דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) לו

הר"ן בפרק בהמה המקש' דלא הותר מכלל דכל בבהמ' תאכלו דדם משקה הוא והקשה אותי מופלג אחד ממאלדווא בשנת תרל"א עש"ק האזינו דהא שתיה בכלל אכילה והשבתי דהא הר"ן בעצמו כתב דאף דדם הוה אכילה מ"מ לא נוקי על דם כיון דאיכא לאוקמא אמידי דבר אכיל' וכוונתו מה דכתב דאשכחן אכילה לגבי דם מהא דירושלמי פ"ב דמע"ש הובא בתוס' שבועות דף כ"ב מדכתיב ודם לא תאכלו והיינו דשתיה בכלל אכיל' מ"מ זה דוקא להחמיר אבל להקל ולהתיר ממה דכתיב כל בבהמה תאכלו י"ל דדוקא אכילה ולא שתיה וז"ב ובגוף דברי הר"ן הוא תמוה כמ"ש בשלום ירושלים על מס' יומא פ"ה יעו"ש ואני הארכתי ליישב ואכ"מ

ס"ה האלי' מותרת ובלבד שינקר ממנה מצד פנים גם צריך להסיר חוטי האלי' כי יונקים מחלב הכליות. הנה ביום ה' פ' תולדת תרל"א אירע מעשה שבק' קאמרנא נודע שאכלו כל האליות ולא נקרו מצד פנים וכששלחו לכאן אליא אחת אמרו ראשי המנקרים דפה שלא נקרו מצד פנים וכפי הנרא' נהגו כן מכמה שנים ולא הרגישו כלל שיש בו איסור והנה אסרתי כל הכלים למען יהי' למזכרת ואמרתי לבאר הטעות שלהם. הנה בטור כתב סתם חלב האליה מותר וע"ז כתב הב"י בשם מהריב"ח שיטעה בו ההמוניי ויחשוב שחלב האליה שבצד פנים מותר ורחמנא ליצלן מהאי דעתא וזה קאי על האליה עצמה והוצרך לומר כן לפי שהאליה קריבה ע"ג המזבח וזה מבואר ברי"ף פ' גה"נ וברמב"ם. יהנה עיינתי ברי"ף וברמב"ם והם כתבו סתם דהאליה מותרת והרמב"ם ביאר דחלב היינו שהוא טוב ע"ש שהאריך אמנם ברמב"ן על התורה פ' ו קרא חלב והאליה ביאר שהאלי' גופא יש בה שומן שזה אינו חלב והב"ח דברי הת"כ שאמר בשם ר"ע להביא חלב שעל הפקוקלות וכפי הנרא' היינו מצד פנים וע' בט"ז מ"ש בזה ס"ק וא"ו והפרמ"ג תמה עליו ולא עיין ב ח"מ שהקש' כן אבל מ"מ הדין אמת שהחלב שמצד פנים הוא איסור חלב גמיר וגם מ"ש הרמ"א שחוטי האלי' יונקים מחלב שעל הכליות כפי הנרא' במרדכי שפירשו חוטי העוקץ דהיינו שעל האליה וכן מצאתי בבעל העיטור שפי' כן בשם ר"ח דחוטי העוקץ היינו מה שעל האלי' ועכ"פ הדין דין אמת שחלב של צד פנים הוא חלב גמור ואיסור כרת יש בו ומהתימ' על הרמב"ם והטור שכתבו סתם שחלב האלי' מותר ונתנו מקום לטעות וגם העיטור שהאריך בדיני ניקור החלב ודם וביאר כל הפירושים ולא ביאר החלב של פנים באליה שאסור וכתב סתם חלב האלי' מותר ושוב מצאתי בשכנה"ג סי' ס"ד בהגהת הטור אות צ"ו שהאריך ג"כ והקשה קושית הלח"מ

סעיף י"ב בהג"ה יותרת הכבד הנה בעש"ק ויחי תרל"ב אירע שבעש"ק נמלח ונתבשל בלי ניקור והנה מבואר כאן ובט"ז בשם מהרש"ל דצריך לנקר קרום העליון משום חלב הקרב ששוכב עליו והט"ז הביא בשם מהרש"ל בשם רבינו ברוך דאם אין בחתיכ' עצמה היינו כל מה שדבוק לקרום ששים נגד הקרים צריך ששים נגד כל החתיכה דחתיכ' עצמה נעשה נבלה וכן כתב בשם כתבי מהרא"י דל"מ מה שהוא חלב כחוש דלא קי"ל כאותו תירוץ בגמ' ע"ש בט"ז והנה הט"ז לא העתיק יפה דברי המהרא"י דמהרא"י כתב שלא רצה לסמוך מהפסקה קרום כי בסמ"ק כתב דהני תרי שינויא כוליא בחלבה וגדי כחוש תרוייהו ליתנהו אלא כילכית באלפס הוה ואזלא לה טעמא דקרמא מפסיק וגם צריך בדיקה אי מפחית קרמא א"כ לא הזכיר רק מהפסקת קרום. אמנם כוונת הט"ז כיון שכתב דלא סמכינן אשנויא דקרמא מפסיק ממילא לא סמכינן אשנויא דחלב כחוש הוה. אמנם באמת הרי"ף והרא"ש כרבו כוליא שצלאו בחלבה אינו אוסר רק כדי קליפה שהקרום מפסיק וכ"ה בטוש"ע סי' ק"ה ס"ח ואף דהרמ"א כתב שם דיש איסרין וכן נוהגין זהו דברי הסמ"ג והמרי"א שם אבל באמת כיון דחנ"נ אינו רק מדרבנן וגם אסור דבוק בודאי אינו רק דרבנן א"כ בהפ"מ וכבוד שבת יש להקל אף בבישול כיון דהרי"ף והרמב"ם והטור סמכו על קרמא מפסיק פשיטא דבמקום הפ"מ וע"ש יש לסמוך על זה ואף אם נימא דהך דמשני שם כחוש לא קי"ל כן היינו דוקא שם לומר דהגדי כחוש אפשר לא מסתבר אבל בקרומין שאיסור החלב הוא כחוש כדקי"ל בסי' ס"ה במקום הפסד פשיטא דיש לסמוך גם לענין זה וע' בכ"י סי' כ"ז שהורה לענין זפק דקרמא מפסיק אף בנתבשל א"כ כאן ג"כ נוכל להקל בהפ"מ ולכבוד שבת אמנם במעשה הלז הטרפתי מחמת מזידה

שם סי"ד שעל היתר אסור ממנהג בשנת תרי"ז ד' אמור הגיעני מכתב מכבוד אבי מורי הגאון נ"י שכתב בזה"ל בש"ס חולין דף מ"ו בבלאה את גום שדי והיה קשה לי דע"כ מיירי בשכבר נתבשל דאל"כ איך א"ל קמוץ והב לי דאכיל וכי ח"ו אכל ר"ח חלב חי וכיון דאיירי בנתבשל א"כ להשמעי' דבבלאה הוא אסור גם הבשר שנתבשל עמו ומה א"ל גום שדי דהיינו חתוך עד עקרו והשלך משמע דהבשר שרי ומזה נרא' ראיה למ"ש בספר מאירת עינים בדין מי שקיבל עליו להזהר מסרכא מיעוך ומשמוש וראיתי מי שהשיג עליך ומזה ראיה למ"ש ודו"ק עכ"ל ויפה כתב

סי' ס"ה ס"א מי שניקר וכו' אעתיק כאן מ"ש בתשובה להחריף מו"ה אברהם אשכנזי בהרב אבד"ק טאלטשויע נ"י מק"ק זראוונא במה שהי' שם מנקר אחד מומחה וזה איזה חדשים שחש בעיניו ובא מנקר אחר מפה לבוב עם כתב קבלה והמנקר הלז רצה שיהי' אחיו מנקר ונתן לו כתב קבלה וע"ז האריך מעלתו יען כי הוא אחיו והוה קרוב הפסול להעיד לו וגם הוא נוגע שהרי רוצה שלא יכנס אחר לגבולו וכשישיב לבריאתו ישאר מנקר וכל שהוא נוגע שוב א"נ והביא דברי הרי"ף פרק החולץ גבי אשתמודענא דאחוה הוא. והנה על דברי הרי"ף כבר צווחו קדמאי דקדמאי ובגט פשוט סי' ק"כ ס"ק י"ג האריך וקבץ כל הפירושים והעלה דדברי הרי"ף תמוהים ובאמת שלטעם הירושלמי דלכך ע"א נאמן באיסורין משום דאל"כ אין אדם מתארח אצל חבירו והרי בעל אכסניא בא בשכרו ולא חשדינן אותו לנוגע ואני מצאתי בכנה"ג חו"מ סימן ל"ז בטור אות ה' שהביא דטבח אחד שהעיד על טבח אחר נוגע בעדות הוה הר"י בן לב כת"י אבל לא קיי"ל כן כנלפענ"ד ואולי סבירא ליה כיון דרוצה לפסול אדם ממלאכתו א"נ וצ"ע אבל אנן לא קיי"ל כן ומה ששאל אם אחיו נאמן ע"ז הנה הדבר פשוט דכ"מ שע"א נאמן גם אשה ופסול וקרוב נאמנים וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מעדות ה"ג וכ"כ מעלתו בשם אחרונים לענין שוחט שאביו שלו נתן לו קבלה. אך מה שיש לעיין בזה איך נאמן אחד לתת קבל' הא הפר"ח סי' קי"ט סי' ח"י כתב דהא דע"א נאמן באיסורין דוק' כשמעיד על החפץ אבל להעיד על האדם שהוא נאמן צריך שנים ובזה ביאר דברי הירושלמי דפריך וע"א נאמן וכן מצאתי בריטב"א בע"ז דף ל"ט שכתב דבסדר זרעים מוכח דע"א אינו נאמן להעיד על אדם שהוא כשר וכוונתו להירושלמי הנ"ל וא"כ איך סמכינן אם יש לו קבלה מאחד והוא יחיד וצ"ל דהו' מלת' דעל"ג ולא משקרי בזה והו' כעין דאמרו שלוף ואחוי לך וע"כ נרא' ברור דהאב והאח נאמנין להעיד לבן ואח וכדומ' וגם נכון ששני המנקרים יראה לחבירו הניקור וטובי' השנים וצ"ע

שם ס"א בהג"ה ובצלי סגי בקליפה עש"ך דאם לא קלפיה ובשלו כך מותר בדיעבד ואני מצאתי במנחת יעקב כלל ט"ו שחולק ע"ז ודעתו דחנ"נ בשאר איסורים וצריך ששים נגד כל החתיכ' שלא נקרו מדם ומעש' הי' בשנת תרכ"ד. ונשאלתי בזה והוריתי כדברי המנח"י ובאמת הש"ך בסי' כ"ב ס"ק ח' חולק ע"ז מיהו באמת המנח"י חולק על הש"ך ומ"מ בפה"מ לפענ"ד הסומך על דברי הש"ך לא הפסיד ומשום סייג וגדר אסרתי

שם סי"א שולח אדם ירך לנכרי וגיד בתוכו. עיין תוס' פסחים דף כ"ב ד"ה ור"ש היאך מצי אתי כר"י והא ר"י ס"ל דגה"נ נאסר לב"נ ועובר משום לפני עור. ולכאור' ל"ק דאם נימ' דאין בגידין בנו"ט מסתמ' לא יאכל הב"נ הגיד וישליכו לכלבים וא"כ שוב לא עבר על לפני עור ובפרט שמקומו ניכר ובודאי ישליכנו לכלבים דהא אוכליהן לאו בר נש. אמנם ז"א דהא ר"י ס"ל דיש בגידין בנו"ט ושפיר הקשו ובזה יש ליישב קושית הגאון מוהר"ע איגר ז"ל דהו"ל לאקשויי טפי בהא דס"ל לר"י דהיא וחלבה וגידה הותרה והא ע"כ דלגר אשר בשעריך תתננה לא קאי על גיד דעל גיד עובר על לפני עור. ולפמ"ש א"ש דבאמת יכול לתנו לגר כדי שישליכו לכלבים רק שהתוס' הקשו דאיך אפשר לשלוח לנכרי דהא יש בגידין בנו"ט ויחזיק לו הגוי טובה בעד הגיד ג"כ והרי עובר על לפני עור ודלמ' יאכל ממנו אבל מה דהתור' אמרה לגר אשר בשעריך תתננה יוכל לתת לגר וישליכנו לכלבים והוא לא עבר על לפני עור דהא הוא נותן לו בכלל הנבל' כלו והוא יוכל להשליכו לכלבים אבל מה דשולח ירך לנכרי וגיד בתוכו א"כ בודאי רוצה שיאכל ממנו ודלמ' יאכל הגיד ועובר על לפני עור וגם קשה למה לא יטיל הישראל הגיד ולא יהי' שום מכשול דדלמ' יאכל הגיד דהא יש בגידין בנ"ט אבל אם נותן לו נבלה כלה א"כ אינו עובר על לפני עור דהיא נותן לו שישליכנו לכלבים ואינו מחוייב לנקר לו הגיד וינקרו הגר בעצמו ודו"ק. ודרך אגב אזכור מה דפריך שם והרי דם וכו' ונמכרין לגננים והקש' הפ"י הא לזבל הי"ל שלכד"ה ושרי. והנרא' בזה עפמ"ש הר"ן ביומ' בשם הרמב"ן דט"ב שאסור בנעילת הסנדל גם מה שאינו סנדל מקרי מנעל ע"ש ולפ"ז כאן דבאמת דם נפשו של אדם קצה בהן כדאמרו בסוף מכות א"כ אדרבי לזבל מקרי דרך הנאתו ודו"ק. ובזה יש ליישב הא דמקשו התוס' לימ' כשהותרה נבל' דמה נמי היתר ולפמ"ש כיון דדם נפשו של אדם קצה בו לא הוה בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ודו"ק היטב

סי' ס"ו ס"ד יש להתיר התערובות עש"ך ס"ק ח' דבא"מ אסור נשאלתי ביום ג' אחרי קדושים תרכ"ג לפמ"ש הפרמ"ג באו"ח סי' תקי"ג במשבצות ס"ק ב' דחלבון וחלמון היה שתי מינים א"כ כאן הוה תמיד מבא"מ ונסתר הדין כן שאל חתן הרב מוה' יאקיל מחאליב נ"י שו"ב דשם. והשבתי דז"א דכאן דהאיסור הוא דשד' תכל' בכלו א"כ כל הביצה נחשב כאחת לענין זה ול"מ מבשא"מ דדוקא איסור נפרד מקרי מבא"מ אבל לא כאן שהאיסור דשד' תכל' וקלקול הלז בא מהחלבון וחלמון ביחד כנלפענ"ד. והנה בש"ק יתרו תרכ"ד נמסר לי מכתב שכתב הרב מוה' ישראל מסקאהל לר' יסכר מסקאהל שישאל אותי במה שאירע שהי' דם בביצה ומשחו בו החלות ונאפ' ונתבשל מה דינו ור"י הנ"ל הורה כמ"ש החכמת אדם כלל כ"ט סעיף ח' דצריך ליטול כדי נטיל' ואחד הרא' לו דברי הפרמ"ג בשפ"ר ס"ק יו"ד דחולק על הכנה"ג דכיון דדם שבשלו אינו רק מדרבנן שוב הי"ל ספק בדרבנן ע"ש ושאל היאך הדין. ולפענ"ד דברי הפרמ"ג תמוהים דדם מרוקם אינו דם שבשלו דסתם דם כל שבשלו אינו ראוי למזבח וא"ח עליו מה"ת אבל דם מרוקם שהוא אסור משום אפרוח סוב אסור משום נבל' וגם בשנתבשל