד על שיעורו. עש"ך שהבי' ב' הטעמי' של המרדכי והר"ן והנה נ"מ בין הטעמי' דלשיטת המרדכי וטעמו בכחל יש להתבטל יותר דהוה ספק ח"י לכל העולם ומשם יש ללמוד במכ"ש לשאר איסור בספק ח"י ליחיד לבד ולהר"ן הוא להיפך דכחל שתמיד הוא ספק ואינו בא באקראי בודאי מהראוי שלא יתבטל משא"כ בשאר ספיקות ובזה י"ל קושית הב"י על מ"ש הטור הלכך כחל והרשב"א למד דינו מכחל ולפמ"ש א"ש דהרי הט"ז מביא דהרשב"א ס"ל גבי כתמי' כהמרדכי וא"כ לשיטתו שפיר למד מכחל מכח כ"ש משא"כ להר"ן אדרב' כחל נלמד משאר איסורי' מכח כ"ש ודו"ק. ומה שהקשה הט"ז מגבינות שמתירין מכח ס"ס א דהוה ספק ח"י כתבתי בגליון הש"ע ליישב בקצרה וכאן אברר יותר דהנה התוס' בכתובות כתבו דרובא דרצון ל"ח רוב גמור ובמקום ס"ס יש לחשבו ספק ע"ש ולבאר הדברי' נראה לפענ"ד דהנה כל ספיקות בעינן שיהיו שקולי' וכל שנוטה יותר לאחד מהצדדי' לא מקרי ספק ולפ"ז לכך לענין ס"ס דיש שני צדדי' להתיר אף שאינו ספק השקול בצירוף הספק האחר שהוא שקול מצרפי' גם זה הספק משא"כ בספק אחד כל שאינו ספק גמור לא מקרי ספק וא"כ ה"ה ספק דרבנן בח"י ג"כ כל שאינו רק ספק אחד לא נחשב לספק גמור דאינו שקול משא"כ בס"ס דעכ"פ יש שני צדדי' אף שצד אחד אינו כ"כ ספק בהצטרף לספק השני הו"ל ס"ס ודו"ק. והנה הב"י ז"ל כאן כ' על מ"ש הטור דא"א הרא"ש פסק כר"ת כ' הוא דלא נתבאר רק שאינו פוסק כרש"י במב"מ אבל כר"ת לא נתבאר וכוונתו שאף שע"כ מאן דס"ל מב"מ בטל ע"כ כל הסוגיות קאי לענין מב"מ ובשא"מ לא בטל מ"מ לא נתבאר אי פסק כר"ת או כרח"כ אבל באמת גם זה נתבאר שכתב בפגה"נ דר"ת ורש"י נחלקו אלמא דכר"ת פסק אף דאינו כזית בכדי אכילת פרס ודו"ק: שוב ראיתי סבר' זו שכתבתי דמב"מ לר"י לא נעשה המרוב' כמיעוט וכן להיפך בכסא דהרסנ' סי' ב' והאריך שם ולפענ"ד הדבר מבואר בתוס' נדה דף מ"ז ע"ב ע"ש היטב ודו"ק

ודרך אגב אזכיר מה שראיתי בספר עצי ארזים סי' י"ז ס"ק מ"ג שחידש דהא דטכ"ע דאוריית' הוא כשנמחה גוף האיסור ולא נטל האיסור ממנו זהו טכ"ע דאוריית' אבל היכא שנו"ט לגוף האיסור רק טעמו בלבד בזה ס"ל להרשב"א דטכ"ע דרבנן והבי' ראיה מדברי הרמב"ן שמבי' הטור כאן דמחלק כן לענין טעימת קפילא דבטעם בלבד סמכי' אקפיל' ולא בנמחה גוף האיסור. והנה הדבר תימה דכאן הביא דברי הרשב"א בחידושיו ובת"ה כתב להיפך דאף שנתערב גופו של איסור כל שאין ממשו נמצא כגון יין שנתערב ונאבד ממשו מחמת מיעוטו קרי לי' לא נתערב גופו של איסור וכ"כ הב"י בהדי' ומ"ש הרשב"א בשם רבותינו הצרפתי' כיון לדברי התוס' בע"ז דף ס"ז אמר ר"י ע"ש וכן הבינו מדברי רש"י והם דחו דברי רש"י ומבואר שם בהדי' דלא כוותי' של העצי ארזי' וגם בהך דקפיל' ארמאה שמביא הטור דברי רמב"ן כתב הב"י בשם הר"ן שאף שנמחה קצת מגוף האיסור כל שנתערב ואין אנו יודעין שיעור מהנמחה ממנו סמכי' אקפיל' ע"ש: ודרך אגב אזכיר מה שראיתי בהגהות הגאון מוהר"ע איגר ז"ל בזבחי' דף ע"ח בהא דאמרו שבנ"ט כתיב לאו דאוריית' והקשה לשיטת ה"ר יוסף דאף דטכ"ע דאוריית' מ"מ לא לקי רק בעשה וכאן מבואר לענין מלקות ובמחכ"ת לק"מ דשם הוה טעמו וממשו שהרי הוה יבש ביבש ובזה בודאי לקי רק בטעם לבד בזה כ' הר"י דלא לקי אבל טעמו וממשו לכ"ע לקי וז"ב. ולכאורה הי' ק"ל דבקדשי לכ"ע טעם כעיקר דאוריית' כמ"ש רש"י אבל ז"א דכל שנעשה פיגול ונותר פקע קדושתו ועיין מהרש"א בתוס' קידושין דף נ"ו ובפ"י שם ודו"ק

שם וא"א לעמוד על שיעורו. עט"ז שהקשה ממ"ש הטור בסי' פ"א להתיר הגבינות ע"י ס"ס אף שא"א בקיאין והו"ל ספק ח"י והנה בל"ג בעומר שנת תרכ"א הקשה אותי בן הרב המנוח מו"ה מרדכי זאב ז"ל מקילקיב די"ל דס"ס דהוא מטעם רוב וא"כ ניהו דספק ח"י אינו ספק גמור עכ"פ מיעוט הוה ומצטרף להספק השני ונעשה כרוב ולכך מועיל והשבתי דז"א עפמ"ש התומי' בסי' כ"ה בקונטרס התפיסות לבאר דברי התוס' בריש המניח שכתבו דמיעוט דדייני' ל"ח מיעוט כלל וכתב דהכוונ' היא דבכל רוב דעלמא עד"מ רוב כשרות עכ"פ יש מיעוט בעולם שהן טריפות אבל רובא דדייני' שאומרי' עד"מ שזה חייב ומיעוט דייני' אומרי' שפטור עכ"פ לפי הבנת רוב הדייני' ליכא מיעוט כלל שחייב בודאי לפי הבנתם ול"ח המיעוט