דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) מו

סימנים אמצעיים הוה כסימן מובהק ודו"ק. ובתוספת' פ"ג איתא דברי ר"ג להיפך. כל עוף שיש לו אצבע יתירה טהור כל העוף הדורס טמא וא"כ מורה דלא כרש"י כרש"י כתב דמהא דאמרו במשנה כל שיש לו אצבע יתירה קאי על הרישא דעוף הדורס טמא ואם אינו דורס ויש לו ג' סימנים טהור וכאן כתוב להיפך ואף דלא חשוב רק אצבע יתירה ע"כ דט"ס הוא שהרי בסימן אחד ודאי טמא ע"ש בסוגי' וע' בתוס' ד"ה והוא גם נמצא שם דכפר תמרתא היו אוכלין הזרזיר ואנשי גליל העליון אכלו הסנונית לבינה ולא נחלקו ר"א ורבנן ואולי ס"ל להתוספתא דסימן אחד טהור וצ"ע בזה. שוב מצאתי בספר החינוך סי' קנ"ח שכל שנמצא שלש' סימנים דהיינו אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף בידוע שאינו דורס וא"צ לבדקו כל שאין בעולם עוף שיש בו ג' סימנים אלו ויהי' דורס והנה בזה מבואר דהדין דין אמת אף שהוא אינו הולך בשיטת רמב"י והוא סובר דבעופות הטמאים ג"כ יש ג' סימני טהרה ויהי' אחד מהם שאינו דורס ובזה כתב שיש לספק אם הוא ממין הטמאים גם כתב שם כי יש מהמחמירים ואומרים דמה דאמרו דאין עורב מצוין בישוב זה הי' בזמן הש"ס אבל כעת הוא מצוי ועל זה כתב דאל תהי צדיק הרבה והארץ לעולם עומדת. אחר כמה שנים בשנת תרכ"ז ח"י אב מצאתן בפרקי ר"א פ"ט בשני סימנים מטהרים בזפק ובקורקבן נקלף ר"א באצבע יתירה והמפרש הרב מוה"ר זאב וואלף מהורדנ' תמה דהא יש עוד סי' שאינו דורס ונדחק דלא חשיב רק אותן סימנים שנברא בטבע יצירתם דבר נוסף על הטמאים אבל הס מן ד' אינו נוסף ביצירת גופה ע"ש שכתב שצ"ע ולפמ"ש הרמב"ן והרבה קדמונים והמהרש"ל דכל שיש ג' סימנים בידוע שאינו דורס שפיר דלא קחשיב שאינו דורס וזה ראיה ברורה לשטתם ודו"ק

והנה בספר נדפס מחדש בשמו ערוגת הבושם מהרב מוהר"ל באלחווער אבד"ק זיסלב נדפס גם כן היתר על העופו' והרבה דברים אשר כתבתי בזה גם הוא הרגיש במקצת אך ראיתי בסוף דבריו שכתב שהרמ"א והכו"פ לא ירדו לסוף דעת האו"ה במ"ש דאף דיש להם ג' סימנים דהוא מיירי באווזא ובר אווזא דאין להם זפק כמ"ש בבאר הגולה ס"כ סעיף ב' וכ"כ בפרמ"ג סוף סי' מ"ט והדבר נראה בחוש וא"כ חסר הסי' דזפק ולכך כתב דאין לאכול בלי מסור' וכתב דהרמ"א לא הי' בקי בזה כדרך שאמרו מדבריו של בריבי ניכר שאינו בקי בתרנגולים ונבהלתי מראות. והנה מ"ש דאווזו' הבר מסתמ' ג"כ אין להם זפק זה דבר ברור דאל"כ בב"ק דף נ"ה הי' להם לומר דהם כלאים משום הזפק וע"כ דשניהם שווים. אמנם גוף הדבר הנה מלבד דאין לשון האו"ה מורה דקאי דוקא על אווזו' אף גם נפלאתי דבמשנ' וכל הפוסקים דחשבי זפק בין הסימנים של טהרה ולמה לא כתבו מה נעשה באווזו' שאין להם זפק אבל באמת הדבר נכון דהרי הת"ה חידש דכל שיש חרטום רחב וכף רגלו רחב כשל אווז בידוע שאינו דורס ומעלתו האריך בזה דמנ"ל זאת ובאמת שלפענ"ד יצא לרז"ה דהרי באות חסר הסימן דשל זפק וע"כ כתב דכל שכף רגלו רחב כשל אווז הוא סי' שאינו דורס וא"כ ניהו דבלי הקבל' הוה אמינ' דלמא אינו רחב כ"כ כשל אווז אבל עכ"פ האווז בעצמו בודאי אינו דורס וא"כ באווז לא צריך לסי' של זפק וא"כ לכך לא חשוב באווז מה יעשה ועכ"פ בשאר עופו' דא"י שאינו דורס בזה נצרך לקבלת של הרז"ה. והנה גוף דבריו א"א לכוין באו"ה שהרי או"ה כתב בכלל נ"ו ואפי' במקצת אווזו' ובר אווזו' שכתב הגאון שקבל' בידם שכל שחרטומו רחב או כף רגלו רחב בידוע שאינו דורס מ"מ יש לחוש שמא הן מהי"ט עופו' שיש להם ג' סימנים כשרו' והן אסורו' והרי לפי דבריו בכל אווזו' ובר אווזו' שאין להם זפק ע"כ דכף רחב באווז בידוע שאינו דורס וא"כ למה לי קבלת הגאון וקבלת הגאון הי' בשאר עופו' שדומות לאווז וכמבואר ברז"ה וע"כ שאין כוונת האו"ה לענין אווזו' ובר אווזו' או שמא הי' ידוע לו שיש אווזו' ובר אווזו' שנשתנו ואינו ידוע שאינו דורס ויש להם זפק או שט"ס וכוונתו לענין שאר עופו' וכמ"ש הרז"ה אבל בגוף הדין הטיב לדבר

סי' פ"ג ס"א וקשקשת אחד במשנ' כו' ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת אחד ר"י אומר שני קשקשים וסנפיר אחד וכתב הר"ן דר"י בעי שני קשקשים דקשקשת היא כפולה ות"ק לא בעי שנים שס"ל שאין משמעה אלא קשקשת אחד ע"ש ולפענ"ד מוצא אני כיוצא בזה שנחלקו בזה רש"י וראב"ע בפ' תזריע גבי בגד כתיב והי' הנגע ירקרק או אדמדם כתב רש"י ירקרק ירוק שבירוקין אדמדם אדום שבאדומים והיינו לפי שהוא כפול וראב"ע כתב וזה כפול לחסרון וכן שחרחורת וי"א להיפך וע"ש במרגליו' שביאר שבא הכפל למעט הירוקה שאינו ירוק כ"כ וכן שחרחורת שאינה שחורה כ"כ וי"א להיפך. ובאמת שגבי שחרחורת לכאור' משמע כרש"י ששם כתוב שחורה אני ונאוה בנות ירושלים אל תראוני שאני שחרחורת והיינו שבאמת אומר שאני שחורה מעט אבל אל תראוני שאני שחרחורת והיינו בתכלי' השחרו' שאין אני כן ששזפתני השמש ונקל להכבש אבל הראב"ע פירש שם שחורה אני ונאוה היינו שאין בי שחרות כ"כ שהשחרו' שלי הוא רק כאהלי קדר וגם זה המעט אל תראוני שאני שחרחורת אף מעט שגם זה המעט ששזפתני השמש עכ"פ מבואר דהיינו מחלוקת ת"ק ור"י:

שם בהגה"ה ודוקא שהם נקלפים ביד או בכלי כ"כ הרמב"ן ובגליון הש"ע כתבתי דבסי' פ"ב מבואר דלא מהני לענין קורקבנו נקלף רק שנקלף ביד ולא סגי כשנקלף בכלי וכעת ראיתי שכבר קדמוני בזה בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' כ"ט ולמ"ד ונהניתי. וכעת בשנת תרי"ז אור ליום ג' שמות אמרתי דהנה בחולין דף ס"ב אמרו לענין קורקבנו נקלף דספקייהו הוא דאינו נקלף אלא בכלי ופריך הש"ס והא האי בר אווזא דלא הוה מקלף ואותביה בשימש' וכיון דרפי אקלף התם כי רפי אקלף ביך הכא גם כי רפי לא מקלף אלא בסכינ' ע"ש ולפ"ז נ"ל באמת גם כאן אם הי' מניחם בשמש אפשר דרפי ביד ולכך מועיל קליפת כלי. ובזה נרא' לפענ"ד הא דאמרו בע"ז דף ל"ט נקטיה להדי שימשא חזיא דהוה בי' צמחי ושריא והקש' בנוב"י מהד"ת סי' כ"ז מנא ידע דנקלפים כלל ולפמ"ש אין הפירוש דראה בו קשקשים ולא נקלפים רק דנקטי להדי שמשא ורפו ע"י השמש ולכך הי' נקלפים ביד. וזהו דמביא שם גם מה דנקטי במשכלי חוורי וחזא בי' קלפי והיינו שהי' נקלפים ע"י שרייה בכלי ורש"י נדחק שהמשכלי חוורי והקשקשים שחורים וע"י כך הי' נרא'. ולפענ"ד הי' נראה שע"י השרייה במשכלי חוורי הי' נקלפים הקשקשים ושרי כמ"ש הרמב"ן. ובזה נראה לפענ"ד דאף שהקשקשים דקים מאד ואם היו נקלפים ביד לא הי' ניכרים לרוב דקותם והיו נפרכים אפ"ה כל שהי' ע"י השמש רפויים והי' ראוי להיות נקלפים ביד שרי וז"ש דלהדי יומא חזי ביה צמחי והיינו קשקשים דקים אבל ע"י כלים דהי' נשרין הקלפים וניכרים ולכך מועיל בדיקה ע"י כלים דאנן אמרי' דאם הי' מעמידם לעין השמש היו נקלפים ביד ע"י רפיותם ודו"ק ועיין חולין כ"ז שאמרו שהעופו' יש להם קשקשים ברגליהם כעין דגים ושם ודאי לא נקלפים ביד רק בכלי ואפ"ה מקרו קשקשים ויש לדחות

והנה בגוף הענין דהתור' אמרה כל אשר לו סנפיר וקשקשת לכאור' צריך להבין לר"י דס"ל דמשמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפ"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו וא"כ מנ"ל שצריך להיות סנפיר וקשקשת דלמא באחד מהם סגי. והנה לפמ"ש בחיבורי יד שאול סי' רכ"ח ס"ק ל"ט בביאור דברי הריטב"א בשטמ"ק ב"מ דבמ"ע ל"ש זאת וביארתי הדברים דבאמה יש לו שני משמעו' כל אחד בפ"ע וגם יחדיו והנה במ"ע אם נימא דכוונת התור' היתה דוקא שניהם שוב לא מקיים מצות התור' אם לא יהי' רק אחת מהם ולכך בעי שניהם גם יחד ע"ש והנה גם כאן כל שיש ספק אולי לא התירה תורה רק כשיש שני סימנים שוב אסור לאכול כ"א כשיש שניהם יחד. אמנם לכאור' עדן צ"ב לפי מה דאמרו בחולין דף ס"ו ע"ב ולכתוב רחמנ' קשקשת ולא בעי סנפיר אי כתב רחמנ' קשקשת לבד ה"א מאי קשקשת סנפיר ואפי' דג טמא לכך כתב רחמנ' סנפיר וקשקשת וא"כ שוב אין ראיה די"ל דבאמת סגי באחד מהם וא"ל דלמא כוונת התור' לשניהם מדכתב רחמנ' שניהם דז"א דבאמת אי הוה רצון התור' לשניהם הי' לו לכתוב קשקשת לחוד וממיל' הי' שניהם ביחד דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ג"כ וא"כ אדרב' במה דכתיב שניהם י"ל דכוונת התור' לסנפיר בלבד שיהי' ג"כ כשר ומה דכתיב סנפיר כדי להורו' שקשקשת אינו סנפיר אמנם ז"א דאדרב' אם היתה כוונת התור' דכשר אחד בלבד הי' לו לכתוב קשקשת דמה תאמר דכוונ' התור' לסנפיר דז"א דבאמת סנפיר לבד ג"כ כשר. ובזה נרא' לפענ"ד ליישב כל הסוגי' שם דהוא תמוה והנה התוס' הקשו בהא דאמרו כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר מנא ידעו זאת חז"ל. ולכאור' רציתי לומר דהי' נודע להם דאל"כ יקשה דלמא כוונת התורה על אחד מהם בלבד. אך דלפ"ז היה לו לכתוב קשקשת לבד וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וא"ל דלמא נטעה דקשקשת היינו סנפיר דז"א דמה בכך אם כשר באחד מהם וע"כ מדכתב שניהם ש"מ דבעי שנים גם יחד וסנפיר לחוד ל"מ אמנם לכאור' לפי מה דקאמר הש"ס דא"א למטעי דקשקשת היא לבושא וא"כ לפ"ז שוב יקשה דאדרבא ע"כ מוכח דסגי באחד דאל"כ לכתוב קשקשת והרי קשקשת אינו סנפיר וע"כ דאי היה כתיב קשקשת ה"א דבעי שנים דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר לכך כתב רחמנא סנפיר לחוד סגי וע"ז אמר דיגדיל תורה ויאדיר והיינו דבאמת בעי שנים ודומיא דקשקשת דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר כמו כן סנפיר בעי קשקשת והא דלא כתיב קשקשת לבד היא להורות ודו"ק

והנה הנוב"י שם סי' כ"ח האריך לתמוה על הרמב"ן דמנ"ל דבעי שיהיו נקלפים הקשקשים ודלמא קשקשים כמשמעו הקבוע בו ומ"ש הרמב"ן דלבוש לא נקרא רק מה שנקלף ע"ז תמה הנוב"י דהא כתיב עור ובשר תלבישני. הנה לפענ"ד צדקו דברי הרמב"ן ושאני עור ובשר דהוא לבוש עצמו הנדבק בגוף וא"א להסיר ממנו זה ל"ש לומר שיהי' נקלף אבל שכיון קשקשים שהוא לבוש שאינו בגוף רק שלובש על הגוף בזה לא נקרא לבוש רק אם הוא יכול להיות נקלף וז"ב. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשיתי ומצאתי בנוב"י סי' כ"ט והבאתי לעיל דאמאי קורקבנו נקלף הוא ספק אם נקלף בסכין לא די ולענין קשקשים סגי בנקלף בסכין ולפמ"ש א"ש דשם הקורקבן הוא הגוף העצמי שם לא מועיל מה שנקלף בסכין דגם הגוף אם יקלף בסכין יוכל להקלף ולכך בעי שיהי' נקלף ביד והיינו שיהי' מתכונת הבריאה שיוכל להקלף ביד אבל בקשקשים דאינו מענין הדג בעצמו והוא רק כמו לבוש שמכסה על הגוף כמו כן הקשקשים מכסים על גוף הדג וא"כ זה יכול להיות נקלף אף בסכין וז"ב וזהו הענין דמדמה לשריון שכשם שהשריון הוא מחסה מפני החץ שלא תכנס בגוף כמו כן הקשקשים הם מחסה להדג והמעיין ברמב"ן על התורה פ' שמיני ימצא