דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) כו

והא דלא חשבם בכלל הפסולים משום דלא אצטריך דכל שינוי לקותא הוא רק דהכשרים חשיב דהא שינוי הוא ויש למפסלה קמ"ל דלאו לקותא הן והפסולים דחשיב משום דלא תימ' דהוא בכלל כשרות ע"ש וקשה דא"כ למה חשיב ירוקה דאין ה"א כלל דיהי' חשוב לקותא דהא לא נבלע בו דמו והוא בטבע הבריאה מיהו י"ל דזה דאשמועינן דירוק' כשרה מדר"נ והיינו דר"נ חידש דזה טבע הבריא' ואינו ריעותא כלל וראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' יו"ד שכתב ג"כ דיש לומר דמראות שלא חשב בש"ס הם כשרות והא דלא חשבם בש"ס להכשיר הוא משום דאין בהם שום ריעות' אבל מראות הכשרו' ה"א דיש בהן לקותא וטריפה ולכך אשמעינן דכשרות אף שיש בהם לקות' מכל מקום לא הגיע כ"כ שיהי' בכלל נקב או עתיד לנקוב ע"ש וגם ע"ז קשה דא"כ למה חשב ירוק' הא בזה אין שום לקותא ומיהו גם בזה יש לדחות דזה יצא להש"ס מדר"נ ואי לאו דר"נ ה"א דגם ירוק' לקותא וע"ז אמר כדר"נ דאינו לקותא כלל וכמ"ש הט"ז מיהו לפ"ז אדומה דכשר' מדר"נ ג"כ לא מקרי לקותא כלל דעדיין לא כבלע בו דמו וזה לא מצינו מיהו יש לדחות כיון דאמרו בדף מ"ו אלא ל"ש ופירש ר"ת דטריפ' והקשו מהא דאמרו אדומ' כשרה מדר"נ וכתבו דהיינו כשנתלבנה ע"י נפיח' וא"כ עכ"פ ריעותא מקרי מדבעי שתתלבן ע"י נפיחה וא"כ שוב הוה בכלל ריעותא ולקותא אבל באמת לא קיי"ל כהך וכמ"ש בב"י סי' ל"ח וקיי"ל דל"ש וכשרה ויש מחלקין בין האדימה מרובה ובין האדימה בתולד' ולפירוש רבינו אפרים יש חילוק בין האדימה מחמת מכה לבין האדימה בתולד' דממילא ולפ"ז אדומה ממילא הוה כמו ירוק' ואינו לקותא כלל וזה לא שמענו משום אחד מהפוסקים ועיין רש"י דכתב לענין אדומה דכשר' מדר"נ דאמר המתינו עד שיבלע בו דמו ופירש"י הדם הולך בין עור להבשר והדם הוא הנפש ומת במכה קלה ומשמע דאם לא במכה קלה לא מת וא"כ אינו ריעותא כלל וא"כ לא לצטרף בתר"ל וע"כ נראה לפענ"ד דלא כט"ז דזה גופא חולשא וריעותא דלמה לא נפל דמו או נבלע וא"כ שפיר הוה ריעותא ומצטרף לתר"ל וגם בירוקה יש לומר כן ודו"ק היטב

סימן מ"ד סעי' ו' ניכר שזה תחלת ברייתה וכשר' הרמב"ם כתב פ"ח משחיטה הכ"ה דנבראת בכוליא אחת כשרה ובכו"פ תמה דבבכורות דף ל"ט מבואר לכל אוקומתות שם דהברייתא דס"ל דממעט בעל כוליא אחת ובעל שלשה כליות זה ס"ל דאין יכולה לברא בכוליא אחת והרמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח הלכה י"א העתיק הברייתא זאת וא"כ ס"ל ע"כ דא"א להיות נבראת בעלת כוליא אחת וא"כ ליתא במציאות כלל ואיך כתב הרמב"ם בפ"ח משחיטה הדין הלז הא לא משכחת לה ומ"ש בזה דבריו דחוקים וגם תמוהים ועיין בפרי מגדים במשבצות ס"ק ד' אמנם לכאור' תמוה על הכרו"פ למה לא הקש' לפי דבריו גם על הברייתא דממעט כוליא אחת או שלש והיאך משכחת לה כלל אבל באמת זה ל"ק דהם מפרשים דכשאנו רואין כוליא אחת אמרינן דאי אפשר לבראות בכוליא אחת והא ע"כ היו בה שתים ואח"כ נחסרה ובא וראה כמה מדוקדקים לשין רבינו ודבריו שבפ"ב מאיסורי מזבח הנ"ל דקדק וכתב נמצאת בעל כוליא אחת משמע דנמצאת אבל לא נבראת כך והיינו שהיו חסרון אבל בפ"ח משחיט' כתב נבראת בכוליא אחת ע"ז שפיר הקש' הכו"פ דלא משכחת לה שתהי' נבראת בכוליא אחת וע"כ דחסרה והלח"מ בהלכות שחיט' כתב דנמצאת היינו ג"כ שנבראת כן והפרי מגדים במשבצות שם נשתמש בזה. ולפענ"ד אי אפשר לומר כן דהרי ראינו דבכוונה שינה רבינו והעתיק בהלכות שחיט' נבראת ובא"מ כתב נמצאת. אמנם יהי' איך שיהי' עכ"פ דברי רבינו בהלכות שחיטה תמוהים וראיתי בכסא דהרסנא סי' ש"ב שהביא קושי' זו ששאל הרב מוה' הירץ לזקנינו הח"ץ ז"ל מהך דאין ברי' באחת ולא הביא מה שתירץ לו והכסא נדחק שם דמ"ש דיש ברי' באחת היינו שיש ברי' בעולם שאין לו אלא אחת וא"כ כל שנמצ' כאן כולי' אחת למדין ממין זה ע"ז ע"ש ולא ידעתי מה הועיל אף לפי מה שנדחק דסוף סוף מאן דס"ל דאין ברי' באחת ע"כ שבשום ברי' אינו באחת וא"כ כאן שנבר' בכולי' אחת ע"כ מקרי חסרון ועכ"פ איך משכחת לה. אמנם לפענ"ד בחנם כל החרדה הזאת דבאמת מאן דס"ל דאין ברי' באחת זה ודאי א"א דלא נמצ' במציאות כלל אחת שאין לה רק כולי' אחת זה א"א ותדע דהא ביש בריה באחת ודאי דאין הכוונ' דלא נמצ' רק באחת ואף שאין מהחיוב ראיה על השליל' דאפשר דשלול לגמרי מ"מ עכ"פ זה ודאי דלא נחלקו כ"כ במציאו' דזה יסבור דאי אפשר בשום פנים וזה יסבור דמשכחת לה. אמנם באמת הכוונה דעפ"י הרוב לא ימצ' שיהי' בכולי' אחת והרי גם טריפ' שחי י"ב חדש כתב הרשב"א דהוא עפ"י הנס או שיוצ' מגדר הטבע והמהרש"ל כתב דהוא מן המיעוט עכ"פ לא נשלל לגמרי ולפ"ז באמת משכחת לה שיהי' בעל כוליא אחת רק דעפ"י הרוב אי אפשר להיות כן ולפ"ז לענין חולין דעכ"פ טריפה ליכא דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון וכמ"ש הרמב"ם בא"מ (ודע שהעין משפט רשם בבכורות שם על חסרון מבפנים שמיה חסרון דכ"כ הרמב"ם כתב בא"מ להיפך ואף דלענין ריאה שחסרה מבפנים שיטת הרמב"ם דשמי' חסרון אין זה דומה לשם דשם טריפ' בניטל וגם בחסר ע"כ מטריף וכאן בניטל הכליות כשרה מכ"ש ש חסרו וע"כ אין שום טריפות בזה אבל בקדשים פסול דאינו תמים עכ"פ וכמו שביאר רבינו פ"ב מא"מ בזה וז"ב ופשוט ובזה מיושב הא דאמרו בבכורות שם אלא הכא ביש ברי' מעיקרא קמפלגי מר סבר יש ברי' באחת ומר סבר אין ברי' באחת והקש' רש"י בשם מורו דלמה לא מקשה הש"ס ג"כ והא דומיא דשלש קתני מה שלש מעיקר' אף אחת וכו' ונדחק מאד ולפמ"ש אתי שפיר דלאו למימרא דאין בריה באחת לגמרי רק דעפ"י הרוב אינו ברי' וא"כ זה הוה חסרון ויוצא מגדר שאר בהמות ואינו תמים וא"כ באמת דומי' דשלש קתני אבל מ"מ כיון דעפ"י הרוב אין ברי' באחת שוב הוה לענין זה כחסר דעכ"פ תמים אינו. ובזה מיושב היטב קושית הפר"ח סוף סי' מ"א דלשיטת הרמב"ן והרשב"א אמאי פסול בשלש הא יתר כנטול דמי אינם כ"א בנדבקים אבל בנפרדות לא שייך זאת וא"כ למה יפסל וא"ל דמיירי במדובקו' דז"א דהרי שלש דומי' דאחת קתני וגם בכס' האריך בזה ולפמ"ש אתי שפיר דהרי במה דאין ברי' באחת הוא דעפ"י הרוב אינו כן בבהמו' והרי אינו טריפ' ולא חסרון דחסרון בפנים לא שמיה חסרון כמ"ש הרמב"ם ואפ"ה כל דאינו ברוב בהמות לא מקרי תמים א"כ ה"ה בשלש דניהו דלא הוה רק כנטול אחת אבל עכ"פ רוב בהמות אינם לא חסרים ולא יתירים כ"א כחק הקצוב בטבע הבריאה א"כ שפיר מקרי לענין זה חסרון ולא הוה תמים וז"ב מאד:

והנה המהרש"ל כתב דאם הקטין ע"י חילי ואח"כ כלו לגמרי תחזור להכשר' והט"ז דוחה דבריו. ולפענ"ד ראיה להמהרש"ל מהא דכתב הרשב"א וכן קי"ל לקמן סי' ק"ב דכל שאין המתיר בבירור לא מקרי דבר שיל"מ והקש' בצ"ץ דממנ"פ אם יהיו טריפה שוב לא יהא לו מתירין ואם לא יהי' טריפ' שום כשר למפרע הנה לפמ"ש המהרש"ל משכחת לה בכה"ג דהקטין הכוליא ויש ספק אם יהיו ניטל כלה וא"כ אין ברור שיתכשר וכעת באמת אינה כשרה דיוכל להיות שתשאר כך ולא תקטן יותר ובזה מיושב מה שהקשה הש"ך דהא ש"ס מפורש בביצה ד' וספיקה אסורה דאי קאי על טריפ' אל"מ והרי מפורש דמקרי אל"מ ולפמ"ש אתי שפיר דהרי בעוף קיי"ל דאין שייך טריפות הכוליא וא"כ ל"מ לאוקמ' בכה"ג ודו"ק מיהו לפ"ז יקשה דהא הרשב"א מצייר בביצת ספק טריפה ושם בודאי קשה איך משכחת לה וצ"ע עכ"פ גוף הדין יש לו מקום ואולי הרשב"א ס"ל דגם בעוף שייך טריפות הכוליא ודוק בש"ך כאן דמשמע כן שוב ראיתי בטור שהביא בשם הרשב"א שיש להטריף בעוף שכבר הורה זקן וא"כ משכחת לה גם בעוף אבל לדידן שפיר כתב המחבר בלשון י"א דמהש"ס אין ראיה לדידן ודו"ק היטב

שם ס"ב ויש מי שאוסר והכי נהוג. אעתיק כאן מ"ש בתשובה שנת תבר"ך להרב המופלג בתורה מוה' משה יהודא ליב לערנר דיין ומו"צ בק' לוצק נ"י מכתבו הגיעני בש"ק פ' נח והנה ע"ד מראה כרכומי בכוליא ואם לא הגיע לחריץ הפרי תאר מתיר דהוה ס"ס וע"ז שאל היאך הדין אם המרא' כרכומי הגיע ללובן עד ולא עד בכלל דהיינו שאינו נכנס לתוך הלובן רק כלה אצל הלובן ועפ"י רוב הוא כך שהמים מונחים בתוך כיס וכשקולפין הכיס הוא סבוך בלובן רק שהלובן הוא בריא ושלם ואין לספק שמא הכיס מהבועה מפסיק ויהיו כמו לא הגיע ללובן כי ניכר שהכיס הוא קרום מחמת מכה והוה כמו הגיע ללובן ולא עד בכלל והנה התב"ש מחמיר אף בלא הגיע בתוך הלובן וא"כ היאך הדין במראה כרכומי בכה"ג אם שייך בזה ס"ס והטעם דהנה הספק הראשון שמא כרכומי אינו אוסר זה ספק השקול אבל הספק השני אם כדעת הר"ש בן חפני או כשאר הפוסקים הוה ס"ס לאיסור' דהרי יש ספק שמא הלכה כר"ש בן חפני דא"צ שיגיע ללובן ואת"ל שצריך שיגיע ללובן שמא גם עד ולא עד בכלל כמ"ש התב"ש והנה מהתוס' כתובו' דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב לה כתובה וע"א שם ד"ה ואבע"א מבואר דספק שיש כנגדו רוב דאורייתא ל"מ והרי ס"ס לאיסור' לא גרע מרוב עכ"פ וא"כ נגד הספק הראשון שוב יש רוב נגדו דהיינו ס"ס לאיסור' והביא דברי הפ"י בזה שפקפק על התוס' אבל כן קי"ל דספק מה"ת אסור וא"כ ס"ס מטעם רוב והיה כמו רוב זהו תורף דבריו ואני מוסיף דס"ס הוה כמו רובא דאית' קמן דיש שני צדדים לפנינו ורובא דאיתא קמן עדיף מרוב דעלמא. אמנם בנ"ד הדבר ברור דהספק השקול עדיף יותר דהרי אם נחזיק בצד הספק דכרכומי אינו טריפה שוב אין התחלה להס"ס לאיסור דבזה אינו אסור וע"כ לא כתבו התוס' רק במקום דהספק הוא דבר אחר שאינו מאותו הרוב וכעין זה חלקי האחרונים בין אם הרוב מתנגד להמיעוט לגמרי ובין אם המיעוט הוא מהרוב עצמו וע"כ לפענ"ד יש לצרף הת"ס וכשר בכרככמי ודו"ק היטב

שם ס"א נטלו הכליו' כשרה הנה בשנת תרכ"ח ח"י תמוז הגיעני מכתב מהחריף ר' שלום צבי מזאלישטשיק נ"י ושאל במ"ש הרמב"ם פ"ו מביאת המקדש ה"ז אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי אבל מומין שבחלל הגוף כגון שניטל כוליתו של אדם או טחול שלו או נקבו מעיו אעפ"י שנעש' טריפה עבודתו כשרה ומשמע דאף שנעש' טריפ' קאי גם על כוליא וטחול דאל"כ הי' לו לומר ניקב טחול או נימוקו הכליו' וע"כ דסבר הרמב"ם דגם בניטל כליות וטחול טריפה והוא תימה ורצה לדחוק דקאי בניטל ע"י חולי כמ"ש הכלבו וכ"כ הכרו"פ לענין טחול ע"י חולי דטריפ' וזה דחוק דא"כ הי' לו לבאר דמיירי ע"י חולי. ולפענ"ד י"ל דשאני בהמה מאדם דאף דבבהמ' ניטל כשר אבל באדם טריפה ורבינו ידע זאת עפ"י רפואה וזה דמדקדק רבינו כוליתו של אדם והרי התחיל באדם וע"כ דבא להורות דאדם