דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) סד

אסור וא"כ שפיר פריך צירוף כזית ל"ל והיינו דאף בצירוף פחות מכזית ג"כ די דבזה חזי לאצטרופי ולוקה. ובזה מיושב קושית התוספות דאיך אפשר לומר דל"צ צירוף דהא גלי קרא משרת וע"כ דבצריך צירוף ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא בשביל דגלי התורה דהיתר מצטרף לאיסור לכך מקשה דלא לבעי צירוף כזית דבפחות סגי דחזי לאצטרופי וז"ב ודו"ק ובלא"ה לא זכיתי להבין קושיא זו דבנזיר דההיתר מצטרף לאיסור היאך שייך לומר דח"ש על ידי תערובות דזה כשהתערובות היתר א"כ אזלינן בתר התערובות אבל כשהיתר נצטרף לאיסור היאך אפשר לומר דהיתר יצטרף והאיסור לא יהי' אסור וגיורא בשמיא וכו' וגם אם נימא דבתערובות לא שייך אחשביה דדלמא אחשב להיתר אבל כאן גם זה אסור ואחשבי' לאיסור ובזה ממילא מיושב קושית התוס' הנ"ל ע"ד שכתבתי לעיל וז"ב. ובזה יתיישב ג"כ מה דק"ל על רבינו יקיר מנזיר דף ד' גבי ר"ש לית ליה צירוף דאכתי נ"מ לענין תערובות ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. עוד נרא' לי ליישב שיטת רבינו יקיר דהנה באמת גוף סברת רבינו יקיר נ"ל דאם לא היה כתיב משרת פשיטא דלא הוה לוקה בח"ש על ידי תערובות דל"מ לפי סברת רש"י בזבחים דף ע"ח דכל היכא דלא ידענו משום איזה לאו הוא מתרה בו הוה התראת ספק ואם כן גם כאן בתערובות דניהו דיש כאן תערובות אבל עכ"פ לא ידענו היכן הוא ואף לשיטת התוס' דחלקו שם בזה מ"מ אם לא היה נשאר מהח"ש שנתערב רק מחציתו והיה ספק אם זהו האיסור או שנפל מהתערובות כ"ש לתערובות אחר ולא נודע אם נפל מאיסור או מתערובות היתר פשיטא דלא לקי דהוה התראת ספק אבל אם היתר מצטרף לאיסור ונעשה איסור שוב לוקה ולכך אצטריך משרת ולפ"ז השתא דכתיב משרת פשיטא דחייב באמת אף בכ"ש וז"ב. ובזה יש ליישב קושית התוס' בשבועות דלמא ש"ה דגלי קרא משרת ולפמ"ש א"ש אדרבא אם גלי קרא פשיטא דחייב בכ"ש וז"ב

שם סעיף א' יטעמנו עכו"ם היינו דמסל"ת לבד סגי ולדידהו צ"ל הא דאמרו בדף צ"ז קפילא דמשמע אומן היינו דאומן מועיל אף שאינו מסל"ת דבאומן ל"ש מסל"ת דסמכינן שלא ירע אומנותו. ובזה י"ל הא דאמר רבא אלא בשר בחלב מאן טעים וע"כ דסמכינן אקפילא והקשו התוס' אמאי לא פריך מירך שנתבשל גה"נ וכדומה ולפמ"ש אתי שפיר דזה ידע דמסל"ת נאמן בשאר איסורים דטעם כעיקר לאו דאורייתא ורק בב"ח דטכ"ע דאורייתא היאך נאמן במסל"ת ועיין בש"ך כאן ס"ק ב' עד דחידש דקפילא מועיל והיינו משום דלא מרע אומנתו ובזה מיושב קושית הכרו"פ ס"ק ב' ודו"ק. והנה הכרו"פ בס"ק ה' בסופו הקשה לשיטת הרשב"א דס"ל דחלב שנתן טעם במים אין להמים דין חלב עליו והוה לגבי מים אחרים דין מין במינו א"כ מ"פ הש"ס דף צ"א מאי איריא כי נתן טעם בחתיכה אפילו כי לא נתן טעם נמי ומאי קושיא דלמא רב ס"ל כר"ח במנחות דף כ"ג דאזלינן בתר מבטל ונבלה בשחיטה הו"ל מין בשא"מ דא"א לשחיטה שתעשה נבלה משא"כ החתיכה שקבלה הטעם הוה מין במינו עם החתיכות אחרות דגם החתיכות אחרות אפשר להיות כמוהו דיקבלו טעם נבלה וע"ב כדעת הר"י ע"ש אמנם לפענ"ד לק"מ דהרי התוס' במנחות שם כתבו דאף דדם שעיר ודם הפר א"א להיות זה כזה כיון דהם לח בלח ונתערבו יחד הוה מין במינו ע"ש וע' בבה"ז ואף דכפי הנרא' כתבו זאת למאן דס"ל בתר בטל אזלי' מ"מ מוכרחין אנו לומר גם למ"ד בתר מבטל אזלינן דאל"כ יקשה מדם הפר ודם השעיר וגם לפי טעמו של הר"ן בנדרים דלכך מין במינו לא בטל דאחד מחזק חבירו א"כ יקשה מאי אכפת לן דא"א להיות כמוהו וע"כ דזה לא קאי רק בחתיכות ולא בלח בלח וז"ב (ובאמת לדעת אביי דאזיל בתר שמא וקשה לטעם הר"ן כיון דאינם שווים בטעמא אין אחד מחזק חבירו וע"כ דאביי קאי לדידן ומזה ראיה לשיטת הרמ"א כאן דלא כש"ך סק"ו שהאריך דזה דוקא לר"י דלר"י באמת א"א לומר כן) ומעתה ל"ק מכאן דעכ"פ כיון שנתבשל החתיכה הנבילה עם שאר החתיכות ואם כן הרוטב נבלה עם שאר הרוטבים נ"נ וזה ודאי הוה מין במינו דבלח בלח לא אמר ר"ח וע"ז משני בשקדם וסלקו או דסליק את מינו כמי שאינו וע"כ יש ברוטב ההיתר ששים נגד כל החתיכ' והרוטב האיסור דהיינו השמנונית היוצא ממנה וז"ב. ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה כשקדם דל"ל שקיבל החתיכה טעם הא אף אם לא קיבלה טעם נאסרה ואוסרת אחרים דכלם הוה מין במינו ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמיירי דשני החתיכות לא הי' בקדרה כ"א חוץ לרוטב כמ"ש התוס' ד"ה חתיכה ואם כן אי לא היה נותן טעם לא היה נאסר דהחתיכ' הראשונ' עם חתיכת נבלה הוה מין בא"מ דא"א לשחוטה שתעשה נבלה ולא שייך לומר דהוה לח בלח דהיה חוץ לרוטב ולא קיבל טעם כלל רק משהו ובכה"ג בודאי בטיל וז"ב. ובזה מיושב הא דהקשו האחרונים בחולין דף ק"ח ק"ט דרצה הש"ס לאוקמי פלוגתא דר"י ורבנן במין במינו לא בטל והקשו למ"ד בתר בטל אזלינן ובעינן שאפשר להיות לבטל כמוהו ונבילה בשחוטה כיון דאפשר להיות לאיסור כמו ההיתר לאחר שנסרחה חשוב מין במינו ואם כן זה שייך בכל האיסורים אבל בב"ח דאף אפרן אסור וא"א להיות לאיסור כמו ההיתר ואם כן הוה מבא"מ ולפמ"ש אתי שפיר דבלח בלח מודה דהוה מין במינו וכמ"ש התוס' ודו"ק:

ובזה מיושב מה דקשיא לי טובא בהא דפריך בחולין דף צ"ט והאמר ר"י מין במינו לא בטל ומאי קושיא דלמא סבר כרב דאזיל בתר מבטל ואם כן א"א לציר של בשר להיות כציר טמא ומקרי מין בא"מ ולפמ"ש א"ש דבלח בלח מודה ר"ח, אמנם על התוס' קשה לי דא"כ היכא מיירי ר"ח שם ע"כ ביבש ביבש והא דעת התוספות במנחות דף כ"ב דביבש ביבש מודה ר"י דבטל שוב ראיתי בתוס' דף כ"ב ע"ב שם ד"ה ור"י שהרגישו בזה ותירצו דמיירי בשנימוחה ע"ש ודו"ק

שם יטעמנו עכו"ם. עיין בב"י שהביא כל השיטות והביא שהרא"ש כ' לטעמי' קפילא ארמאה פי' נחתום עכו"ם וש"מ דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעהו שצריך לו לדבר איסור והיתר וסיים הב"י וז"ש רבינו וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שצריך שלא ידע שסומכין עליו כלומר אין מפורש בדברי הרא"ש שהוא סובר כדברי המחמירין אלא לענין שצריך שיהא מסל"ת אבל לענין אי בעי קפילא אין הכרע בדבריו. ואמרתי בביאור הכוונה דהנה הרא"ש כתב נחתום עכו"ם והיינו כיון דבעי מסל"ת שלא יודיעהו שצריך לו לדבר איסור והיתר והנה אם לא הי' נחתום כ"א סתם עכו"ם בעה"ב אז הי' מרגיש כששואלין אותו לענין מה שואלין ע"כ לדבר או"ה ולא הי' מקרי מל"ת אבל בנחתום יוכל להיות דשואלין לו לדעת אם הוא נלוש בדרך זה או בדרך אחר וכדומה והוא לצורך אכילה לא לשם או"ה וא"כ יפה סיים הב"י שאין הכרע לענין קפילא רק לענין מסל"ת בלבד. ובזה מיושב קושי' הט"ז שהקש' על הב"י דהא הרא"ש כ' נחתום עכו"ם ומשמע דהיינו דוקא אומן ולפמ"ש א"ש דנחתום עכו"ם הוא לענין דיחשב מסל"ת. והנה הרמב"ם כ' שטועם אותו הגוי ואם אומר שאין בו טעם או שטעם רע הוא והרי פגמו הכל מותר והוא שלא יהי' סופו להשביח כמו שאמרנו. והנה מ"ש והוא שלא יהי' סופו להשביח ל"ש לענין זה שגוף הענין שפגם בתחלתו וסופו להשביח אסור כ"כ למעל' ומה עניינו לזה שטועם העכו"ם. אמנם נרא' דהנה טעמו של הרמב"ם נלפענ"ד דס"ל דלכך נאמן העכו"ם אף דאינו מסל"ת וגם מסל"ת באמת אינו נאמן באיסור תורה ועט"ז וש"ך. אמנם נראה דהנה מלתא דעל"ג לא משקרי אינשי וא"כ כל שהוא מלתא דעל"ג וניכר אח"כ שיש בו טעם בודאי לא ישקר וס"ל להרמב"ם דמלתא דעל"ג אף עכו"ם נאמן ועיין גיטין דף י"א גבי עידי כותים ולפ"ז הנה הש"ך חידש בסי' ק"ג סק"ח דפוגם ולבסוף השביח דאסור היינו אחר שהשביח אבל קודם שהשביח מותר ע"ש ועיין פר"ח שהאריך בזה דאף דמהרמב"ם לא נראה כן מ"מ אפשר להסכים גם דברי הרמב"ם לזה ולפ"ז מבוארין דברי הרמב"ם כיון דעיקר הנאמנות הוא משום מלתא דעל"ג א"כ כשאמר שיש בו טעם פגום אם סופו להשביח שוב לא יהי' נאמן דהא יש לחוש דגם כעת יש בו טעם לשבח ולא יהי' מלתא דעל"ג דהא יוכל לומר דאז בשעת טעימה לא הי' בו טעם לשבח ואח"כ השביח וז"ש הרמב"ם והוא שלא יהי' סופו להשביח והוא כפתור ופרח:

והנה שיטת רש"י הא דסמכי' אקפיל' הוא דוקא כשיש בו ששים לפענ"ד הטעם דבאמת הא דגוי נאמן אף שהוא מסל"ת תמהו הט"ז והש"ך וע"כ פירש"י להיפך דבאמת לפי רוב בני אדם שאינ' קפלי' באמת כל שיש בו ששים אינם מרגישי' טעם אבל מ"מ יוכל להיות שמי שהוא קפיל' ומבחין היטב בהטעם יוכל להרגיש בו טעם ותדע דהא איכא מ"ד שהוא במאה רק דאנן קיי"ל דמשערין בששי' והיינו שרוב בני אדם אינם מרגישי' הטעם כל שיש ששים אבל הקפיל' דהוא מבין ומרגיש יוכל להיות שירגיש טעם יותר ולכך לחומר' אמרו דאף שיש ששים יטעמנו קפילא אולי ירגיש בו טעם וכל דאיכ' לברורי מבררינן ובזה ל"ק קושית הר"ן והרא"ש עליו דבאמת רבותא קמ"ל דאף שיש ששים מ"מ יוכל להיות שקפיל' ירגיש טעם איסור וא"כ צריך לברר. והנה שיטת הרמב"ן היכא שמכירין האיסור ולא נתערב ממנו אלא הציר והטעם הוא דסמכי' אקפיל' אף שאין ששים כנגד האיסור אבל היכא שגוף האיסור נתערב ל"מ קפיל' כל שאין ששי' וביאור דבריו נראה לפענ"ד דהוא לשיטתו שפסק כרש"י דמבשא"מ טכ"ע לאו דאוריית' כמ"ש הב"י לקמן וא"כ כל שטעם כעיקר איני רק מדרבנן ואינו רק ספק כמה הוא והיינו דלא גרע אם נתפשט עד ששים ואולי לא נתפשט כל כך שפיר סמכי' אקפיל' והיינו במסל"ת אף שאינו אומן דבדרבנן מהמנינן לי' או באומן ומתורת לא מרע אומנותו אבל גוף האיסור כשנימוח לא סמכי' אקפיל' ובזה צריך ששים מה"ת דטעמו וממשו דאוריית' ולכך לא סמכי' אקפיל' ודברי הרמב"ם יש לפרש ג"כ דהוא ס"ל דטעימת קפיל' הוא ברור גמור ולכך כל דאיכ' לברורי מבררי' ולא סמכי' על ששים דששי' אינו רק עפ"י רוב לא נרגש טעם אבל יכול להיות שיש בו טעם ולכך לא סמכי' ע"ז ודו"ק כי נתבררו כל השיטות ת"ל ועתה אבאר קצת דברי הש"ע והנה במ"ש יטעמנו הקשו הט"ז והש"ך ך הא טכ"ע דאוריית' ולא סמכי' על מסל"ת. והנה דברי הט"ז ביארתי בחידושי להלכות ערות ועיין חוות דעת אבל הש"ך רצה לחלק דש"ה דאתחזיק איסור' משא"כ הכא דלא אתחזיק איסור' דלא ידעינן אי אית ביה טעם כלל. ולכאור' הא עד שנתפשט לששי' הי' אתחזיק איסור' ולמה לא יהי' מקרי אתחזיק איסור' ורציתי לומר עפמ"ש הר"ש לענין שני קופות אבל הוא דחוק. והנה בב"ח יש מקום לומר דכיון דדרך בישול אסרה תורה א"כ כ"ז שלא נתן טעם לא נאסר ולא אתחזיק האיסור אבל בשאר איסורי' קשה אך נרא' דשאני בכ"מ דבעת שאתחזיק איסור לא ידענו שיהי' מקום שתצא מחזק' הראשונ' אבל כאן בעת הנפיל' מתחל' ידענו שיוכל להיות שתתפשט עד ששים וא"כ מתחל' לא אתחזיק איסור דיוכל להיות שתתפשט ובכה"ג לא מקרי אתחזיק