דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) כד

הוא וכמדומה שכ"כ בבית אפרים בשם הגאון מוהר"ס ז"ל ואינו לפני

שם סי"ב בהג"ה ויש מתירין למעך ולמשמשי בענין מיעוך ומשמוש מצאתי בשנת תבר"ך ג' וירא דבר חדש בב"י מעתיק בשם העיטור ת"ל והני רירין דריאה מתפרקין כשהטבח מכניס ידו ובודק מהאי טעמא שרינן להו דאמרי' קרמא עילאה אנקוב תתאה לא אנקוב עכ"ל הנה האיר עינינו דמה דמתירין הסרכות אף שמתפרקין משום דאמרי' דניהו דקרמא עלאה אנקיב אבל תתאה לא אנקיב ולפ"ז שוב אין לחוש אם מתמעך ומתפרק דסוף סוף כשלא מנקב הקרמא תתאה לא אכפת לן וכשר ואף דהתב"ש דעתו בסי' ל"ו ס"א דבאנקיב עילאה ולא תתאה יש לנפוח הריאה הא בכל ריאה אנן מחמירין לנפח הריאה ולבודקה ומכ"ש כשנמצא סרכא עוברת ע"י משמוש דצריך בדיקה כמבואר כאן ס"א בהג"ה וא"כ ליכא שום חשש בזה בהמיעוך דעכ"פ אין כאן ניתוק רק בקרמא עלאה לבד ובזה כשר ודו"ק ומן האמור הן נסתר מחמתו מ"ש בשו"ת ש"ב הגאון בעל בית אפרים בשם דודו הגאון מוהר"ס זיל שכתב דהמיעוך ומשמוש הוא דהאי קרום הוא כמעשה דריינוס והתחיל להתקרם קרום שלישי ולא נגמר כלו ע"ש. והנה מלבד דהדבר דחוק כמ"ש במאירת עינים שורש שלישי ענף רביעי ס"ק ד' אף גם דהדבר מבואר בעיטור דדיינינן להו כניקבה קרמא עלאה הרי דלא אמרי' דנקרם עוד קרום שלישי וז"ב והנה בשנת תברך ח"י מרחשוון ג' חיי הגיעני מכתב מאנטניע מהרב האב"ד דשם ושמו ר' פנחס גרינבערג נ"י במה שאירע שנמצא סרכא בין ערוגות מחיתוך לחיתוך ועברה הסרכא ע"י מיעוך כנהוג והי' תחתי' קמט שאמר השו"ב שהוא בתולדה ומעלתו האריך דל"מ להתב"ש שמחשיב קמט לריעותא סתם דודאי הוה תר"ל אלא אף להלב"ש דלא חשיב לריעותא כ"ד אפ"ה כתב בסי' ל"ט ס"ק קע"א דהוה תר"ל והאריך בזה דאף דיש לומר דטעם דקמט מבטל המיעוך הוא משום דהמיעוך הוא קולא גדולה ולכך אף בריעותא כ"ד מבטל המיעוך אבל כאן דלדעת רש"ל ל"צ בדיק' אף שהט"ז מחמיר בזה ס"ק י"ד עכ"פ המיעוך אינו קולא גדולה וע"ז הביא מהפרמ"ג סי' ל"ט ובלב"ש ס"ק קס"ט שכתבו דאף בסרכא למעל' מחציין ויש טנרי ל"מ המיעוך ומכ"ש בקמט זה תורף דבריו בקצר' ואני אומר דא"צ לכ"ז ולפענ"ד מה שלדעתו נראה דבקמט בתולד' עדיף מבא ע"י חולי ולפענ"ד להיפך דקמט בתולד' דכל שהיא בתולד' גרע בודאי חיישי' דהסרכא תתפרק ותנקוב הריא' דהרי הקמט בא תחלה ואפ"ה נעשה סרכא בזה וגם נראה לפענ"ד דאף דנימא דקמט בתולד' חזק יותר ובודאי לא תוכל לנקוב הריא' שהקמט חזק אבל עכ"פ הקרומים יתפרקו ע"י הסרכא ומה נ"מ שיהי' הקמט על הריא' אבל עכ"פ הקרומים נקבו הריאה והרי גוף מה שמתירין הרירין שמתפרקין כתב העיטור דאמרינן קרמא עילאה אנקוב קרמא תתאה לא אנקיב אבל כשניקבו שני הקרומים מה בצע בהקמט שהוא תחתי' סוף סוף הקרומים ינקבו ואף דעבר' ע"י מיעוך ומשמוש ואם כן לא תתפרק יש לומר דכעת עדיין לא ניקב שהקמט לא הניח לבא אבל סופה להתפר' ואינו הפשטת ליחה כיון שיש תחתי' קמט א"כ לא בא שם ליחה וכ"ז דחוק אך העיקר הוא דכאן בודאי שייך טעם האיסור משום שאין הריאה יכולה לנשום כראוי ומ"ש הנוב"י מהד"ק סי' י"ב דאמרינן כשם שעברה וג"י מיעוך כמו כן תעבור ע"י פישוט הריאה בטבעה ע"ש לפענ"ד בקמט בתולדה בודאי חזקה יותר ולא תעבור בטבעה שהרי בתולדה נעשה לה הקמט ולא תעבור בשום אופן וגם לטעם מהר"א מפראג יש לאסור כאן ומ"ש הנוב"י דאמרינן כיון שעברה ע"י מיעוך אינה עשויה להתפרק ולא תנקוב הקרומים והריאה לפענ"ד בקמט בתולדה א"כ מה שעובר ע"י מיעוך ולא נתפרקה הוא משום שהקמט עכב שלא תתפרק ואף אם נימא דלא תתפרק מ"מ תר"ל מקרי ובודאי טריפה ולא שייך כאן שהוא הפשטת ליחה דאדרב' י"ל דהקמט בתולדה הביאה הסרכא הלז משום דיש בה איזה קלקול כנלפענ"ד. שוב מצאתי בשו"ת הגאון מוהר"ח כהן ז"ל שנדפס מחדש שכתב דסרכא שעברה ע"י מיעוך ומשמוש והקמט תחתי' דכשר דקמט לא הוה ריעות' כלל ולפענ"ד חשוב קמט ריעות' ובפרט בנדון שכתבתי דהוא בתולדה. שם סי"ג בהג"ה גדיים וטלאים עיין ש"ך ס"ק ל"ח ושו"ת הר הכרמל בשנת תברך כ"ב אלול הגיעני מכתב מהרב מו"ה יעקב יהודא ליב נ"י אבד"ק טשכנווצי שהורה כהר הכרמל אם פירש מלינק אך תוך שנתו לא חשוב רך ורבים חולקים עליו ורב אחד הורה להצריך שבירה לכלים והוא כתב שכן המנהג בווילנא ובריסק ומה שהורה כן גם בקהלתו משום שיותר טוב להסיר בעגל הזה הסרכות משימעכו בגסות והשבתי דיפה עשה משום דהוה חומרא דאתי לידי קולא כעין דאמרו בפסחים לענין אורז יעו"ש ומהיום והלאה ינהג כמו שנהגו במדינתינו אמנם מה שחידש מעלתו דמ"ש רש"י דאף שאינו יונק מקרי רך זה רק להס"ד דלא ידע מהך דאל תקניטני אבל לפי המסקנא דא"ל אל תקניטני נמצא דרבנן ס"ל אף בתרווייהו תוך שנתו ויונק לא הוה אוכל אף דר"ש ס"ל דאף דמקרי רך מכל מקום למה לנו לעשות פלוגתא חדשה דר"ש יסבור אף באחד לבד מקרי רך ורבנן יסברו דגם בתרוייהו מקרי קשה ומוטב לומר דמודה דבתרוייהו מקרי קשה זה תו"ד ואני תמה דא"כ לפי המסקנ' חזר בו ר"י מכל מ"ש למעלה כ"ז שיונק וכל הפלוגתא בטלה והש"ס העתיק לתרווייהו אבל הדבר פשוט דבעגל הרך נחלקו עולא ור"י אבל ר"ל בעי לעור של עגל הרך וע"ז אמר דמקרי קשה אבל גוף עגל הרך בזה נחלקו ר"י ועולא ונ"מ באמת לענין סרכות או לשאר דברים וז"פ וברור

נשאלתי בכ"ד למב"י תרכ"ג מחתן הרב מו"ה יאקיל נ"י מחליוב שנמצא סרכא מינה ובה ונקמט מינה ובה והסירו מצד אחד הסרכא ונפשט הסרכא מצד אחד והקמט הלך לו אבל נשאר חזק בצד השני וכיון דל"ש שמא יתפרק הסרכא מתוך הקמט דהרי נפשט הקמט ולמה תאסר והשבתי דכל שלא הוסרה הסרכא לגמרי חיישינן שמא מתוך רבוי הלחות לא הי' נפשט הקמט כי הסרכא מתוך הלחות לא הי' מניח לקמט ועי"כ הי' נעשה נקב ונתפרק ע"כ אסור כנלפענ"ד שוב נדפס שו"ת הגאון רח"כ וכתב להכשיר סרכא על הקמט ע"ש וצ"ע

סי' מם ס"ה ניטל הלב עיין שו"ת ח"ץ וכו"פ מ"ש שנמצא דבר אחר שישמש במקום הלב והנה העירני אחד שנמצא באפודי כדברי הכו"פ ויגעתי ומצאתי בפרק שלשה ושבעים בהקדמ' עשירית בהערה אשר שם במ"ש הרמב"ם שם אמנם בע"ח השלמים כולם הרבה חכמים רוצים לומר אשר יש להם לב וביאור האפודי ר"ל שיש לו אבר הלב כי הרבה מבע"ח אשר אין להם לב אבל יש להם דבר עומד במקומו עכ"ל והנה אם כי מבואר שם שיש בע"ח שאין להם לב ויש להם דבר אחר העומד במקומו אבל שיהי' ניטל הלב בבע"ח וימצא תמורתו כח אחר משמש במקומו זה לא מצינו ובאמת גם מ"ש האפודי לפענ"ד אינו והכוונה פשוטה כי כל בע"ח השלמים דהיינו שיש להם לב ולא נחסר ולא ניטל יש לו דמיון אבל אינו מורה שיש בע"ח שאין להם לב כלל ודו"ק. והנה מ"ש ניטל הלב כתב כאן דטריפה ובכ"מ כתב דהוא נבלה ובכו"פ האריך בזה דמכל הקדמונים משמע דניטל הלב אינו רק טריפה ואני מצאתי ברמב"ן על חולין שנדפס מחדש בדף נ"ו גבי נפלה לאור ונחמרו בני מעיה כתב הרמב"ן באמצע דבריו שיש מהן מה שנתנבלת הבהמה בנטילתן מיד כגון הלב ע"ש הנה מבואר דניטל הלב נבלה ומזה ראי' להח"ץ דכל שהיא חסרה נבלה והרי חזינן דחי' ע"כ דנאבדה וכמ"ש. והנה מה שהאריך הכו"פ להשיג על הח"ץ דאיך בשביל דקות הטבע נכחיש דברי חז"ל והלא מה שבנוי ע"פ הטבע אין בו ממש והאריך הרבה הנה בביצה דף זיי"ן אמרו חז"ל דאפי' בדק בקינים ולא מצא כיון דידענו שא"א להוליד בלילה תלינן דלא בדק יפה וא"כ הדברים ק"ו מה התם שודאי אינו ע"פ שכלי כ"א טבעי בלבד אפ"ה הקילו חז"ל ע"פ מה שידעו שא"א להוליד מכ"ש בזה שע"פ היקש השכלי וחז"ל כתבו כן בהרבה מקומות בדין הוא שלא נכחיש אותו ונתלה שלא בדק יפה ואכלו החתול וע' בהשמטות פנים מאירות ח"א בדף למ"ד יסד ג"כ ע"ז יסוד אבל לא סמך ע"ז לבד

סימן מ"א ס"ה ניקב טרפש הכבד עט"ז ס"ק ט' שכתב דחלב טמא סותם ג"כ כל שנסרכה והתב"ש מפקפק בזה ועיין בלחה"פ כאן ס"ק י"ד שכתב מעשה בטאמשיב ששחט קצב א' שני בהמות ומצא בשניהם נקב בחצר הכבד ובאותו נקב נכנס החלב הטמא כמו החוט בתוך מחט שלא היו יכולים להוציא אותו חלב טמא מתוך הנקב ולחוץ והי' החלב נמשך לכאן ולכאן כמו חוט במחט והכשירו הגאונים שהי' שם וכ"כ בספר שמן המשחה הלכות שחיטה סימן זיי"ן והאחרונים שלנו הפרמ"ג וכדומה לא הביאו זאת וצ"ע ובאמת בכה"ג שנסרך כ"כ עד שלא היו יכולים להוציא אותו חלב טמא אפשר דכ"ע מודים דמקרי סתומה כיון דמהדק שפיר. והנה בשנת תרי"ט אור ליום וא"ו עש"ק פ' שמיני י"ט אדר שני אירע שהי' נחסר הכבד בעוף ולא נודע אם מתחלת ברייתו נחסר הכבד או אח"כ ניטל והוריתי שהיא טריפה והנה הדיין הרב מוהר"ר פייביל שרגא קארפ נ"י אמר שיש לדון ולהכשיר בהפסד מרובה שהרי בהך דאם ניטל טריפה ובנברא חסר אי כשר או טריפה נחלקו בזה הרמב"ם והרשב"א וכתב בש"ע סי' נו"ן ס"ב דבהפסד מרובה יש לסמוך על המכשירין וע' בסי' נ"ד כ"ג ובט"ז שם ס"ק ד' וא"כ היה מקום להכשיר. אמנם באמת יגעתי ומצאתי בב"י סי' מ"א שכתב להסתפק דיש לומר דא"א להבראות חסר הכבד כלל ואם כן שוב מהראוי לתלות טפי שניטל הכבד ובודאי טריפה וגם אם נימא דטריפות הכבד הוא מטעם המרה וכמ"ש הרשב"א ואם כן בודאי טריפה אף לשיטת הרמב"ם דחסרה מתחלת ברייתו כשר זה אם הטריפות מצד עצמו אבל אם הוא מצד המרה בודאי טריפה וע' בט"ז סי' נ"ה ס"ק ד' וע' ח"ץ ז"ל סי' ע"ז ובכסא דהרסנא סי' מה שהאריך בדין כבד וגם אני בחידושי לסי' מ"א בימי חורפי הארכתי וע' בקידושין דף נ"ז בתוס' ד"ה שחטה בסופו ותמצא דאפשר שיהי' חסר הכבד מתחלת ברייתו אבל מ"מ טריפה הוא

והנה בשנת תרי"ט ב' ניסן הגיעני תשובה ע"י שליח מיוחד בטרפש שנסרך לבה"כ ובדקוהו ומצאו בתוכו שלשה ומחטים א' הי' תחוב בדופנו בפנים באורך וב' צדדי המחט הי' יוצאים בזה הצד בפנים כי לא הי' מעל"ע ושני' הי' נמצא צד אחד תחוב בעור מבפנים בשפוע קצת והשלישית הי' כלה טמונה בעובי הדופן והסרכא מבחוץ הי' מקפת כל שטח שלשה מחטין אלו ונקלף הסרכא בפניו והי' העור מבחוץ שלם ויפה גם בפנים נקלף מקום תחיבת המחטין ושביליה ונשאר תחתיהם שלם ויפה וכתב השואל שיש להטריף ואף שהכו"פ כ' להקל מ"מ לפענ"ד יש להחמיר דהנה גוף סברת הכו"פ הוא דאם נימא כמ"ש הצ"ץ דנסרכה יותר טריפה מק"ד א"כ למה כתב רמ"א דיש לבדוק ל"ל בדיקה הא ודאי יש כאן נקב וע"כ דנסרכה. אין ראי' דיש לומר דהתחיל המחט לנקוב ולא