דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) ה

כת"י מהאמתלא זו אבל בכתוב כן על השטר מי שירא' החפץ יראה שחייב לחבירו ומי שלא יראה החפץ לא ידע שיש לו משא"כ התם דניהו דמי שיראה כת"י יודע שחייב אבל מאין ידעו אותן שלא יראו הכת"י וזהו רעין חלוקו של הש"ך אלא שאני המתקתי הדבר ודו"ק וע' ברש"י ב"מ דף ע"ה ע"ב ד"ה תולה מעותיו בנכרי שכתב דיכול לומר להשביע עצמו וקשה הא יכול לומר לפנחא בעלמא עבדי כדי שיתיראו ממנו וע"כ דאין זה אמתלא טובה ובדף ס"א אמרו שם תולה מעותיו בנכר' ומלוה לישראל בריבית וזה ל"ק דלא מצי להתנצל בזה דהוא עושה עצמו רשע אבל לפנחא ודאי שייך ועיין ב"ק דף ק"ב גבי הקינה בשם ריש גלותא. ובלא"ה יש לחלק דבשלמא בכתב לו בכת"י שפיר אמרינן דלא מועיל אמתלא דהיה די בדיבור בעלמא שיאמר שחייב לו ול"ל מעשה וכמ"ש הש"ך גבי נדה אבל התם בנמצא כתוב באחד משטרותיו שחציו שייך לאחר אם היה אומר ששייך חציו לאחר פשיטא דלא היה מועיל דשטר לא נקנה כ"א בכו"מ וא"כ אכתי הי' מחזיקין אותו בשטר משא"כ בכתב ששייך לאחר אפשר דהקנה לו בכו"מ ושייך שלא להשביע וא"ל דהיה לו לומר שחייב לאחר דיש לומר דלא רצה לומר שחייב לאחר רק שרצה לומר שאותו השטר שייך לאחר וזה לא היה מועיל ולכך שייך שלא להשביע ועוד דשאני התם דכיון דבכתיבה ששייך השטר לאחר לא נגמר הדבר עוד דניהו דשייך גם לאחר אנו צריכין לומר מבחוץ שהקנה לו בכו"מ דאל"כ לא מועיל וא"כ כל שלא נגמר הדבר פשיטא דמועיל אמתלא שלא להשביע משא"כ בכתב בכת"י דמועיל לענין ב"ח וא"כ הוה מעשה גמורה ולא מועיל אמתלא וז"ב ומיושב קושית הרמ"א והסמ"ע והש"ך שם שלא יסתרו דברי הש"ע זא"ז ומה שהביא ראיה מדברי מהר"ם מריזבורג באחד שכעס על אשתו וגירשה ואמר דבתו ממזרת דנאמן אח"כ באמתלא אף דאין לך מעשה גדיל מזה אפשר דשם לא היה אפשר בענין אחר דמועיל אמתלא ויותר נראה דמהר"ם מריזבורג ס"ל כתמיהת הטור סי' קפ"ה על הרמב"ן וסובר דאף במעשה מועיל אמתלא אבל אנן לא קיי"ל כן. ובזה ניחא מה שהרמ"א ז"ל בסי' ד' סעיף כ"ט שינה דברי המהר"ם מריזבורג וכתב סתם דאב שאמר שהוא ממזר וחזר אח"כ ואמר אמתלא נאמן משמע דדוקא דיבור בעלמא והא בד"מ מביא דאף במעשה מועיל ולפמ"ש אתי שפיר דלענין דינא פשיטא דל"מ אמתלא רק בדיבור וז"ב. ומה שרמז מסי' קע"ה סעיף נ"ד המעיין יראה דאין ראיה דשם לא אפשר בענין אחר דהיה מוכרח לכתוב כן כדי שלא יהי' דין מצר. ובזה נסתר ראייתו מתה"ד סי' שכ"ו דשם א"א בענין אחר דהוא הציק לו שמוכרח היה לכתוב לו וכמבואר שם בתה"ד וא"כ פשיטא דמועיל אמתלא וז"ב. איברא דבאמת התב"ש לשיטתו אזיל דבס"ק ע"ח חילק על הש"ך בזה ודעתו דבמעשה אף בא"א בע"א לא מועיל אמתלא ע"ש אבל באמת לפענ"ד יש להשיב על ראייתו וטרם יהיה כל שיח תמהני עליו דדבריו סותרין דכאן הוכיח דאף בכתיבה ובמעשה גמורה עבידי אינשי לעשות כן בערמה וא"כ אמאי לא יהיה מועיל אמתלא עכ"פ באם א"א בענין אחר והנה מ"ש ס"ק ע"ח ראיה מלשון הרמב"ן והר"ן שכתבו דבהוחזקה נדה לא מהני אמתלא והרי היא כנדה ודאית והשתא למה קרי לזה ודאית יותר מאמרה טמאה אני דגם שם לא מועיל אמתלא גרוע ואמתלא טובה מהני וגם כאן מועיל אמתלא טובה ע"ש אפשר לומר דכאן צריך אמתלא גדולה שא"א לעשות בענין אחר ושם די כל שאינו אמתלא גרוע אף שהיה אפשר לעשות בלי אמירה ג"כ ומ"ש דאי מועיל אמתלא היאך לקי בעל עלה הא אפשר שתאמר אמתלא באמת שכעין זה הקשה בשו"ת חוט השני סי' י"ז והאריך בזה דהו"ל התראת ספק שמא יאמר אמתלא והנה מה דבעל לוקה כבר כתבתי לעיל כיון דבעינן שהיא תאמר אמתלא ולא מועיל אמתלאתו א"כ לוקה כשהתרו בו ובלא"ה כל שהתרו בו פשיטא דלא יכול לומר אח"כ אמתלא כיון דהוא קיבל התראה ואמר אעפ"כ ולא אמר אמתלאתו בעת ההיא וא"ל דלא חש לזה שסמך שיאמר אחר כך אמתלא וכמ"ש גבי בת אחותו ועיין בפ"י שם מ"מ כאן על מה סמך דלמא לא תאמר היא אמתלא ובזה ניחא מה דבעלה לוקה עליה ולא היא דהא דאמר סוקלין ושורפין על החזקות אף דיכול לומר שסמך על אמתלא היינו בכה"ג דהוחזק שלשים יום וכדומה דלא מועיל אמתלא וכמבואר באהע"ז סי' י"ט בח"מ וב"ש שם. ובזה נסתרו כל ראיות החוט השני. ובזה י"ל הא דמחלק הש"ס בקידושין דף פ' מלקין על החזקות כדר"י דהוחזקה נדה וכו' סוקלין ושורפין על החזקות כדרבה בר ר"ה ואמאי לא קאמר מלקין וסוקלין ושורפין על החזקות ולכאורה רציתי לומר דמכאן ראיה למ"ש החוט השני דדוקא במיתה צריך שיאמר אעפ"כ ולא במלקות ולכך מחלק אותו לשתים אבל דבריו תמוהים ויבואר אי"ה אח"כ. אמנם לפמ"ש א"ש דקמ"ל שני ענינים אחד דהוא לוקה אף שלא הוחזק שלשים יום כמו בלבשה בגדי נדות דלוקה גם בתוך שלשים משום דהוא לא יכול לומר אמתלא ואחד דאף בע"ד בעצמו לוקה וכגון שהוחזק שלשים יום וז"ב. והא דאמרו בכתובו' דף ע"ב כגון שהוחזק נדה בשכנותיה ולא מועיל אמתלא צ"ל אי דמיירי בהוחזק' נדה שלשים יום דל"מ אמתלא כמ"ש הב"ש שם וכ"כ החוט השני או דמיירי שאינה אומרת אמתלא טובה כ"כ ועיין בחוט השני שם. ובזה נסתרו כל דברי התב"ש ודברי הש"ך נכונים. והנה החוט השני כ' דע"כ מועיל אמתלא רק היכא שירא משום היזק אבל כל שאינו רק לתועלת לא מהני ומדמי ליה לאונס מחמת נפשיה דלא הוה אונס ע"ש ומלבד דיש לחלק מכמה טעמים יש סתירה לדבריו מדברי התשב"ץ המובא בש"ע כאן דהשוחט נתן אמתלא שירא שמא לא יגיע לו בשר דמבואר דמועיל ופשיטא דזה אינו רק חשש תועלת ולא הרחקת נזק דאף אם לא יאכל בשר זה יאכל בשר אחר או ד"א ואפ"ה מועיל ועיין באה"ז סי' קט"ו וסי' קע"ח דמבואר דמועיל אמתלא אף בכה"ג. והנה קשה בהא דאמר הש"ס בכתובות דף כ"ב בעא מיניה אמרה טמאה אני ואח"כ אמרה טהור' אני מהו וא"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ופירשו התוס' דמדאמר אף בזו משמע דהאבעיא היא אם מועיל אמתלא ע"ש ותמה המהרש"א דאמאי לא יועיל כאן אמתלא כמו בא"א שאמרה אח"כ פנויה אני ע"ש שנדחק ולפענ"ד כראה דהנה בהא דלא מועיל אמתלא במעשה ובדיבור מועיל כתב הרשב"א דדיבורא מקרי ואמרה מעשה לא עבדא והנה כעין סברא הלז אמרו בגיטין דף ס"ז לגבי עדים דמעש' לא עבדי דיבורא מקרי ואמרי והקשו התוס' שם מיבמות דף כ"ה ומחלקו דדיבורא שנגמר ע"י המעש' הוה כמעש' אבל היכא דאינו נגמר ע"י מעשה דיבור בעלמא חשיבא ע"ש (ובזה יש ליישב דברי הש"ע בחו"מ סי' פ"א דשם הדבור הוה כמעש' משא"כ כאן וכעין מ"ש לעיל ודו"ק) ולפ"ז הנה מקום אתי לחלק גם כאן דהאבעיא הוה אף דבא"א אני ואח"כ אמרה פנויה אני נאמנת באמתלא משום דשם לא הוה רק דיבור בעלמא מה שאמרה דא"א אני דהמעש' נגמר ע"י אבל כאן דהתור' נתנה נאמנות לנדה וספרה לה לעצמה וא"כ כשאמר' דנדה הית' היו לה כל דין נדה א"כ נגמר מעשה ע"י דיבורא וחשוב דיבורא דעביד מעשה ול"מ אמתלא ואף דיש לחלק דשם נגמר ע"י דיבור דעדים מעשה איסור שנשאת ע"פ משא"כ כאן דמה בכך שמחמרת על עצמה ויש לה דין נדה בכ"ז יש מקום לחלון דבכה"ג הוה דיבורא דעביד מעשה משא"כ בא"א הייתי דניהו דנאמנת על עצמה משום שויא אנפשא חד"א אבל אין כאן דין נאמנות שיהי' על הדיבור שם מעשה וע"ז חידש לו דכל שלא עשתה מעשה ממש מועיל אמתלא ובזה ניחא גם להיפך למאי דס"ד של התוס' דכאן לא בעי אמתלא והקשה המהרש"א מ"ש מא"א הייתי ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דכאן אפשר דנאמנת מכח דהתורה נתנה לה נאמנות משא"כ התם וז"ב. והנה המהרש"א תירץ דה"א דנאמנת כאן וא"צ אמתלא דיש לה מיגו דאי בעי אמרה היום טבלתי ודבריו דחוקים דא"כ הי' לו לחלק דבאומרת טמאה אני ועומדת בתוך מי נדותה באופן דא"א לטבול היום אינה נאמנת ולכאור' י"ל דבכה"ג בודאי אינה נאמנת דכמו דמחלק הש"ך לגבי מעשה דהיכא דדי לה בדיבור לבד ועשתה מעשה ל"מ אמתלא ה"ה באמירה דוקא דלא אמרה רק הצורך לה להשמר מן הנזק ובא"א הייתי שם היתה צריכה לומר א"א אני דבאופן אחר היו קופצין עלה בני אדם אבל כל דהוסיפה בדיבור מה דלא צריכה הוה כמו מעש' והיה מקום בזה ליישב כמה דברים אבל לא מצינו חילוק זה בפוסקים וגם גוף דבריו שחידש דהא דנאמנת במגו הא כיון דאמרה טמאה אני שויא חד"א עלה והיאך נאמנת במגו דהרי אף אם עדים מכחישים קיי"ל דשויא אנפשא חר"א מועיל וכאן בטמאה אני פשיטא דנאמנת דהתור' נתנה לה נאמנות אף דמשועבדת לגבי בעל ועיין לשארי בח"ד ס"ק ג' מ"ש בזה וע"כ דבריו צ"ע גם מ"ש בתוס' ד"ה מנין די"ל דהיכא דסותרת דבריה דמעיקרא שאמרה א"א אני לא מועיל אף תכ"ד הדבר מבואר להיפך בסי' קפ"ה בב"י וש"ע בשם ר"י דבתוך כ"ד נאמנת אף בלא אמתלא ואפשר דמהרש"א לא כתב רק דהוה מקום לומר כן אבל לדינא מודה דאינו כן וכן נראה ממסקנתו שם ע"ש

סי' ב' ס"ט אלא א"כ שחטו ואחרים עע"ג כתב הרשב"א דאם הוא מומחה כשר כל שאחרים עומדין ע"ג והקש' הב"י א"כ ל"ל שיהי' מומח' וכתב דאיכא למיחש שמא מי שעומד ע"ג לא יראה היטב וזה ישהה וידרוס ולא ידע להגיד ע"ש ובעת למדנו בטור נתקשיתי דא"כ איך אמרו בדף י"ב אי דידע דלא גמיר פשיטא ופירש"י אי ראה כשר ואי לא ראה פסול והא אפי' בראה יש לחוש כל שלא ידע לא יגיד וישהה ואח"כ ראיתי בט"ז וש"ך שהרגישו בזה ודחו דברי הב"י. ולפענ"ד נראה דל"ק דהרי שם נקט אם ראה אחד מתחל' ועד סוף וקשה למה פרט מתחל' ועד סוף ולא נקט כלשון המשנה ואחרים רואין אותו אבל לפמ"ש הב"י דוקא כשרוא' מתחל' ועד סוף ואינו מעלים עין מהם מתחל' ועד סוף הוא דכשר. ובזה מיושב היטב הא דאמר בדף ג' דליתא קמן למבדקי' והקשו התוס' דמשמע דאם איתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה אף שאחרים עומדים ע"ג והא בדף י"ב אמרו אי דידע דלא גמיר פשיטא ופירש"י פשיטא דאם ראה כשר ולפמ"ש א"ש דשם ראה מתחל' ועד סוף משא"כ כאן דיש לחוש שמא העלים עין כמעט רגע והוא לא ידע להגיד לו וא"כ נסתייעו דברי הב"י כנלפענ"ד ודו"ק

אעתיק כאן מ"ש בשנת תרח"י א' ויצא ה' כסליו להרב מוה' אבגדור סג"ל אבעלעס אבד"ק קאנסענקלאש והגליל סמוך לעיר פעסט במה ששאל בשוחט ששחט גסות ודקות והשוחט אין לו קבלה רק על עופות וגם ע"ז מסופק מעלתו כי אמר להראות לו ולא רצה להראות לו וע"ז אסר מעלתו השוחט כי הרמ"א כתב דאף מעופות גדולים אינו מוחזק לקטנים כ"ש הוא מקטנים על גדולים והשוחט הוא חצוף ולא שמע לקולו והנה דבריו נכונים. והנה מעלתו רצה לחדש דבזה אפי' באחר עומד ע"ג לא מועיל דגרע מחשו"ק דמועיל עע"ג לפי שהם יודעים שאינם יודעים ומעשיהם מקולקלים ולא זיזו ממנו משא"כ בזה לא מהני אחד עומד ע"ג