דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) לה

הי' בכלל חלב הי' מותר לעשות בו סחורה דכתיב יעשה לכל מלאכ' והט"ז תמה דאף אם הי' בה"ט בכלל איסור חלב היינו משום דהיה איסור מוסיף אבל לא מועיל להקל ולא גמרינן מנביל' דהוה ממין טהורה (כצ"ל בט"ז דלא כמ"ש לפנינו מעין תורה) משא"כ בטמא' וכ"כ הש"ך כאן ובסי' קי"ז והנה עכ"פ היוצא מדבריהם דבנבל' וטריפ' דכתיב חלב נבלה וחלב טריפ' והתורה אמרה יבא איסור נביל' ויחול על איסור חלב עכ"פ בזה בודאי החלב מותר לסחור בו דהרי כתיב חלב נבלה וחלב טריפ' יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית התוס' בזבחים דף ע' למאן דאית ליה איסור מוסיף קרא למה לי. ולפמ"ש א"ש דלכך כתבה תורה כדי להורות קילא שמותר לסחור בה דאם הי' חל מתורת איסור מוסיף היינו אומרים לחומרא הוא דחל אבל לא להקל בזה כמ"ש הט"ז והש"ך אבל כיון דכתיב בקרא מפורש דהוא מותר בסחור' דחלב נבלה וחלב טריפ' יעשה לכל מלאכ' א"כ התור' התיר' בזה. ובזה נרא' לפענ"ד ליישב מ"ש הרמב"ם ובטוש"ע סי' קי"ז דאסור לעשות סחורה ולכוין מלאכתו בדברים האסורים חוץ מחלב שהתור' אמרה יעשה לכל מלאכ' והקש' הדגול מרבב' (שנדפס בפ"ע ולפנינו נשמט זאת בש"ע עם הדג"מ) דהרי גם בנבל' כתיב ומכור לנכרי ואפ"ה אסור לעשו' סחורה והקרא מוקמינן בנזדמנו וה"ה יעשה לכל מלאכ' מיירי בנזדמנו ולכל דכתיב דרשינן בפסחים לריה"ג ולר"ע כמבואר בדף כ"ג ע"ש וגם בנוב"י מהד"ת האריך בזה בחיו"ד ולפמ"ש א"ש שהרי עיקר הקרא דחלב נבלה וחלב טריפה דחל על חלב איסור נבלה וטריפה לא צריך לגופי' דהא הו"ל איסור מוסיף וע"כ דקרא אתי להתיר איסור סחורה בחלב וע"כ דלא מיירי בנזדמנו וכמ"ש ודו"ק:

והנה הרמב"ם פ"ז מה' מ"א ה"ב כתב האוכל מחלב נבלה וטריפ' חייב משום אוכל חלב ומשים אוכל נבלה וטרפ' מתוך שניסף איסור בבשר שהיה מותר נוסף על החלב וכתב הה"מ וביאר רבינו שהטעם מפני שהוא איסור מוסיף דמ"מ נרא' דבר זה אפי' מאן דלית לי' איסור מוסיף מידה בזה מדכתיב בקרא וחלב נבלה וחלב טריפ' ע"ש ותמהני שכתב ומ"מ נרא' שהרי הדבר מפורש בזבחים שם והתוס' הקשו שם למאן דא"ל איסור מוסיף למה לי קרא ועכ"פ יקשה על הרמב"ם למה לא הביא הקרא הלז וכתב הטעם משום איסור מוסיף ולפמ"ש א"ש דמזה נשמע דמותר הסחור' משום דלא אצטריך קרא שיחול שהרי הוה איסור מוסיף וע"כ דהקרא אתי להתיר איסור סחורה וכמ"ש ודו"ק. והנה הרמב"ם כתב דהוא מוסיף והדבר תמוה דלא הוה רק כולל דמוסיף צ"ל באותה חתיכ' עצמה וע' לח"מ שהאריך בזה ועשו"ת רש"ל סי' כ"ח וגם התוס' בזבחים חשבו לאיסור מוסיף והוא תמוה כמ"ש בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' קכ"ג ולא עוד שאם היה איסור מוסיף הי' חל בקל על החמור כמ"ש התוס' ביבמות דף ל"ג ואם כן למה כתבו דהוה קל על המור ועיין שעה" באחע"א שהאריך בזה ולכאור' יש ליישב דברי התוס' שהיה איסור מוסיף דאם לא הי' כתוב חלב נבלה וחלב טריפ' שוב הי' מוסיף איסור סחור' מצד שהוא נבלה ואסור לסחור ועיקר ההיתר משום דהתיר' התירה במ"ש חלב נביל' וחלב טריפ' אבל אי לא כתיב הקרא שפיר הקשו דל"ל קרא הא הי' איסור מוסיף וכמ"ש הט"ז כאן דאינו רק לחומרא ולא לקולא ודו"ק. ובזה שוב יש מקים לומר דהיה חל קל על חמור כמ"ש התוספות ביבמות ודו"ק וע' בפרמ"ג כאן במשבצות ס"ק א'

שם ס"ב וי"א שאם שלמו לו חדשיו עש"ך שהסכים לדעת הרמב"ם ועפר"ח וכו"פ מ"ש בזה וישבתי קושייתם בתשובה. והנה בחוה"מ פסח שנת תרכ"ג הגיעני מכתב מהרב מו"ה ליב אתרוג מ"ץ דק' ניאמטץ במאלדווע שם נסתפק בבן פקועה הנמצא במעי בהמה השחיטה ונרא' מענינם שכבר כלו חדשיהם ונגמרו שערם וצפרנם וגם נרא' לפי האומדנא שהי' חיים בשעת שחיטת אמם רק מפני שנשתהה הרבה קודם פתיחת הבטן לכן מתים קודם הוצאתם מן הבטן מה דינם לענין חלבם וגידם. והנה לפי שיטת הרמב"ם כל שהם ב"ט אף שמתו קודם הוצאתם מן הבטן מ"מ אסור חלבם וגידם והביא ראיה ממ"ש הרא"ש פ' בהמה המקש' להקשות על שיטת רש"י דר"מ דמצריך שחיט' בב"ט הוא משום דחדשים גרמו א"כ אמאי מכשיר ר"מ בב"ט מת והי' לו לדקדק אם מת קודם שחיט' או לאחר שחיט' ולפ"ז להרמב"ם דפירש דר"ל ור"י פליגי בפלוגתא דר"מ ור"י ממילא מהראוי לאסור דלמא מת לאחר שחיט' ובאמת לפ"ז צ"ב למה מתיר הרמב"ם בב"ט מת והא יש לחוש שמא מת אחר שחיט' י"ל דהרמב"ם לשיטתו דפסק בנגע באחד בלילה דאזלינן בתר שעת מציאתן וא"כ גם כאן אמרי' דכמו שמת עתה כן מת מקודם ואף דלפ"ז קשה דר"מ אדר"מ דהרי ר"מ מטהר בנגע באחר בלילה י"ל דשם יש שני חזקות חזקה דמעיקרא וחזקת טהרה דאדם הנוגע משא"כ הכא דיש חזקה דמעיקרא דקודם שהי' בן ט' לא הי' שם חלב עליו ולכך חלבו מותר דמצרף חזקת שעת מציאתן לחזקה דמעיקרא אבל הרא"ש אזיל לשיטתו דלא ס"ל חזקה דהשתא כלל ולכך שפיר מקשה דא"כ ניחוש שמא מת לאחר שחיט' וע"ז הקשה מתוס' פסחים צ"א דמחשבי חזקת שעת מציאתן וע"ז כ' דטעם הרא"ש משום דתולין במצוי ואמרינן דמחמת השחיט' של האם מת הולד וע"ז כתב די"ל דגם הרמב"ם מודה דתולין במצוי ומה דמתיר בב"ט מת מיירי שהוציאו תיכף לאחר שחיט' ואמרו בערכין ז' דבנהרגה האם מת הולד אח"כ וא"כ כיון שנמצא מת תיכף ע"כ שמת מקודם ולפ"ז לדידן דנשתהה בין שחיט' להוצא' מבטן י"ל דתיכין במצוי ומת אחר כך מחמת השחיט' זה תו"ד. והנה הגם שדבריו הם ע"ד התור' ועשה סלת בלילה ממ"ש הט"ז והנקה"כ ביו"ד ס' שצ"ז ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ב' וסי' ג' והנוב"י בחלק אהע"ז סי' כ"א בכ"ז אבאר מה שנלפענ"ד בזה. והנה מ"ש דשעת מציאתן היא חזקה באמת שהתוס' בכמה מקומות ומהם בריש נדה כתבו דז"א רק לתרומה ולקדשים ודברי התוס' פסחים הנ"ל הקשו עליהם ועיין תב"ש בבכ"ש במס' מ"ק מ"ש בזה אבל הרמב"ם פסק דשעת מציאתן דאורייתא ומטמא אף ברה"ר כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ג' באורך:

אמנם לדבריו הרי מחלק דדוקא בנגע באחד בלילה ולא נודע אם כבר זה ימים רבים מת או כעת בזה אזלינן בתר שעת מציאתן אבל בראהו חי מבערב בודאי מהראוי לומר שהשתא מת ע"ש וא"כ כאן אף שנשתהה רק איזה שעות א"כ בכה"ג מהראוי לומר שהיה חי עד עכשיו ועכשיו הוא מת והנה גם התב"ש רצה לחלק כן אלא שדחה מדברי התוס' בעירובין דף ל"ה ד"ה כל אבל התוס' לשיטתם דס"ל דשעת מציאתן אינו רק לקדשים אבל הח"ץ תירץ לקושית התוס' ואזיל בשיטת הרמב"ם ולדידי' י"ל דשעת מציאתן הוא תורה. אמכם גוף חלוקו של הח"ץ הנה לפמ"ש התוס' בריש נדה דבטומאת ראי' אף ברה"ר טמא משא"כ בטומאת מגע ושמעתי מאבי הגאון כ"י דהטעם דברה"ר טהור אמרו בתוספתא והובא בראב"ד פט"ז מט"מ דנשאלין ליחיד ואין נשאלין לרבים ולפ"ז זהו כשספק אם נגע דכל אחד מוכרח לשאול ואין נשאלין לרבים אבל בטומאת ראיה דאין הספק רק אם נטמא מקודם אבל על המגע ליכא ספק שפיר אף ברה"ר מטמאים וא"כ בנגע באדם בלילה דאין הספק על המגע רק אם זה היה חי אז או לא זה הוה כטומאת ראיה וגם בשו"ת נוב"י השיג על הח"ץ אבל לא נחית לזה מדברי התוס' גם מ"ש מעלתו דיש חזקה דמעיקרא שלא היה שם חלב עליו. הנה כעין זה מבואר בתוס' חולין דף י"א וכבר הקשה השעה"מ פ"ט מט"מ ובאבני מלואים סי' ד' ס"ק י"ז ע"ש. אך מ"ש מעלתי דיש לתלות במצוי זה אפשר לומר ועמ"א סי' תס"ז ובאהע"ז סי' וא"ו בסוף הסימן בב"ש דתולין במצוי מיהו כיון שלא נודע בודאי שכלו חדשיו א"כ יש ס"ס ספק שמא לא קי"ל כהרמב"ם ושמא לא כלו חדשיו וע"כ אין לדקדק בזה כמ"ש מעלתו דיש לצרף החזק' קמייתא דלא הי' שם חלב עליו

והנה הרמב"ם כתב דב"ט חי גידו וחלבו אסור וכתב הה"מ דהוא מדסתם במשנה כר"מ ואע"ג דלענין גיד מתניא מ"מ חלבו וגידו שוין בברייתא ע"ש ובאמת שלפענ"ד מקום יש בראש לחלק בין גיד לחלב דהנה מ"ש שסתם התנא כר"מ כוונתו למה דכתב סתם גיד הנשה נוהג בשליל ר"י מתיר והת"ק סתם ולא כתב דברי ר"מ והיינו כמ"ש הרי"ף פ' כל הכלים בשבת דכל דסתם התנא ולא כתב דברי ר"מ משמע דהכי קי"ל אף דר"מ ור"י הלכה כר"י בזה הלכה כסתם ע"ש: ולכאור' הרי בברייתא נשנית וחלבו אסור וגיד נוהג בשליל דברי ר"מ ור"י אומר דחלבו וגידו מותר מ"מ כיון שבמשנה אינו נזכר דברי ר"מ אף דבברייתא נזכר דברי ר"מ הלכה כסתם משנה כמ"ש הרי"ף בפרק כל הכלים שם בהדיא. ולפ"ז כיון דבאמת דבר זה חידוש הוא דהרי ר"מ ור"י הלכה כר"י וגם בברי תא נזכר דברי ר"מ ורק דבמשנה אינו נזכר דברי ר"מ לכך ס"ל דהלכ' כסתם משנה ולפ"ז כיון דבמשנה לא נזכר רק לגיד בלבד א"כ מה"ת לפסוק כמותו בחלבו דבזה מוזכר בהדיא בברייתא דברי ר"מ וממילא הלכה כר"י וצ"ל דהרמב"ם משמע לי' דבמשנה מיירי בגיד ולכך לא הזכיר רק גיד אבל אה"נ דגם חלבו דין גיד יש לו אבל בזה אינו מוכרח ומה מאד שמח נפשי דבזה כל דברי הרשב"א בכוונת הרי"ף נכונים והב"י הקשה עליו ולפמ"ש א"ש דהרי"ף ס"ל לחלק דבגיד דבמשנה לא נזכר דברי ר"מ לכך הלכה כסתם משנה אבל בחלבו קיי"ל דר"מ ור"י הלכה כר"י וכל דברי הרי"ף מדוקדקים דזה שהביא דברי הברייתא דתנן דברי ר"מ ור"י חולק וא"כ בחלבו הלכה כר"י ולכך בגיד הנשה מביא המשנה דנוהג בשליל והיינו דשם סתם כר"מ ודו"ק

ומדי דברי בהאי עניינא אמרתי לרשום מה שנתחדש לי בשנת תרכ"ד פ' שמיני בהא דאמרו בהוריות דף י"ד דתנא רבי אמרו משום ר"מ וקשיא לי טובא דהרי בכמה משניות שנה רבי דברי ר"מ ובאותה משנה לעיל מינה גופא תנא דברי ר"מ ולמה אח"כ תיכף לא רצה להזכירו והזכירו בשם אמרו משום ר"מ ומקודם תנא בלשון אחרים ולא רצה להזכיר שמו והוא תימה ולא ראיתי לאחד שיתעורר בזה ולפענד"נ דהנה כבר הבאתי בשם הרי"ף דכל דתנא דברי ר"מ הלכה כר"י אבל כל דתנא סתם הלכה כר"מ ולפענד"נ טעם הדבר דהנה רבי לא רצה להזכיר דברי ר"מ והנה כל דהלכה כר"י הזכירו לר"מ בשמו להורות דאין הלכה כמותו אבל כל דהלכ' כמותו הנה הדין לא רצה לשנות חלילה רק שלא רצה להזכירו בשמו כנרא' לפענ"ד טעם הדבר והוא דבר חדש. והנה כאן במה שאין הלכה כר"מ תנא ר"מ אבל מ"ש ר"מ אילו הי' תמורה לא הי' קריבה באמת זה אמת דתמורת בכור אינה קריבה וכדקיי"ל בתמורה דף וא"ו וברמב"ם פ"ג דתמור' וטעמו של ר"י דכאן מרבה מקרא דאם מן הבקר ועמ"ש מהרש"א בתוס' חדשים בבכורות פ"ט מ"ח להשיג על תויו"ט אבל הדין דין אמת כר"מ ולכך בתחלה רצה להזכיר בשם אחרים ואח"כ חזר בו וכתב אמרו משום ר"מ להורות דניהו דבזה הדין דין אמת אבל מ"מ לענין הדין דברי ר"י אמת ומקרא דאך בכור כנלפענ"ד דבר חדש: ולענין דם שליל כתב