דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) מז

דאדרבא אם היו קבועים כ"כ שלא יוכל להקלף שוב אינו נקרא לבוש דהלבוש של השריון היא למחסה על הגוף אבל אינו קבוע בו ממש משא"כ בעור ובשר תלבישני שהוא עצם הגוף בזה בודאי בעי שיהי' נדבק בחוזק ולא יועיל בו קליפה ביד ואף בסכין זולת אם מקליף בחוזק היד. ובזה מיושב מה שהקש' בנוב"י שם מע"ז דף ל"ט דחזי צמחי להדי יומא ושרי מהיכן ידע שהם נקלפים ולפמ"ש א"ש דהנה לשון צמחי מובא גם בחולין מ"ח ובטוש"ע סי' ל"ז דצמחי היינו טנרי ועכ"פ אינו מהריא' עצמה רק אדרבא קצת הם גבוהים אבל עכ"פ אינם מבשר הריא' וא"כ גם כאן הצמחי הם אותן שאינם קבועים בו ממש עד שא"א לך לקלפו דזה הוה מבשר הדג מעורו בעצמו וזה לא נקרא קשקשת אבל כל שחזי צמחי מסתמא נקלפים ביד או בכלי וז"ב כשמש לפענ"ד. שוב ראיתי בתוס' נדה דף נ ד"ה ולכתוב שהקשו דמנ"ל דבעי תרוייהו דלמא חדא מינייהו סגי עד שיפרוט לך יחדיו. והנה לפמ"ש לעיל מיושב היטב קושיא זו ות"ל זכיתי שזה קושית התוס' והנלפענ"ד כתבתי ומצאתי בב"ח שכתב דר"א לא הכשיר במה שראה צמחי עד שקלפם ביד ולפענ"ד כמ"ש. והנה לכאור' קשה מ"פ הש"ס ולכתוב קשקשת ולא בעי סנפיר ומה קושיא הא הר"ן כתב דטעמי' דר"י דבעי שנים מדכתיב קשקשת כפולה וטעמייהו דרבנן דסגי בקשקשת אחת לפענ"ד דהרי כתיב סנפיר וקשקשת וא"כ קשקשת דומיא דסנפיר דהוא אחד כמו כן קשקשת הוא אחד וא"כ אי כתיב קשקשת לחוד ה"א דבעי שתים ויש להמתיק הדברים דבאמת חזינן דגם בראש ושדרה ר"ה מצריך שניהם והיינו משום דסימנים אמצעיים שני סימנים אמצעיים חשיבי כסימן מובהק אחד וכבר הארכתי בזה בתשוב' אחת ולפ"ז אם יש סנפיר די בקשקשת אחד דהוה כשני סימנים אמצעיים אבל כל שלא היה כתוב רק קשקשת ה"א דבעי שתים אמנם ז"א. דאטו אם הי' כתוב קשקשת לא היה לו סנפיר ג"כ דז"א דהרי כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ג"כ וא"כ הוה שנים ולפ"ז גם קושיא ראשונה ל"ק דכל שיש לו סנפיר ג"כ לא מסתבר דלבעי שני קשקשים דדומיא דסנפיר הוא דסגי באחד. אמנם אחר העיון עדן קשה דניהו דיש לו סנפיר ג"כ הא מ"מ אי לא גלתה התורה דסנפיר הוא סימן לדג טהור לא הוה ידעינן דסנפיר מקרי סימן כלל ואם כן מה בכך דיש לו סנפיר סוף סוף אין לו רק סימן אחר דהיינו קשקשת אחד וה"א דבעי שנים שיהי' סימן. אמנם נ"ל דהכי קא קשיא דכל הטעם דבעי שנים לר"י הוא משום דכתיב כפולה קשקשת א"כ קושית הש"ס למה לי סנפיר וא"ל דנטעה דבעי תרתי קשה לא לכתוב כפולה ולא נטעה דבעי תרתי וא"כ למה לי סנפיר. ובזה נלפענ"ד מה דמשני דה"א קשקשת דכתיב הוה סנפיר והוא תימה מה ס"ד דנטעה בזה ולא ידע דקשקשת הוא לבוש כדכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש וכדאמר אח"כ ולפמ"ש א"ש דבאמת ענין לבוש לא יתכן באחד שיהי' לבוש דלבוש עכ"פ צריך להיות על רוב גופו או תחת זנבו או סנפירו או לחיו כמ"ש ברמ"א והיינו שיהי' ניכר שהוא לבוש על מקום מייחד שצריך להיות למחסה אבל אי היה כתיב קשת לחוד ולא כפולה פשיטא דיותר יש לפרש דה"א סנפיר דאינו בתורת לבוש דאחד בודאי אינו מכסה זולת כשהוא באחד מהמקומות המיוחדים עכ"פ. איברא דלפ"ז צ"ב דא"כ מ"פ והשתא דכתב רחמנא קשקשת וסנפיר מנ"ל דקשקשת לבושא הוא דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש לכתוב רחמנא קשקשת ומה קושיא דהשתא דכתיב קשקשת בודאי הוא לבוש אבל אי לא כתיב סנפיר לא ידענו מהו קשקשת וממנ"פ אם היה כתוב קשקשת כפולה נטעה דקשקשת בעי שנים ואם כתב בלי כפולה שוב נטעה דהוא סנפיר. אמנם נרא' דהכי מקשה דנכתוב קשקשת והיינו כפולה וא"ל דנטעה דבעי שנים דז"א דאם לא כתיב כפולה שוב נטעה דהוא סנפיר וא"כ מוכרח לכתוב כפולה ושוב נודע דהוא לבוש ומדוקדק מאד לשון הש"ס דמסיים ולכתוב קשקשת ולא בעי סנפיר ולעיל לא מקשה רק סנפיר דכתב רחמנא למה לי ולא סיים ולכתוב קשקשת דבאמת לא מצי לכתוב קשקשת כפולה רק קשת לבד אבל השתא פריך דלכתוב קשקשת וע"ז משני דיגדיל תורה ויאדיר והיינו דמכח המצות לא סמכה התורה וכתבה בפירוש. ובזה יש ליישב מה שהקשו בתוס' דקודם דכתיב קרא דגלית מהיכן נודע פי' קשקשת דהוא לבוש ולפמ"ש א"ש דבאמת כל דכתיב קשקשת כפולה ודאי ידע המקשה ג"כ דקשקשת פירו' לבוש ורק להס"ד דהי' כתיב קשת לבד בזה מצינו למטעי דהוא סנפיר משא"כ אם כתיב קשקשת ודו"ק היטב

שם ס"י דג טמא שנמצא במעי דג טהור וכו'. הנה אם שייך פליטה ובליעה מחיים של בע"ח עיין שו"ת חתם סופר סי' צ"ד שכתב בשם גדול אחד שאסור ובשו"ת גוא"י בחלק יו"ד כתב ראיה ברור' שמותר מכלבית המבואר כאן ואני זה כמה הא הארכתי בזה בתשובה. אך בשנת כת"ר בשושן פורים מצאתי ראיה ברורה דל"ש פליטה ובליעה בבע"ח מדברי הרמב"ן על התורה פ' תשא גבי מור שהקשו דאיך בא מחיה טמאה אל הקדש וכמו שהקשה הראב"ד פ"א מכלי המקדש וכתב הרמב"ן כי הלחות ההוא שזב ממנה מחיים אין בו לא טומאה ולא מיאוס ע"ש והנה מזה מבואר מכ"ש שהפליטה ובליעה אין אוסר מחיים ודו"ק וכפשטות לשון הפרמ"ג שהביא החתם סופר שם ודו"ק. והנה ביום א' תולדות תברך נשאלתי שמצאו בדג שרץ הנקרא בל"א ראק שלם עם הצפרנים ולא נודע כמה הי' במעיו אולי נכבש בתוכו מעל"ע ואסר הדיין הה"ג מו"ה חיים יוסף נ"י דספק כבוש אסור ואני פקפקתי בזה דהרי הט"ז סי' ק"ה ס"ק א' הקשה דנוקמא על חזקת כשרות וכתב הנקה"כ דש"ה דאתרע החזקה כיון דנשרה בו ע"ש. ולפ"ז זהו שם דבעת הנפילה תיכף אתרע החזקה אבל כאן דבעת הנפילה ע"כ דחיישינן דשמא בעודה חיה בלעה ואז אין פליטה ובליעה בבע"ח כמו שכתבתי ורק אחר המיתה הוא מתחיל הריעותא ובכה"ג אפשר דל"ש לומר דאתרע החזקה ואף דכעת ראינו הריעותא כל שיש לנו לאוקמא אחזקה בעת הנפילה שוב ל"ש דאתרע. איברא דלפ"ז אם נימא דעד מעל"ע לא התחיל האיסור ורק דהפגימה והבליעה בא כאחד וא"כ בכ"מ שייך לאוקמא אחזקה בכלי שנשרה בו איסור ומזה ראיה למ"ש הכו"פ וחו"י דהאיסור מעט מעט נפלט רק טעם המורגש אינו רק במעל"ע וצ"ע בזה ועכו"פ דהחזיק בדברי הט"ז לגמרי ומכ"ש בכה"ג שכתבתי דל"ש ריעותא כל דבעת שנפל לא אתרע וכל הענין מקורו מתוס' כתובות דף כ"ג דזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ושם בעת שנפל הוה ריעותא ולא במקום דבעת הנפילה לא הוה ריעותא ועיין בספר חוות דעת סי' ק"ה מ"ש בזה וכאן ל"ש זאת דהריעותא הוא בגוף המעיים ואף אם טלטל ממקום למקום מ"מ אסור כמ"ש שם בעצמו ועכ"פ מ"ש נכון. והנה תלמודי אמרו דיש להעמיד בחזקת חיים ולא נבלע רק עכשיו והנה לפמ"ש הט"ז סי' שצ"ז דבכה"ג שכבר מת לא שייך חזקת חי ומיהו בלא"ה נלפענ"ד דע"כ לא שייך חזקת חי רק היכא דהחזקת חי אינו תלוי בסבה ולא במקום אבל דגים ושרצים שחיותן במים אבל מיד כשבאו ליבשה מיד מתים א"כ שוב ל"ש חזקת חי דחזקת חיים שלהן לא היה רק במקום והרי עכשיו הם ביבשה ומזמן לזמן מחזיקין איסור וא"כ י"ל דשמא כבר הוא מת ודו"ק היטב. והנה במ"ש למעלה לענין פליטה ובליעה מחיים הראה לי הרב הגדול הדיין מו"ה חיים יוסף נ"י ראיה מהא דאמרו בפסחים דף פ"ח ע"ג שנמצאת הלטאה בבית המטבחיים ושאלו לר"ג ושאל אם היה רותח וצוה להטיל כוס של מים צונן וריחשה וטהר ר"ג את כל הסעוד' והיינו משום שלא מתה וקשה הא מ"מ אסרה כל הסעוד' וע"כ דבבע"ח ל"ש פליטה וזו ראיה נפלא' אף שיש לדחות דודאי הי' ששים בכל הסעוד' נגד ההלטא' מ"מ למה לא שאל ע"ז וע"כ דל"ש פליטה ובליעה מחיים. והנה בשנת תרכ"ה הי' אצלי הרב החריף מו"ה אנטשיל אשכנזי מקאלימייא ושאל בהא דפריך הש"ס בחולין דף קט"ז על שמואל דאמר קיבת שחיטת עכו"ם נבלה מהא דאמר מפני שמעמידין בעור קיבת נבלה הא קבה עצמה כשרה ומה קושיא הא לפמ"ש התוס' לחלק דשיעור עיכול במעל"ע א"כ לישני דקיבת שחיטת עכו"ם נבלה מיירי במה שהוא בתוך מעל"ע דלא נתעכל עדיין אבל מה שמעמידין לאו מה שמצא בתוך מעל"ע אלא הרוב הוא ממה שהיה מקודם ולכך הקבה עצמה כשרה. והנה בראשית ההשקפה תמהני דמה שייך עיכול במשקה הא הוא צלול ושאני אוכל דהוא קשה ונתעכל והראה לי שהכו"פ כתב כאן שיש לחלק כן אבל זה דחוק יעו"ש ולפענ"ד היא סברא ברורה. אמנם הוא הראה דהדבר מבואר בפ"ט דפרה משנה ה' פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעל"ע ופירשו הר"ש והברטנורא משום דאחר כך נתעכל במעיה הרי מבואר דגם במשקה חשוב עיכול ולפענ"ד אין ראיה משם דבמי חטאת דבעי מים חיים כל ששהה מעל"ע נתקלקל ואין נקרא מים חיים אבל אינו ענין לנתעכל דעלמא ודוקא לענין מי חטאת חשוב כן. והנה התוס' במנחות דף כ"ב כתבו דמשקה לכי מסרח פרחה מיני' שם משקה וכפי הנרא' היינו מטעם שדרשו בספרי וכל משקה אשר ישתה פרט למשקה סרוח והובא בר"ש פ"ט דפרה ובתוס' פסחים דף ח"י ע"ש. והנה מ"ש דבטל ברוב של קודם מעל"ע אף שבא לעולם בתערובות מ"מ ההיתר ניכר מקודם וכמ"ש המרדכי לענין גיגית ועמג"א סי' שי"ח וסי' ש"כ ובכו"פ סי' ק"ב אבל לפענ"ד ל"ד דשם היה ניכר ההיתר מקודם אבל כאן בעת שהי' בתוך מעל"ע גם הוא היה יכול להיות אסור וצ"ע בזה

סי' פ"ד ס"א ואינו חושש אם יזדמנו עיין ט"ז ס"ק ב' במ"ש בשם או"ה דדברים המאוסים או שיש חשש סכנה כתב הרמב"ם דאסור משום בל תשקצו וזכורני שהארכתי בזה בתשוב' דהוא תמוה דחשש סכנה הוא מה"ת ובל תשקצו אינו ענין לדברים שיש חשש סכנה רק לדברים המאוסים ולא ידעתי איה מקומו וכעת ראיתי שהפרמ"ג העיר קצת בזה ובגוף הדין עיין שופטים ז' ויורד את העם אל המים וכו' כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב וכו' וצ"ל שהי' בבורות שיחין ומערות דאל"כ אסור לשחות ולשתות מיהו אכתי קשה לפמ"ש הש"ך ס"ק ח' בשם הכלבו דאם לוקח מן המים ביד אסור דהוה פירש הרי שם כתוב ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם והיאך שרי וצ"ל שראו בידים שלא היו שם תולעים. והנה בש"ס אמרו לא לשפי אינש שכרא בצבייתא באורתא דלמא פריש לעיל מצבייתא ופריך א"ה במנא נמי וכו' התם היינו רביתי' ומנא תימרא דתנן מנין לרבות שיחין ששוחה ושותה ואינו נמנע ת"ל תאכלו מכל אשר במים וליחוש דלמא פריש לדופנא אלא היינו רביתי' ה"כ היינו רביתי' ומריש הוה קשיא לי דמה ראיה מהכתוב הא לשיטת הרמב"ם ספיקות אינו רק דרבנן וא"כ מהכתוב אין ראיה דל"ח אבל מדרבנן יש לחוש ולכאור' רציתי לומר דמזה ראיה למ"ש הט"ז ביו"ד דכל דהתור' התירה בפירוש לא יכלו רבנן לאסור ושפיר קאמר ר"ה. ובזה היה מקום ליישב קושית הפר"ח ס"ק י"ז על הגהת ש"ד דכתב דבתולעים שבקמח ליש היינו