דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) ד

וכמ"ש בהגהת אשר"י על מה שרבב"ח זבן בשרא וכתב בהגהת אשר"י דנתן לו מעות מיד ולכך אמר אקפו אנא ולא אתה ודפח"ח והרי מבואר דכל שראה כבר אסור לקחת אף בהקפה דמחזי כנוטל שכר וממ"ש כשנתנו לו במתנה וגם בהך דרבב"ח לא היה צריך לתת מעות דהא הוא רשאי ליטול שכר על שטרח לבדקה ע"כ דכל שכבר בדק שוב אסור וצריך לתת מעות מיד ודו"ק היטב)

ס"ז אם אחר מברך הב"י הקשה דמ"ש מהך דאלם לא יתרום ועט"ז ולפענ"ד יש לחלק דתרומה דבעי דעת הבעה"ב ואם תרם שלא ברשות אין תרומתו תרומה ולכך אלם לא יתרום דהרי הוא אינו יכול לדבר ואינו בר תרומה ואף שאחר יכול לברך הא לאחר לא עשה שליח ולזה שעשה שליח זה א"י לברך אבל בשחיטה דל"ב שליחות לכך אחר יכול לברך. איברא דלפמ"ש התה"ד דהא דלא מהני בלא דעת בעה"ב הוא משום שא"י דעתו של בעה"ב אם בבינונית או בעין רעה או טובה ולפ"ז כל שעשה לזה שליח ויודע דעת הבעה"ב מה אכפת ליה לבעה"ב אם אחר יברך. אך לפמ"ש הרשב"א בנדרים דתרומה שתורם מכרי של בעה"ב צריך שליחות מגזירת הכתוב יש לקיים מ"ש ודוק וע' קצה"ח סי' רמ"ג

שם ס"ד במקום שרוב ישראל מצויין וכו' וכן מבואר בחו"מ סי' רנ"ט ס"ג והסמ"ע הקשה שם דלמה לא אזלינן בתר רוב ומה בכך דבאותו שוק שכיחי ישראל טפי וכתב הסמ"ע דהואיל ואבידה במקומו אזלינן בתרא והכו"פ כאן ס"ק יא תמה דמה בכך הא בעגלה ערופה ג"כ החלל במקומו ואפ"ה אזלינן בתר רוב ע"ש והנה כבר כתבתי שם על הגליון דכוונת הסמ"ע למ"ש הנימוק"י בסוגיא דניפול גבי ענבי דמצנעי דבכה"ג גם ר"ח מודה דאזלינן בתר קרוב היכא דהוא במקומו ממש ואמרינן כנכ"ה ע"ש וה"ה בזה ע"כ לא אמרינן דאזלינן בתר רוב רק כשרוב או הקרוב שניהם אינם במקום הזה כמו בעגלה ערופה דהחלל מונח קרוב לעיר ויש רובא דעלמא בזה אמרינן כיון דעכ"פ אינו רק קרוב לעיר ולא בעיר ממש אזלינן בתר רובא אבל כאן דהרוב מצויין בשוק זה במקום שנמצא בזה שפיר י"ל כנכ"ה וז"ב. ובזה ישבתי דברי הרמב"ם גבי חצבא דאשתכח בפרדיסא דערלה והלח"מ תמה שם וע' ביו"ד סי' רצ"ד שהט"ז כתב זאת מדעתא דנפשי' אבל לא זכר דברי הנימוק"י הנ"ל אבל עכ"פ דברי הסמ"ע ברורין. איברא דלפ"ז צריך להבין למה ברוב טבחי ישראל אף כשרוב עכו"ם מצויים כאן מותר כמ"ש הש"ך והא כאן מהראוי לומר כנכ"ה אך ז"א דרוב עכו"ם מצויין כאן אתה צריך לדון ממי לקחו העכו"ם וכיון שרוב טבחי ישראל א"כ לקחו מישראל וכשר וע"כ לא אמרינן דכנכ"ה עדיף מרוב רק שם בענבי דמצנעי דא"צ לדון על הרוב וי"ל דבא מאותו הפרדס משא"כ הכא דצריכין לדון מאין בא וז"ב. ובזה מיושב קושית הכו"פ ס"ק י"ג דאמאי ברוב גנבי עכו"ם אסור אף דרוב ישראל מצויים כאן ולמה לא נימא דע"כ מעוברים ושבים כאן נאבד וע"כ דישראל גנבו משום דרוב ישראל מצויין כאן ולפמ"ש א"ש דכל הא דאזלינן בתר רוב מצויים הוא משום דכנכ"ה וכמ"ש הסמ"ע וכיון דאנו צריכין לדון מי הביאו הנה וא"כ כל שרוב גנבי עכו"ם שפיר אזיל בתר רוב גנבי וכקושית הסמ"ע וכאן לא שייך כנכ"ה דאנו צריכין לדון על מי שהביאו כאן ולא דמי לענבי דמצנעי דאין אנו צריכין לדון על רוב כלל וכמ"ש. ובזה מיושב דברי הרא"ש בפרק שני דב"מ דכתב על הך שנגנבו לו גדייו דמיירי ברוב גנבי ישראל ותמה המעד"מ דהא רוב טבחי ישראל ול"ל רוב גנבי ישראל ולפמ"ש א"ש דניהו דרוב טבחי ישראל מ"מ כיון דאנו צריכין לדון על מי שהביאן כאן וע"כ דעכו"ם הביאן הנה כיון דרוב גנבי עכו"ם ועכו"ם בודאי שחטוהו מעצמם ואף דרוב טבחי ישראל זה כשאנו דנין אם נאבד אמרינן דמאין להם בשר ע"כ דממקולין נלקח ורוב טבחי ישראל כיון דאנו צריכין לדון מאין בא להם בשר אבל כשגנבו בשר מהכ"ת להלות ששחטו כהוגן ופשיטא דאמרינן ששחטו בעצמם וכעין זה תירץ הכו"פ והתב"ש אמנם אני הרחבתי הדברים ודוק היטב בכל מ"ש

סעיף י"א אם הטילו הקהל חרם וכו', כ"כ הרא"ש וכבר צווחו כל האחרונים מ"ט יש בדבר ועפר"ח ופר"ת ונוב"י מהד"ק חיו"ד סי' א'. והנה תלמיד אחד אמר דלפמ"ש הב"י בכוונת הרמב"ם דלכך לא חיישינן לעלופיי משום דכיון דבקי בהלכה יגיד לנו וביארתי אני לעיל דלא חיישינן שמא לא ירצה להגיד כדי שלא יצטרך לשלם דהא מומחה פטור מלשלם ולפ"ז כאן דהקהל לא רצו שישחוט א"כ מה להם בהמחאתו סוף סוף יצטרך לשלם דהא הם לא קבלו עליהם המחאתו שלו ולגבי דידהו דינו כהדיוט ושוב אסור דשמא נתעלף. והנה אף שהרי"ף והרא"ש פירשו כפשוטו דלעלופיי לא חיישי' כלל מכל מקום יש לומר כיון דאין ברית כרותה למומחים ויוכל לקלקל השחיטה אף שהוא מומחה א"כ כל שלא קבלו אותו עליהם ודאי יצטרך לשלם ול"מ מה שהוא מומחה שהרי פסלו כל השוחטים לבד מאותו שוחט שקבלו להם ושוב א"נ לומר ששחט כהוגן ודו"ק ולכך אם נתבטלה התקנה כל השוחטים בחזקת כשרות דהא שוב לא יצטרך לשלם ודו"ק. ובחידושי אמרתי דהנה המהרש"ל הובא בט"ז כאן ס"ק כ"ג כתב דבשחיטה אין ע"א נאמן כשנים ואני כתבתי בתשובה דגם בשחיטה נצטרך לומר דהוא כשנים דהרי הקדמונים הקשו איך נאמן לומר ששחט והא הוא נגד החזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וא"ל דבידו לשחוט כהוגן דהא אין ברית כרותה למומחה וע"כ ב"ל דנאמן כשנים והתורם האמינו כשנים והקהל קבלו אותו כשנים ולפ"ז זהו כשרצו הקהל שיהי' שוחט אבל כל שקבלו החרם שלא ישחט רק זה שקבלו א"כ לגבי אחר עכ"פ כשנים ודאי אין לו נאמנות והתורה לא נתנה נאמנות רק למי שרצו שיהי' שוחט אבל כל שלא רצו שוב א"כ במקום חזקת איסור ועפ"י דע"א באיסורין הוה כמו שליש שבשביל שנתנו לו הבהמה או החפץ האמינוהו כשנים וא"כ כל שלא האמינוהו א"כ נגד החזקה

שם סי"ג כיון שנתן אמתלא וכו' הט"ז חולק ע"ז וכתב דבמעשה לא מועיל אמתלא כמבואר סי' קפ"ה לגבי נדה והב"ח והש"ך כתבו בסי' קפ"ה דשאני התם דהיה סגי לה בדיבור ואמאי עבדה מלתא יתירתא ללבוש בגדי נדותה אבל הכא צריך למעשה שיפרשו הרואים מלקנות והרב התב"ש ס"ק ע"ו הביא ראיה לדעת הט"ז מהא דמבואר בתוספתא פ"ה דמ"ש מצא חביות מלאה פירות וכתוב עליו תרומה הרי זו תרומה ר"י אומר חולין שאני אומר אשתקד היתה מלאה תרומה ופינן מודה ר"י שאם כתוב בחרס ונתון ע"ג החביות ה"ז תרומה והרי ביבמות דף קט"ו מפרש דטעמא דת"ק משום דאם איתא דפינן מכפר הוה כפר ור"י ס"ל דלמא לפנחא שבקיה ולפ"ז מ"ט מודה בסיפא ה"נ שייך טעמא דלפנחא וע"כ דברישא לא קעביד מעשה אלא דלא גריר ליה ובסיפא אי איתא דפינן א"כ פינן עם החרס ואח"כ הניחו וכולי האי לא עביד והיינו כמ"ש הט"ז. והנה אם כי דפח"ח ודבר גדול דיבר בזה אמנם לפענד"נ דבאמת צריך להבין הא דאמר הש"ס דטעמא דר"י הוא משום דלפנחא עביד והיאך עביד כן הא יאסרו הפירות אח"כ דבמעשה לא מועיל אמתלא וכמבואר בסי' קפ"ה ואף לדעת הב"ח והש"ך שם דבצריך למעשה לא הא גם שם די בדיבור שהיה אומר לב"ב שזה תרומה והיו פורשין ממנו דכל הטעם דפנחא הוא כרי שיבדלו ב"ב ממנו וכמ"ש הרמב"ם ור"ש פ"ד ממע"ש וא"כ דמי לנדה כמ"ש הש"ך שם (אחר כמה שנים רבות מצאתי בשו"ת מהרי"ט חח חחו"מ סי' קכ"ד שהרגיש בזה במקצה ושמחתי) ולכאורה רציתי לומר כיון דיש עוד טעם דדלמא אשתלי א"כ לא יאסרו אח"כ דשמא אשתלי ואפשר דלכך קאמר הש"ס ביבמות שני טעמים לר"י אך ז"א דמשמע בש"ס שם דשני טעמים הם וכל אחד א"צ לשני דאל"כ היה לו לומר רק הטעם דאשתלי בלבד אך העיקר נראה דע"כ לא כתב הש"ך דהוכח דהיה די בדיבור ועשה מעשה דלא מועיל אמתלא רק היכא דעושה מעשה בידים אבל כאן דהוא שב ואית דלא גירר השם בזה שפיר מועיל אמתלא א"כ שפיר סמך על אמתלא הזאת ולא גיררו וז"ב. ומעתה בזה דעביד מעשה בידים והניח החרס פשיטא דגם הש"ך מודה דמדלא סגי ליה בדיבור ועביד מעשה דלא מועיל אמתלא וא"כ איך אפשר לומר דלפנחא עביד והא יאסרו הפירות אח"כ דלא יועיל האמתלא אח"כ וע"כ דבאמת תרומה הוא וז"ב. ובלא"ה נראה דלכאורה קשה הא אנן קיי"ל כת"ק דר"י דאמרי' אם איתא דפינן מכפר הוה כפר ליה וכמ"ש הרמב"ם פ"ו ממע"ש ע"ש וקשה הא בכ"מ מועיל אמתלא ואמאי לא יועיל כאן אמתלא וזה לא מקרי מעשה במה שלא מחקו וכמ"ש. אמנם צ"ל דע"כ לא מועיל האמתלא רק היכא שטוען האמתלא בזה מועיל אמתלא אבל היכא שאינו טוען פשיטא דלא מועיל אמתלא ואף דמבואר בסי' קפ"ה דמדינא נאמנת אף בשתיקה רק שבאה ושוכבת אצלו כבר כתב אא"ז הב"ח ז"ל דמ"מ צריך הבעל לשאול אותה ושתוציא אמתלא מפיה וכ"כ המעד"מ וכן הסכים הש"ך שם ס"ק ד' וא"כ כאן שלא אמר האמתלא פשיטא דאנן לא תלינן בזה ולכך קיי"ל כת"ק ומעתה גם ר"י דס"ל דמועיל גם שם אמתלא היינו במה שלא עשה מעשה סובר דמ"ש ת' אינו סימן דאמרינן דלפנחא עביד מה שלא גירר וא"כ לא הוה סימן וממילא מותר אבל הכא דעביד מעשה פשיטא דלא מועיל אמתלא עד שיאמר כן בפירוש וז"ב ודו"ק. ובזה יש ליישב לנכון מה שהקשה אא"ז הרמ"א בתשובה סי' ב' והובא בט"ז סי' קפ"ה שם דאמאי אמרי' הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ולא קאמר דהיא ג"כ לוקה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהרי לדעת הש"ך אף במעשה אם א"א בע"א מועיל אמתלא וכ"כ הש"ך בהדיא ס"ק ה' ולפ"ז א"כ לא פסיקא ליה לומר דהיא תלקה דהא אפשר שתאמר אמתלא שא"א בע"א והיאך תלקה ועיין שו"ת חוט השני דהוכיח דע"כ דלא מועיל אמתלא לענין מלקות דאל"כ איך ילקה ע"ש ולפ"ז כיון שיכולה לומר אמתלא אינה לוקית אבל הוא ודאי לוקה דכ"ז שלא תאמר האשה האמתלא לא מועיל דבעינן שתוציא האמתלא מפיה וכנ"ל ומ"ש התב"ש ראיה להיפך דמועיל אמתלא אף במעשה מהא דמבואר בחו"מ סי' פ"א ס"ק י"ז דבכתב בכת"י שחייב לפלוני דאמרינן דשלא להשביע כתב ומדמה לה במרדכי לאומר על מעותיו מע"ש הם אם כמערים אין דבריו קיימין והיאך מדמה כתיבה לאמירה דכתיבה הוה מעשה וע"כ דגם במעשה מועיל אמתלא הנה באמת לדבריו יקשה דאף לדעת הב"ח והש"ך לא יועיל אמתלא כאן דהיה די בדיבור בעלמא שיאמר כן ואדרבא בכת"י מי יודע וכמ"ש הש"ך שם ס"ק מ"ה ובאמת הרא"ש בתשובה בריש כלל ס"ה כתב דבכתיבה לא אמרינן שלא להשביע דכולי האי לא עביד הרי דמחלק בהדיא בין דיבור לכתיבה וכמ"ש הש"ך שם. אמנם לפמ"ש אא"ז מהר"ל מפראג ז"ל הובא בט"ז שם דאם אמרה כן לרבים לא מועיל אמתלא דמה מועיל אמתלא דהיכן ידעו אחרים מאמתלא משא"כ באמרה לבעלה סמכה ע"ז שתאמר לבעלה אח"כ ע"ש וא"כ בשלמא בכתוב בכת"י שפיר אמרינן דלא מועיל אמתלא דמאין ידעו האחרים שראו