דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) כט

דכפי הנרא' הי' גירסתו ברישא אם הוריקו ובסיפ' אם אדומים אבל באמת א"א לפרש כן דא"כ מ"פ הש"ס גבי ירוקין הוה ואכשרי' והא אנן תנן ירוקין פסולין ודקארי לה מה קארי לה הא שם הגירס' אם הוריקו ומבואר דקאי על מי שדרכו להיות אדום והוריק וגם בדף ס"ב הגירס' ירוקין פסולין וע"כ במשנ' כתוב ירוקין כמו שהוא לפנינו ויקשה לפ"ז למה שינה רש"י בפירושו דבירוקין פירש שהוריקו ובאדומים פירש כמשפטן הן אמת דדחקו למה בירוקין פסולין ובאדומים כשרה ובאמת שגם הר"ן במשנה פירש כן וכן הרשב"א שוב ראיתי ברא"ש שהבי' בשם הרז"ה דלכך לא נקט התנא במשנה רק פסול דירוקין ולא פסול דהאדימו משום דאין דרך הירוק להאדים ולפ"ז מבואר דבמשנה נקט ירוקין דהיינו שהוריק ואדומים הוא הפירוש שנשאר כמשפטו ודו"ק ומ"מ לפמ"ש הר"ן הובא בש"ך ס"ק א' דאפי' האדים יותר ל"ח א"כ הי' לו לפרש אדומים שהאדים ביותר אותן שמשפטן להיות אדומים וצ"ע בכ"ז והנה הרמב"ם בפיהמ"ש והרע"ב כתבו דבעוף המים שדרך הלב והקורקבן והכבד להיות ירוקין אם האדימו טריפה וצ"ע שלא מוזכר כלל בש"ע וגם בש"ס לא משמע כן שאמרו לא אמרו ירוקין פסולין אלא בלב וקרקבן וכבד ומשמע דבאלו לא משכחת לה שיהי' כשר בירוקין והרי בזה אדרב' צריך להיות ירוק ולא עוד אלא בש"ע מבואר בס"ד להיפך דבכבד של עוף בייתי שיש במינו מדברי שכל המדבריים הן ירוק ככרתי אף הבייתי כשר אם איתא הא גם המדבריי אם היה אדום פסול וה"ה בייתי אם הוא ירוק וצ"ע ואף דלא קי"ל כהרז"ה אבל מ"מ המשנה יתפרש עפ"ז:

ובשנת תברך ב' פנחס שאל אותי הרב מזאלטניק על מ"ש התב"ש דבדקין לא פסול אם נשתנה מראה ירקות דבירוקין אין חילוק בין ירקות לירקות ע"ש וע"ז שאל דא"כ בכבד שמן שנשתנה למראה גרין למה יפסל והא בהורקה אין שינוי פוסל והשבתי דלק"מ דכיון דחזינן דבכבד יש חילוק בין שמן לכחוש דשמן הוא מראה געל אלמא דהשמנונית גורם שתהיה געל וא"כ כל שנשתנה לגרין הרי חזינן ריעותא גדולה אבל בירוקין מצד טבעם אין כ"מ גם אם נשתנה לירוק אחר וז"ב ופשוט ודו"ק. והנה כ"ז שבט תרכ"ג הגיעני מכתב מהרב מוה' דוד מאיר פריש נ"י ע"ד בהמות השותים פסולת יי"ש ולפעמים שאין הפועלים משגיחים אם רותחים ביותר עד שרבים שותים ומתים דיש לחוש לנחמרו בני מעיה והביא דברי הח"ס סי' נ"ד שכ' דאין לחוש לזה דלא קתני רק נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אבל ברותחין לא שמענו וע"ז הביא דברי הרוקח הובא בתב"ש ס"ק א' דרותחין הוה כמו שנפלה לאור ע"ש. והנה יפה הקש' וכן מצאתי בס' מחנה חיים שנדפס מחדש שבסי' ל"ה הקש' ג"כ על התב"ש מהך דרוקח והנה המחנ' חיים הביא ראי' להתב"ש ממ"ש הר"ן ראי' דגם בבהמ' שייך נחמר' ב"מ דאל"כ הי' לו לחשוב יתר עליהן עוף בנחמרו מעי' ואם אית' דגם בבהמה שייך נחמרו ב"מ כגון ששתתה רותחין א"כ לא מצי לתני יתר עליהן עוף והנה דבריו תמוהין דהרי בנפלה לאור ונחמרו ב"מ דתנן במשנה זה ל"ש בבהמה וא"כ לתני יתר עליהן עוף בנפלה לאור אבל לעולם בששתה רותחין אה"נ דשייך גם בבהמ' אמנם גוף דברי הרוקח כבר האריך בשו"ת גור ארי' יהודה חלק יו"ד סי' כ"ו דאין ראי' מרוקח דגמגום לשון יש שם ע"ש וגם במרוצת דבריו שם מבואר דבבהמ' ששתת' פסולת של שכר ל"ש נחמרו ב"מ ע"ש וגם במחנה חיים הסכים שם דל"ש זאת וטעמא קא יהיב דלא אתמר רק בנפל' לאור או במים רותחין להרוקח כהבנת התב"ש בדבריו דנפל' שלא מדעת אבל בששת' רותחין דאמדה דעתה שאם הוא חמין תפרוש מיד ולא תשתה עוד וכעין דאמרו לענין נפל' מן הגג דבהפיל' ל"ח דאחזה עצמה וה"ה בזה וזה מסתבר וע"כ הדין אמת כמ"ש הח"ס והמחנ' חיים וגוא"י ובכנפי יונה נסתפק מעצמו בנפל' לחמי חמין ונכוית אם אור החמין יש לו כח לפעול גם בפנים כמו באור אש או לא. וכפי הנרא' לא ראה דברי הרוקח הנ"ל או שהי' מפרש באופן שאין ראי' וכמ"ש הגוא"י. אמנם מספיקתו יש לראות דאם שתתה חמין יש להטריף דפעל גם בפנים. מיהו י"ל דמיד שתרגיש תפרוש ולא תשתה. ובאמת שהרא"ש כתב דכל שלא ראינו שנפלה לאור לא תלינן באור דאמרינן מיד שתפול לאור תברח ותצא. והנה אם אמרו כן אף בנפל' שתברח ותצא מכ"ש שי"ל שלא תשתה ודו"ק. ובזה י"ל הא דנקט דוקא בעוף משום דבבהמ' א"א לה לפרוח ול"ש שריפת נוצות. והנה בהא דאמרו במשנה נפל' לאור ונחמרו ב"מ אם ירוקין טריפה ובש"ס מפרש דה"ה בירוקין שהאדימו ומה דלא נקנו רק ירוקין הוא כמ"ש הרז"ה או דלרבותא נקט אף שדרכו של אש להאדים ע"ש. אך לפענ"ד לולא דמסתפינא הי' נ"ל דהנה הלשון נחמרו ב"מ יש בו ב' פירושים נתכווצו מלשון חמרמרו מעי ומלשון חמימות כמ"ש הט"ז אלו ב' פירושים ורמב"ם פירש מלשון שריפה. ולפענ"ד הי' נרא' פירוש חדש דחמר בלשון ערבית אדום ומזה נגזר יין חמר ובב"ב צ"ז ע"ב אמרו חמר חווריין מהו א"ל אל תרא יין כי יתאדם ומשמע דחמר הוא אדום ואף ששם הוא לבן ביותר ועיין תוס' שם. אמנם לכך כנהו חמר חווריין דהיינו שכל יין הוא אדום וזה לבן ביותר ועיין בחולין דף קי"ב ככר שחתך עליו בשר אסור וה"מ דאסמיק וכו' רבא אכיל לי' וקרי לי' חמר בשר ופירש"י יין של בשר הרי דחמר הוא לשון אודם והבשר יש בו אדמימות כדאמרו שם אח"כ נגד שיכלה כל אדמימות וגם ה"מ דאסמיק ונקרא חמר בשר. ומעתה ז"ש נפל' לאור ונחמרו ב"מ דהיינו המעיים שדרכן להיות ירוקין אדמו וכן מה שדרכה להיות אדום נעשה ירוק וא"כ ממילא נזכר גם ירוקין במשנה. ובאמת שיש לי ספק אם ראינו בירוקים שהאדימו אבל האדומים הם כמשפטם וכן להיפך האדומים נעשו ירוקים אבל הירוקים נשארו בירוקתן אם נימא דע"כ אינו מחמת האור דאל"כ הי' צ"ל זה ירוק וזה אדום או דלמא דלא שליט כ"כ רק באות מהם הלקות' ומסתברא דאמרי' דהלקות' באחת מהם וביאור המשנה הוא כך נפל' לאור ונחמרו ב"מ היינו שהאדימו אם ירוקין היינו אותן שצ"ל ירוקין האדימו טריפ' אם אדומים היינו אותן שצ"ל אדומים והאדימו ביותר מ"מ כשר ומזה ראי' למ"ש הפוסקים דאף בהאדימו יותר מדאי ג"כ כשר ע"ש. ובזה מיושב מ"ש במשנ' נפלה לאור ונחמרו ב"מ והוא תימה דכל שראינו שנחמרו ב"מ שוב הוה ריעותא ולפירש"י למה אם אדומים כשרה והא מ"מ איכא ריעות' במה שנחמר' ב"מ ולפמ"ש א"ש דנחמר' היינו שנתאדם ודו"ק

שם ס"ד אין ירוקות פוסל בכבר של עוף ביתר עיין ט"ז ס"ק ט' מה שתמה בזה ולפענ"ד הדברים פשוטים דהרי הש"ס פריך ולא יהא אלא ניטל ומשני משום דהוא כנגד בני מעיים א"כ כיון דהכבד מצד עצמו אין בו פסול רק משום חשש שמא יגיע לב"מ וכל שיש ספק אם אולי צ"ל ירוק כיון שהמדברי הוא ירוק א"כ שוב ל"ד למ"ש הט"ז דכל שכפל לאור נאסר וצריך לברר ההיתר דז"א דהא באמת מצד עצמו אינה טריפה כלל רק שסופו לשלט בב"מ א"כ עכ"פ אינה טריפ' בעצמות' ושוב כל שיש ספק שמא צ"ל ירוק שוב אינו פוסל ולכך כתב הרשב"א דוקא בכבד ולא בלב וקורקבן כמ"ש הט"ז בשמו ס"ק ח' משום דבכבד אין הטריפות מצד עצמו ויש להמתיק יותר עפמ"ש הרשב"א בחולין מ"ג דדוקא בהתחיל מעשה הטורף רק שלא נגמר' הוא דצריך בדיק' כמו בעל הדורס וכדומה אבל בלא הוחל מעשה הטורף א"צ בדיק' ע"ש ובתב"ש סי' כ"ט שהאריך בזה וא"כ כאן שיש ספק שמא צ"ל ירוק בטבעו שוב הוה כלא הוחל מעשה הטורף וכשר

שם ס"ו אע"פ שא"י לנו אם נפלה לאור טריפה ויש מכשירין צ"ע לפמ"ש לעיל סי' מ"ט בשם אהל מועד דכל שיש ספק אם ע"י חולי או ע"י קוץ כשר דהו"ל ס"ס א"כ גם כאן מהראוי אוי להכשיר דהו"ל ס"ס וא"כ השני דיעות דכאן כמחלוקת שנחלקו הט"ז והש"ך שם על אוהל מועד הנ"ל וצע"ג

סי' נ"ג ס"ב ויש אוסרין אם כשבר סמוך לגף עש"ך מה שהשיג על הב"ח בשם מהרי"ק ועיין בזהב מזוקק לקמן סי' נ"ה שנדפס בגליון הש"ע שכתב ג"כ כהש"ך ולפענ"ד הי' נראה דלפמ"ש הרשב"א בחולין מ"ג דכל שיש ספק אם הוחל מעשה הטורף כשר אף בלי בדיקה והתב"ש האריך בזה ולפ"ז כאן דאין הטריפות מצד עצמו רק בשביל הריא' א"כ כל שנקשר שאשי"י א"כ י"ל דלא הוחל מעשה הטורף כלל דשמא לא נתנדנד ולא הגי' להריאה ושפיר כשר. ובזה נראה לפענ"ד במה שמבואר ס"ד בנמצא הגוף שבור וא"י אם קודם שחיטה או לא"חש כשר מטעם ס"ס והט"ז והש"ך האריכו דזה הוה ספק חסרון ידיעה כל שלא נודע אם ניקבה ולפמ"ש א"ש דכל שספ' שמא לא"חש א"כ עכ"פ יש ספק שמא לא הוחל מעשה הטורף שוב הוה ספק שמא לא ניקבה ספק גמור דיוכל להיות דלמא לא הוחל מעשה הטורף כלל ודו"ק ובשו"ת גוא"י סי' ס"ו רוצה ליישב ג"כ דברי הב"ח ומהרי"ק ולפי דבריו הי' מיושב קושית הפר"ח סי' למ"ד על הריק"ש יעו"ש אבל מ"מ אין דבריו מוכרחין דניהו שנקשר שאש"י מ"מ אין ראיה דיוכל להיות שניקבה הריאה וכ"ש בזה במזוקק אבל מ"ש נכון לפענ"ד ובזה י"ל גם בצה"ג יש מקום להכשיר וגם קושית הפר"ח על הריק"ש יש ליישב בכה"ג ודוק היטב:

והנה מעשה בא לידי כ"פ, שהי' חסר הגף מעוף ולפעמים הי' חסרים שני הגפים והוריתי דכשר כמ"ש בשו"ת חב"י סי' נ"ג והטעם אף שלא כתב שם הוא פשוט דלמאי ניחוש לה דהא ל"ש לחוש לריאה כל שחסר מתחלת ברייתו וכן ראיתי בט"ז כאן ס"ק א' ועפרמ"ג. והנה הש"ך ס"ק ג' האריך בנשבר צלע דצריך בדיק' בצלעות וכתב שלא מצא רמז בפוסקים והדג"מ רצה למצוא רמז בדברי רש"י בחולין נ"ב ודחה. ולפענ"ד מדברי רש"י בביצה דף ל"ד דאמר דצריכה בדיקה שמא נשתברו רוב צלעותי' ומזה הביא הפרמ"ג באו"ח סי' תצ"ח במשבצות בשם הגאון מוה' סענדיר ז"ל דבעוף טריפה ולדברי הש"ך היה לו לרש"י לפ' דצריך בדיקה שמא נשבר הצלע וצריך בדיקה בריאה ויש לדחות דא"צ לבדו' בתרתי לשבירת הצלע ולבדו' הריאה ודו"ק:

והנה בשנת תברך יום ג' אחרי הגיעני מכתב מהרב מוה' מענדיל אבדק' בארטשיב נ"י במה שאירע תרנגולת שנחתכו אגפיה ובגף אחד הי' הבוכנא כלה קיים וגם היתרות והגידים במקום שנחתך היו כלן בריאים אך קצת מהעצם שהבוכנא דבוק אליו דהיינו האסותא נשבר קצת ויש לחוש דלמא זזה הבוכנא ממקומו מחיים והוה נשמט וע"ז כתב הוא דיש ס"ס שמא לא נשמט ואת"ל נשמט שמא לא הי' נקבה הריא' ולא מקרי ספק חסרון ידיעה כיון דהוה לכל העולם והביא דברי הט"ז סי' פ"א אות ד' ולא ידעתי מדוע העלים עיניו מדברי הט"ז והש"ך כאן שכתבו דהוה ספק ח"י ולא הקשה דהא הות ספק ח"י לכל העולם אמנם באמת כפי הנרא' חשבו שאפשר לחכם להכיר אם נשמט או לא ולא זכיתי להבין דברי הנוב"י מהד"ק חיו"ד סי' נ"ז שכתב דלחנם החמיר הרמ"א בנשמט דמקרי ס"ס אף דאפשר לברר ע"ש והרי טעמו של הרמ"א הוא משום דהוה ספק חסרון ידיעה כמ"ש בד"מ ועש"ך. גם מ"ש מעלתו בשם הח"ד דכל דהוה ספק בריעותא הוה ספק חסרון ידיעה ג"כ ספק לא הבינותי דא"כ בס"ס דודאי איכא ספק בריעותא מקרי ס"ס והרי כאן מבואר להיפך ולא רשם לי המקום של החו"ד