דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) סה

וכמו במקוה שדרכ' להתמעט דלא מקרי חזקה כמ"ש הר"ן ודו"ק. ומה שהקש' הש"ך משבויה העירני מופלג אחד דבמהרש"א שם מבואר דזה באמת תירוץ הש"ס ולא עיינתי בזה. אמנם מ"ש הש"ך בדברי הריב"ש דקנקני' ליכא בהן איסור תורה צ"ע דלמה לו זאת הא סתם יינם אינם רק מדרבנן וצ"ע ומ"ש בהג"ה לדידן לא סמכינן אקפיל' היינו משום דעכו"ם אינו נאמן לא לאסור ולא להתיר כמבואר בש"ך לקמן בסי' קכ"ז ע"ש באורך

והנה שיטת רש"י דקפיל' הו' בשיש סמ"ך ע"ש ובזה נ"ל מ"ש רש"י ר"פ גה"נ אם יש בו בנו"ט שיערו חכמי' בששי' ועיין מהר"ם שי"ף דנתקש' מה בעי רש"י בזה ולפמ"ש י"ל דהרשב"א כתב דאף למ"ד אין בגידין בנו"ט היינו שאינו טעם גמור רק טעם קלוש ונחלקו אי הוה טעם ואני מוסיף לפמ"ש הר"ן בפרק יוה"כ דבט"ב דמנעל אסור שאר דברי' שאינם מנעל חשוב מנעל לגבי הוצא' ע"ש ולפ"ז במידי דשייך טעם גמור בעי טעם גמור ובגה"נ הטעם קלוש חשוב טעם למ"ד יש בגידין בנו"ט ולמ"ד אין בגידין בנו"ט ס"ל דלא משום טעם אסרה תורה רק עץ בעלמ' הוא. ולפ"ז נ"ל דטעם קלוש של גיד הוה כמו בשאר איסורי' שיש ששים ואפ"ה צריך קפיל' וה"ה בזה כשיש קפיל' יטעם וא"כ ל"ק מידי ולזה כתב רש"י דכל נ"ט סתם הוא בששי' וכאן הוה כיש בו ששי' ודו"ק. ובזה מיושב קושית התוס' דלמא משום שמנו של גיד ולפמ"ש א"ש דבשמנו שיש בו טעם גמור שוב לא סגי בששי' כסתם נו"ט רק צריך שיטעמנו קפיל' ודו"ק היטב:

והנה הפרמ"ג בפתיח' לתערובות ח"ג פ"א נסתפק בחצי זית בשר שחוטה וחצי זית בשר נבלה שנפלו לס' זיתי ירקות וכדומ' לאינו מינו אי מה"ת אסור כיון דעכשיו הטעם בשר נרגש וחיך אוכל יטעם א"כ הרי טועם טעם דאיסור' וכמ"ש הרשב"א בחידושיו בסוגי' דזרוע בשלה ע"ש שהאריך והנה בשנת תרי"ט בש"ק פ' וארא כה הראני הרב מו"ה ישכר נ"י מק' סקאהל שאישתמיט ליה להפרמ"ג דברי הר"ן בפרק חמישי מע"ז בסוגי' דהיתיר' לגו איסור' במה שדחה דברי הרמב"ן כתב בהדי' דאם נפל כזית בשר וכזית נבלה ונצטרפו ונתנו טעם במקפה דמותר אף למ"ד זוז"ג אסור ע"ש והיינו ודאי ביש ששים עכ"פ נגד זית אחד דאל"כ בודאי אסור דהאיסור נתן טעם וע"כ באופן דנגד זית אחד יש ששים ומותר משום דאף דנרגש הטעם הרי יש שם היתר ואמרי' דמרגיש טעם ההיתר הרי מבואר ספיקו של הפרמ"ג דאף דמרגיש הטעם מ"מ מותר. והנה באמת מה שאל שדברי הר"ן מפורשי' אבל מ"מ דברי הפרמ"ג לפענ"ד יש לעיין באופן זה דהנה בחצי זית איסור וחצי זית היתר ויש ששים נגד חצי ההיתר יש לעיין כיון דח"ש אסור מטעם דחזי לאצטרופי והיינו כמ"ש הפרמ"ג דחזי לאצטרופי אם יהי' בשיעור כדי אכילת פרס עוד חצי זית ולפ"ז כאן אם יהי' עוד חצי זית ודאי יעורר החצי זית ראשון כיון דאז ירגיש טעם איסור דהא אין ששים נגד כל הזית ולפ"ז שוב מהראוי לאסור ואף אם נימא דח"ש ע"י תערובות ל"ש חזי לאצטרופי כמ"ש המנחת כהן וכ"כ בכו"פ סי' ק"ט היינו דוקא כל שנתערב בשא"מ ולא נרגש הטעם אבל כאן דנצטרף עם מינו ונרגש טעם שוב הוה כאילו החצי זית איסור בעין ושייך חזי לאצטרופי והשתא כשליכ' רק חצי זית אסור משום חזי לאל לאצטרופי מכ"ש כאן דחזי לאצטרופי כיון שנרגש הטעם וא"כ אין ראיה מהר"ן דהא שם מיירי שיש ששים נגד זית אחד וא"כ י"ל דכל האיסור חלף הלך לו ושוב אין כאן ח"ש כלל משא"כ בחצי זית ואין כאן ששים נגד הזית כלו שייך חזי לאצטרופי ודו"ק היטב. והנה בשנת תרכ"א ב' וישב הראני הרב מו"ה מאיר רויטענבערג מבראטשין דבמשנ' ה' פ"י דתרומות מבואר דאם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ ופירש הרע"ב אף שטעם עצו ופריו שוה וע"ז הקשה דהא חיך אוכל יטעם והשבתי דל"ק דשם הוא בתרומ' דהוא יותר מששים ול"ש חיך אוכל יטעם דאינו טעם כ"כ וא"כ לכך העץ אינו מצטרף

והנה בש"ק משפטים תרכ"ד הי' נראה לפענ"ד במה שנסתפק הפרמ"ג הנ"ל דלכאור' י"ל דאמרי' סליק את מינו כאילו אינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו כיון דבא"מ יש ס' נגד האיסור רק שמינו מעורר הטעם ואמרי' סליק בפרט דהמינו הוא היתר. אך באמת ז"א דהרי הרש"ל חולק על הרשב"א בסי' צ"ח ס"ב דבאינו מינו ל"ש סליק דהרי נותן טעם ונרגש ע"ש בט"ז וש"ך מ"ש בזה ליישב דברי הרשב"א וא"כ כאן דע"י המינו נרגש הטעם של האיסור בא"מ וא"כ ל"ש סליק ודברי הט"ז שם לא יועילו בזה וא"כ זהו ספיקו של הפרמ"ג ולפ"ז י"ל דאין ראיה מהר"ן דהר"ן לא אמר רק דזה וזה גורם ל"ש בזה דהא יש לומר סליק ואף דל"ש סליק את מינו דע"י המינו נו"ט בא"מ אבל זה וזה גורם ל"ש בזה וגם י"ל דהר"ן ס"ל כהרשב"א דאמרי' אף בשא"מ סליק אבל לדידן יש לספק. ובזה יש ליישב מה שהראה הרב ר' ישכר הנ"ל דברי הרשב"א הובא ביתה יוסף או"ח סי' תנ"ב שהבי' דברי הירושלמי דגריסין של תרומ' שנתבשלו עם עדשי' של חולין ואין בהם בנו"ט ריבה עליהם גריסין של חולין אין מינו מעורר את מינו לאסור הרי מבואר הדין הלז ולפמ"ש א"ש דשם שכבר נתבטל בא"מ ואח"כ נפל לגריסין בזה בודאי כ"ע מידו לרשב"א דאמרי' סליק כיון שכבר נתבטל בששי' בא"מ אין מינו מתעורר עוד ודו"ק. ובזה יש לי לומר מה דאמרו בירושלמי דאם ריבה גריסין של תרומ' דמעורר את מינו והרמב"ן הביא מזה ראיה דאמרי' חוזר וניעור והר"ן בע"ז שם הודה להרמב"ן דהירושלמי ס"ל דחוזר וניעור ולפענ"ד לפמ"ש אין ראיה דבאמת ל"ש לומר סליק דהרי נו"ט בא"מ רק דכל שכבר נתבטל ל"ש זאת וכ"ע מודו להרשב"א ולפ"ז לענין תרומ' דהוא בק"א ולא תלוי בנו"ט דהיינו ששים א"כ שוב ל"ש סליק דהא בתרומ' אף שאינו נו"ט אפ"ה אסור וע"ש בר"ן שכתב בשם התוס' להיפך דכל שאינו תלוי בנ"ט בודאי ראשון ראשון בטל אבל לפענ"ד לענין סליק בודאי ל"ש בכה"ג דכל שהוא קצת נו"ט ודאי ל"ש סליק ודו"ק

שם ס"ב ואם נתערב במינו ובשא"מ. ראיתי בספר השיב משה שנדפס מחדש חלק יו"ד סי' ל"ב שכתב שנשאל בתרנגולת שנמצא מחט בחלל הגוף אחר שכבר נמלחה עם הרבה בשר רק שלא הי' ששים וכתב להכשיר שהכריע דתרנגולת בבשר הוה מב"מ לענין הטעם אף שחלוקין בטעמן מ"מ עינינו הרואות שאם נבשל בשר עוף ובהמה ביחד לא נרגיש בהבשר טעם של עוף רק במרק וא"כ הוה מב"מ ומה"ת ברובא בטל ורק מדרבנן בעי ששים א"כ הוה כנשפך ושרי הבשר דהא יש ספק אם ניקב מן האברי' או לא הוה סד"ר ולקולא ע"ש ונפלאתי מאד ע"ז מ"ש דהכריע דתרנגולת עם בשר הוה מב"מ לענין הבשר נפלאתי לכאור' דהרי באגור הובא בב"י סי' צ"ח וכ"כ האו"ה סוף כלל ג' דעוף ובשר מקרי מבא"מ מיהו אפשר דאין ראיה דאו"ה לשיטתי' דס"ל דמב"מ תלוי בשמא וא"כ עוף ובשר אינו שוה בשמא אבל לשיטת הש"ך דתלוי בטעם דבריו יש להם קיום אמנם אכתי צ"ע דהא העוף בפ"ע נאסר כיון דיש ספק איסור תורה ואיך ניקל לגבי בשר בהמה והרי יהי' זלזול לדרבנן וכל שנימא דהעוף אסור והבשר מותר מטעם דהוה סד"ר שוב הוה זלזול לדרבנן וכן הראוני שכ"כ כעין זה בשו"ת הגאון מוהר"ע איגר ז"ל הובא בפתחי תשו' סי' ק"י וגם יש לעיין אם אח"כ יבשל בשר עוף עם בשר בהמה ביחד אז יאסר המרק והמרק שוב יאסר העוף והבהמה שבמרק נו"ט והוה מבא"מ ועיין בדברי נכדו ודבריו מבולבלין וכבר האריך הפר"ח והכו"פ והפרמ"ג בזה

שם ואם נתערב במינו ובשא"מ. עט"ז מ"ש בשם הרש"ל ובש"ך וכ"כ בזה הרבה והנה אם נימא כמ"ש הרמ"א דאזלי' בתר שמא ולא בתר טעם הי' מקום ליישב דברי הרשב"א אבל באמת הרשב"א לא ס"ל כן וכבר האריך הש"ך להשיג על הרמ"א בזה והביא שהרשב"א מסכים דאזלינן בתר הטעם ולפענ"ד יש להוסיף דודאי אזלינן בתר הטעם דכל ענין ביטול ברוב במב"מ לדידן הוא משום דכתיב אחרי רבים להטות והרי הסנהדרין היו דנים בשכלם ולא נ"מ אם היו שמות הסנהדרין שווים רק בתר הטעם אזלינן שמסתבר טעמא דרבים יותר וה"ה בביטול ברוב אזלינן בתר הטעם. אמנם נראה דהנה כבר נחלקו אם הסנהדרין מחולקים בטעמם עד"מ שאחד מחייב ושנים מזכים רק שכל אחד מהמזכים נותן טעם אחר לסברתו אי מקרי רבים ועיין ביד שאול סי' רמ"ב מ"ש בזה. ולפ"ז משכחת לה דמב"מ ושא"מ היינו שחלוקין בטעמם וא"כ מצד הטעם לא נאסר דבזה הרוב של מינו מבטל לכל אחד מהטעמים וא"כ שפיר אמרינן סליק והמינו רבה ובטל כנלפענ"ד. והנה במ"ש דאחרי רבים להטות רק בדבר שיתן טעם כמו בסנהדרין דהיו נותנין טעם לסברתם לכאורה זה להיפך ממ"ש הש"ך דבמב"מ דלא נתן טעם אזלינן בתר רובא והרי בסנהדרין הכל תלוי בטעם. אך נרא' דאחרי רבים להטות הוא ברובא דאית' קמן כדאמרו בחולין דף י"א אימור דאזלינן בתר רובא ברובא דאית' קמן ואף דגם ברובא דלית' קמן ג"כ אזלינן בת"ר וכדיליף מקרא ועיין ברש"י שם בדף י"ב דהוא הלמ"מ עכ"פ עיקר אחרי רבים להטות הוא ברובא דאית' קמן כמו הסנהדרין דהי' רובא דאית' קמן ולפ"ז במב"מ אף דאינו נו"ט מ"מ הוה רובא דאית' קמן וא"כ אף שאין מרגיש טעם מ"מ התורה אמרה דאזלי' בתר רובא דאית' קמן וכמו ששם גם היחיד החולק נותן טעם אף שאין יכולת בידינו להכריע עם מי הדין מ"מ אזלי' בתר רובא דאית' קמן כמו כן במב"מ אזלי' בתר רובא דאית' קמן ואדרב' נראה לפענ"ד דבמב"מ הוא דשייך רובא דאית' קמן משום דהטע' לא נתפשט דהא שוה בטעמ' א"כ אנו מכירין הרוב אבל מבשא"מ דהטע' נתפשט יותר מהרוב א"כ לא ניכר הרוב' דאית' קמן דהרי נתפשט יותר וא"כ אינו רק רובא דלית' קמן לכך אזלי' בתר טעמ' כמו הסנהדרין כיון דהיו מחולקי' בטעמם ולפ"ז צדקו דברי הרמ"א דבמב"מ דאין מרגישין טעם הוה רובא דאית' קמן ואזלי' בתר רובא והיינו שוין בשמ' ודו"ק כי קצרתי

שם מב"מ. עשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ל"ה שנסתפק לר"י דס"ל מב"מ לא בטל אם נתערב מב"מ בטעם לבד מה דינו לשיטת רש"י דטכ"ע לא בטל ובגליון הנוב"י שנדפס בלבוב כתבתי בזה הרבה. והנה ביום ב' נשא תרכ"ה הי' אצלי הרב הגדול מו"ה איצק שור האבד"ק באקשעוויטץ והראה לי בתוך כתביו שקשה מזבחי' דף ע"ט דאמרו חרסן של זב וזבה לר"י מב"מ לא בטיל ולק"מ דשם מי רגלי' במי רגלי' הוא ממש דל"ש במים טעם וכעין מ"ש הרשב"א בשם רבני צרפת וכ"ה בתוס' ע"ז דטעם כעיקר ל"ש רק בבשר לתוך חלב אבל חלב לתוך בשר הוא ממש דבחלב ל"ש טעם ויוצא הממש וכמו כן בזב שמי רגלי' יוצאין ובטומא' ל"ש כלל טעם כעיקר וכמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ג ד"ה הנך וז"פ וברור. ומה שהקשה על הב"י באו"ח סי' פ"ז דל"ש בעביט של מי רגלי' וצואה דלתבטל במים דדוק' דבר צלול בטל אבל כאן העביט לא בטיל