דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קסה

תקנו עכ"פ בטבל דיהי' דבר שיל"מ דיכול להפריש מדרבנן עכ"פ עליו ועכ"פ בטבל הטבול לתרומה מעשר ודאי משכחת לה להפריש עליו ושוב לא פלוג חז"ל ועשו כל סבל דבר שיל"מ וכיון דהוה דבר שיל"מ שוב יכול להפריש עליו מיניה וביה וכמ"ש ושפיר הוה תרומה דבר שיל"מ וז"ב. ובזה הנה מקום אתי ליישב הבבלי והירושלמי כאחד דבבבלי נתנו טעם דכהיתירו כך איסורו ובירושלמי נתנו הטעם דהוה דבר שיל"מ והתוס' בע"ז דף ע"ג נתקשו בזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת טעם הש"ס א"א לדידן דקי"ל דתרומה יש לה שיעור וכיון דחז"ל נתנו שיעור מהראוי שיהי' איסורו כן רק דמדרבנן שוב הוה דבר שיל"מ וא"כ שני הטעמים מצרך צריכי וז"ב ודו"ק

שם סעיף י"ב האופה פשטידא. עיין ט"ז ס"ק ט"ו שהביא דברי המהרי"ו סי' מ"ח שכתב דאם לא ניטל החלה ל"ש ביטול דכל העיס' טבל כיון שלא ניטל חלתה ואין תקנה רק שיקח חלה מועטת שישער שיש כנגדה בעיס' ק"א ואא"ז הב"ח ז"ל כתב דכ"ז שלא נתרם לא נטבל' והט"ז השיג עליו ובאמת שגם הד"מ בסי' שכ"ג הביא דברי המהרי"ו והשיג עליו כמ"ש הב"ח ועיין בש"ך סי' שכ"ג ס"ק ה'. הן אמת דראיית הד"מ מחלת ח"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש כבר הרגיש המהרי"ו בעצמו וכתב דהיינו משום דבדרבנן אמרינן ברירה שזו היתה מתחלת' ולכך באינ' ק"א כנגדה מותר ועיין בט"ז שלא הבין כן ראיית המהרי"ו מחלת ח"ל אבל באמת יש לומר כן

והנה לכאור' יש להביא, ראיה להמהרי"ו מהא דפריך בביצה דף ח' לימא פליג שמואל אאבוה דאמר שמואל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ופירש"י דא"כ ליכא משום מתקן והקשה בישוע"י סי' תנ"ו דלפמ"ש התוס' והרא"ש דצריך לשייר מעט שיהי' שיריה ניכרים א"כ עדיין מקרי מתקן דכשיפריש ביו"ט לא יצטרך לשייר רק כדי חלה ויוכל לאכול כלו משא"כ אם יניח עד למחר יצטרך לשייר מעט. ולפמ"ש המהרי"ו אתי שפיר דבאמת הא דמקרי מתקן בהגבהת תרומות ומעשרו' ולא אמרינן דהוה כמדיח כוס ששתה ממנו עכו"ם יין שמותר להדיחו וכמ"ש בסי' שכ"ג ס"ח ומטעם שכתב המ"א שם ס"ק י"ד דגוף הכלי מותר רק שנתערב שם איסור ואינו רק כמסיר גרף של רעי ועיין במ"א סי' שכ"א ס"ק ז' וה"ה כאן דגוף העיסה מותר רק שיש בה חלה ואינו רק כמסיר האיסור שבו וצ"ל דכ"ז שנטבל ולא הורם ממנו החלה א"כ כל העיסה טבולה ולא הוברר איזה היא והוה מתקן גמור ולפ"ז בחלת ח"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש ומטעם דאמרינן ברירה שזו היא מעיקר' וכמ"ש מהרי"ו וכיון שכן שוב לא הוה מתקן כלל דכל העיסה מותרת רק שצריך להפריש ממנה החלה והוה כמדיח הכוס וז"ב

אמנם באמת בלא"ה ל"ק דבאמת יש להבין לפמ"ש המהרלב"ח סי' ט"ו דביו"ט לא שייך איסור מתקן דאוכל נפש שרי לתקן כמו שחיטה וכל מלאכות דהוה מתקן גמיר ואפ"ה שרי לצורך אוכל נפש וה"ה בזה ע"ש וא"כ איך שייך בהפרשת תרומות ומעשרות האיסור מתקן וצ"ל דכיון דכשמפריש דרך להפריש לימים רבים וזה אסור מדרבנן אף באוכל נפש וכמ"ש ה"ה בטעם מליחה דהוה לימים רבים וה"ה בזה היא דבהפרשה יהיה מותר לימים רבים ולפ"ז מה שאינו משייר אותו מעט שצריך לאכול ולא משייר רק כדי חלה פשיטא שלא נחשב תיקון גוף הפרשה אצלו דיכול להפריש אח"כ ושפיר פריך הש"ס וז"ב

ובזה מיושב ג"כ לשיטת הר"ן דצריך לשייר מעט כדי שיהי' מוקף וקשה ג"כ דהוה תיקון מה שאינו משייר. ולפמ"ש אתי שפיר מיהו ממוקף בלא"ה ל"ק דכיון דבשבת ויו"ט לא צריך מוקף כדאמרו ביבמות דף צ"ג ובתוס' שם דאף מה שיצטרך להטריח בשבת ויו"ט ל"צ משום עונג שבת ויו"ט מכ"ש שא"צ לשייר ביו"ט בשביל מוקף דמבטל עונג יו"ט וז"ב. והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דבלא"ה בחלת ח"ל ל"ש איסור מן המוקף דבאמת כל עיקר מוקף כתב השיך ביו"ד סי' של"א ס"ק מ"ט דהוא משים דצריך אומד לכוין שיעור שנתנו חז"ל וכל שאינו לפניו א"א לכוין ולפ"ז בחלה בזמן הזה דדעת הרמ"א בסי' שכ"ב דא"צ רק שיעור מעט וישרפנו א"כ א"צ לכוין כלל ובאמת הדג"מ הקשה גם שם על הש"ך דלפי המבואר שם סעיף י"ט דא"ל שיעור בזמן הזה א"כ למה צריכה מן המוקף אבל באמת דברי הש"ך הם דברי הראב"ד פ"ג מתרומות הי"ז ובאמת ל"ק משם דצריך לתנו להכהן ויהנה מהן בשעה שריפה כמ"ש הרמ"א שם בסעיף י"ט וא"כ עכ"פ הכהן נהנה מהן אבל כאן דהישראל בעצמו שורפה כמ"ש בסי' שכ"ב וא"כ א"צ מוקף כלל והא דמבואר בסי' שכ"ג דצריך מן המוקף בשתי עיסות היינו דבשתי עיסות אם יתן מעט א"כ אינו מבורר דנתן על העיסה אחרת דשמא לא פטר רק אותה עיסה ואם יתן שיעור רב פשיטא דצריך ליתן להכהן וא"כ בעי מן המוקף אבל בעיסה אחת פשיטא דלא בעי מן המוקף ועיין פר"ח או"ח סי' תנ"ו שהאריך לחלק דבח"ל ל"צ מן המוקף והדבר צריך טעם ולפמ"ש אתי שפיר

סי' שכ"ו ס"ב אבל שאר אדם העושה עיסה לחלקה בבצק וכו' דעת הש"ך דוקא שבדעתו לחלק לאנשים הרבה אבל איש בביתו אף שדעתו לחלק חייב אבל מדברי התוס' בברכות דף ל"ח גבי העושה וורמזי"ש שנסתפק רבינו יחיאל אם נפטרו מן החלה משמע דאף איש בביתו נמי פטור וכבר תמהו בזה המע"מ והתפארת למשה דא"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו שאנחנו עושים בכל שבת עיסה ומחלקים אותה בבצק לעוגות קטנות וא"כ יפטור מן החלה. ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין אם הא דמחלק בבצק דפטור הוא אף כשדעתו שלא לפטרה מתחלה ורק שצריך לעוגות קטנות כל שחלקה בבצק פטורה כיון דאין בו שיעור חלה א"ד דוקא כשאין בדעתו שלא לפטרה רק שחלקם סתמא ומכל שכן. אם היה בדעתו לפטרם אבל כשהיה בדעתו בהדיא שלא לפטרם במה נפקע החיוב שלהם דהרי החיוב של חלה הוא כשנותן המים ומערב הקמח במים וניהו שהי' בדעתו לחלקם במה נפקע החיוב שלהם. איברא דלפ"ז צריך להבין א"כ מה יועיל שהי' בדעתו לפוטרם מ"מ איך יכול להפקיע חיובם וע"כ צ"ל דהתורה לא חייבה בחלה רק כל שדעתו שיהי' העיסה שלימה אבל כל שלא יהיה בבצק כשיעור פטרתו התורה מחיוב חלה וא"כ אפשר דגם כשהי' בדעתו שלא לפטור מ"מ נפטרו ממיל' וביותר נראה דכיון דעיקר המצוה היא משתגלגל העיסה ותעשה גוף אחד הוא מצות חלה כמ"ש הכ"מ פ"ח מביכורים ה"ב וע"ש בראב"ד וא"כ כל שדעתו לחלקה בבצק שוב לא בא לידי חיוב כלל ולכך יכול לפטרו. ולפ"ז נראה ברור דהיכא שבאמת רוצה בעיסה שתתחייב בחלה רק שעושה עגות קטנות שתהי' ללחם משנה וכדומה שצריך לחלקה לב"ב הרבים א"כ פשיט' דנתחייב דמה שמחלקה אינו בשביל לפטרו רק בשביל שיש לו צורך וא"כ א"ש מנהגינו בזה איברא דלפ"ז צריך להבין מה נסתפק הר"ר יחיאל בוורימזלי"ך שגם שם אינו מחלקה בשביל לפטרו מן החלה. וצ"ל דבאמת שם כמות שהוא הוה סופגנין ופטורין מן החלה וצריך לדון על מה שהיה בתחלה וכיון שעיקר החיוב בא על מה שבתחלה ובתחלה הי' בדעתו לחלקה שפיר יכול לפטרה ועיין בצל"ח בברכות שם שכתב כעין זה

שוב ראיתי בסי' שכ"ט לענין תחלתה עיסה וסופה סופגנין שנחלקו ר"ת והר"ש ז"ל הביא הרא"ש בהלכות חלה ראיה מהעושה עיסה ע"מ לחלק בבצק ומשם יש ראיה לדברינו וע"כ נראה לפענ"ד דעיקר היא היכא דעושה ע"מ לחלקן שיפטור מחלה דאז הוה כע"מ שיבשלה אח"כ סופגנין אבל אם צריך לחלקה ללחם משנה וכדומה דאז שם חלה עליה. ובזה מיושב מה שהקשה הגאון מוהרא"וו ז"ל בשנות אליהו מהא דחלת תודה ורקיקי נזיר דבעשאן למכור חייב אף דשלש שלש היה נעשה משלשה עשרון. ולפמ"ש א"ש דשאני התם דמצותו בכך לחלת תודה ולא חלקה ע"מ לפטור ובלא"ה יש לומר דנחתום שאני די"ל דממליך וחוזר לעשותו עיסה וכעין דמבואר כאן לענין נחתום ודו"ק

סשכ"ח ס"ג כגון שהיתה העיסה מקולקלת. דעת הב"ח דעכ"פ ספק קלקול בעינן והט"ז חולק וכתב דאף בלא קלקול כל שרגילות שנותנת רשות סגי ע"ש שהגיה בדברי הת"ה ובאמת שכל מעיין בת"ה יראה דדברי אא"ז הב"ח כנים מאד בכוונת התה"ד וגם בגוף הדין נראה לפענ"ד דהעיקר כהב"ח דבאמת הרב בקצה"ח סי' רמ"ג הקשה על התה"ד והרמ"א מהא דכתבו התוס' והרשב"א בנדרים דף ל"ו דהא דאיבעי' להו אם התורם משלו על של חבירו אי צריך דעת דאף דבתרומה ל"מ ניחותא דבעינן שליחות וכדאמרו בחולין דף י"ב וכתב דבתורם משלו על של חבירו לא בעי שליחות ממש רק ניחותא ע"ש וא"כ כאן דמפריש משל בעה"ב בעינן שליחות ממש ע"ש. ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין דלפי דעת הרשב"א דהיכא דמפריש משל בעה"ב צריך שליחות ממש א"כ היאך רשאי אפיטרופס לעשר הא אין שליחות לקטן ואף דניח' להו אבל מתורת שליחות ל"מ ואף להניח כתב הרשב"א בחידושיו לגיטין דף נ"ב דמותר רק מדרבנן אסור ע"ש והובא בנקה"כ ביו"ד סי' ש"ה ועכצ"ל דבאמת כל דניחא להו בבירור ואנן סהדי דניחא להו הוה כמו שויא שליח בבירור ומועיל גם בתרומה ועיין בנקה"כ שם אבל היכא דלא ידענו שניחא להו בבירור ל"מ מתורת זכייה רק בעשאו שליח בהדיא ולכך שם באפטרופס דלהאכיל ודאי ניחא להו ואנן סהדי לכך מועיל אבל להניח דאפשר דלא ניחא להו וגם דניחא להו למעבד מצוה בעצמם כמ"ש התוס' בכתובות דף י"א או דט"ה שלהם כמ"ש ה"ה בהלכות נחלות לכך אסור. ולפ"ז גם שם לתרום בשביל בעה"ב מפירות בעה"ב אף דשמע דצוה לחבירו שפיר אמרינן דשמא לא ניחא ליה בהפרשתו דחבירו יודע שיעור שמפריש ולא הוא וכמ"ש התה"ד שפיר כתב הרשב"א דבעי שליחות ממש אבל במפריש משלו דאנן סהדי דניח' ליה מועיל מתורת זכייה וז"ב בכוונת הרשב"א דאל"כ יקשה דניהו דמפריש משלו הא מ"מ בעי שליחות וע"כ דבכה"ג לא בעי שליחות ת"ב ולפ"ז גם כאן כל דיש חשש קילקול העיסה אנן סהדי דניחא ליה ומועיל מתורת זכייה דהוה כעשאו שליח וז"ב. ומעתה נדחים דברי הט"ז דבכה"ג דליכא חשש קלקול שוב ל"מ דבעי שליחות ממש

ובזה מיושב כל קושיות הט"ז דוק ותמצא. ובזה מיושב קושית הקצה"ח שם מהא דהקשו בתוס' בנזיר דף י"ב דאיך עושית אשה שליח לחברתה והא הוה דבר שלבל"ע ומאי קושיא הא עכ"פ ניחא לה ומועיל מתורת זכייה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל היכא דליכא קלקול העיסה ל"מ מתורת זכייה דבעי שליחות ממש וז"ב ודו"ק: ובזה אמרתי בחידושי לישב דברי הש"ס ביבמות דף פ"ו דאמר מאי אינה אוכלת דקאמר אינה נותנת רשות א"ה נשואה נמי נשואה נותנת רשות דתני' ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם לומר על נשואה שנותנת רשות. והוא כולו מוקשה דא"כ מאי איריא בת לוי אפי' בה ישראל נמי וגם רש"י פירש לימד על נשואה וכו' בבת לוי והיא תמוה דמנ"ל דוקא בת לוי. ולפמ"ש הדבר נכון דבאמת