דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קסד

לטעון ברי נגד החזקה ע"ש ולפ"ז כל שכבר התיר עצמו בפעם ראשון שוב ל"צ שיתיר עצמו בפעם שנית וא"כ שפיר הוה התראת ספק וז"ב. והנה בגוף דברי הט"ז שכתב כיון דאינו מתחרט רק מחמת המלקו' לא הוה חרטה. לפענ"ד נראה דבאמת אם הוא אומר שברי לו שהוא עי"ז מתחרט מעיקרא פשיט' דמהמנינן ליה והרי עד א' נאמן באיסורין ובפרט בדבר שבידו והרי בגוף חרטה דמעיקר' אנן לא ידעינן רק שמהמכינן ליה כמבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ז' וה"ה כאן ולכך שפיר פסק הסמ"ג דישאל על הקדשו דהיינו באופן דברי לו שיש לו חרטה דמעיקר'

ובזה י"ל דלכך לא קתני בסאה תרומה שם ישאל משום דלא פסיקא ליה דבאמת אם לא יהי' לו חרטה דמעיקר' לא מצי לשאול ולכך קתני ירקבו ולכך דבר שיל"מ מקרו דבאמת כשיהי' לו חרטה דמעיקרא ודאי ישאל וע"ז קאמר כיון דמצוה היא מסתמא ל"ש חרטה דמעיקר' ומיושב כל קושית הט"ז

ובזה י"ל דלכך בנזיר משכחת לה מלקות דעכ"פ אותן האנשים שהתרו בו והוא אמר אעפ"כ פשיט' דלא יאמינו לו שמתחרט מעיקר' אבל בפני חכמים אחרים ודאי יתירו לו כמ"ש המהרש"א בתירוצו והט"ז הקשה עליו דממנ"פ אם א"צ להתיר לו אף שלא ידעו ל"מ התרתם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כשטוען דמתחרט מעיקר' אפשר דנאמן רק דאותן העדים שהתרו בו ואמר אעפי"כ או החכם שיודע מזה פשיט' דלא ירצה להאמין לו דשמ' שקר בימינו ואינו מתחרט רק מחמת אימת המלקו' אבל אנשים אחרים שלא ידעו והתירו פשיט' דמועיל כשטוען ברי שמתחרט מעיקר'. ובזה יש ליישב קושית המהרש"א שם דאמאי לא הקש' מסתם נזיר ודו"ק

והנה לכאורה קשה לפמ"ש המבי"ט ח"א סי' צ"ח דהא דצריך התרת חכם מדאוריית' דוקא בחרטה אבל בפתח א"צ מה"ת התרת חכם רק מדרבנן לפ"ז יתעורר קושית המהרש"א לקדמותו דהיאך משכחת נזיר שילקה והא יש לו פתח משום דאם ידע שיצטרך לעבור לא היה רוצה בנדר ולא שייך תירוצו של המהרש"א דלא ירצו להתיר לו דהא א"צ התרת חכם כלל והיא קושי' גדולה לדעתי. אמנם נראה דהרי בנו המהרי"ט ז"ל חלק יו"ד סי' כ"ג הביא דברי אביו ז"ל ומחלק דע"כ ל"צ התרת חכם רק בפתח דמעיקר' כגון שאמר שהי' בדעתו ע"מ שהיא כעורה ונמצאת נאה וכדומה דאם הי' מפרש לא הי' צריך שום היתר אף מדרבנן עכשיו שטוען שכוונתו כן א"צ מה"ת שום התר' אבל כשלא הי' פתח דמעיקר' כמו עניות דל"ה נולד דשכיח' מ"מ כיון שיש לומר שלא עלתה ע"ד שיעני צריך התרת חכם ע"ש ולפי"ז כאן דודאי לא הוה רק חרטה דהשת' ופתח דהשת' וכמ"ש הט"ז כאן א"כ פשיט' שצריך התרת חכם ובפרט דמעיקר' התרו בו ואמר אעפ"כ א"כ פשיט' דל"ה פתח דמעיקר' וז"ב

ובזה י"ל דלכך לא הוה תרומה דבר שיל"מ משום דליכ' מצוה בשאלתו והדבר תמוה כמו שתמה הט"ז דמ"מ בידו לשאל עליו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך פתח וחרטה והחרטה יהי' חרטה דמעיקר' כמ"ש בסי' רכ"ח ס"ז וזה ל"ש רק דאם הי' מצוה לשאול הוה אמרינן דזה גופא מקרי פתח דמעיקר' דלא ידע שתתערב העיסה וא"כ עכ"פ מדאוריית' הוה דבר שיל"מ ולכך אמר כיון דמצוה ליכא בשאלתו מסתמ' לא עלה על דעתו שישאול וא"כ לא הוה פתח דמעיקר' וכמ"ש המהרי"ט וז"ב. איברא דעדיין קשה לפמ"ש המבי"ט ח"א דמדאוריית' לא בעי פתח ולא חרטה וכל שאחרים מתירים לו סגי דכתיב לא יחל ודרשינן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ורק דרבנן אצרכו פתח וחרטה וא"כ לא משכחת נזיר שילק' דהא יכול לשאל עליו אף בלא פתח וחרטה ואפשר דמשכחת לה באם לא ירצה לשאול ויתיר עצמו למלקות דאז אח"כ לא יתירו לו כשידעו שעבר על הנדר וע"כ לא גלתה התור' דיכולים להתיר אף בלא פתח וחרטה רק כל זמן שלא עבר אבל כשעבר לא

ובזה צדקו דברי המהרש"א דלכך אותן שידעו לא יתירו לו אבל אחרים יתירו לו ויועיל התרתם דיהי' לו פתח וחרטה רק דאותן האנשים לא יאמינו לו על חרטתו וכל שעבר לא סגי בלא פתח וחרטה

ובזה ממילא מיושב קושית המהרש"א שם דאמאי לא הקשה מסתם נזיר ולפמ"ש אתי שפיר דבסתם נזיר שפיר יש לומר דכל שקיבל עליו והתיר עצמו למלקות לא מועיל התרתם דאין לו פתח וחרטה דמעיקרא באמת רק מחמת המלקות ול"מ אבל כשעבר פעם שנית דדעת הרשב"א הובא במלמ"ל דכל שעבר אז מצוה שיתירו לו שלא יעבור באיסור נדר כל ימיו ע"ש ולפ"ז כיון שמצוה להתיר לו א"כ שוב א"צ מה"ה שום פתח וחרטה ושפיר הוה התראת ספק שמא יתירו לו אחרים שלא ידעו שעבר והתרתם יועיל אף שאין לו פתח וחרטה וז"ב ודו"ק היטב. והנה כראה לי דבר חדש בקושית הט"ז דאמאי ירקבו והא אפשר למשאל וגם אמאי לא מקרי דבר שיל"מ דהנה קיי"ל דאין תורמין לכתחלה מטהור על טמא כמבואר רפ"ב דתרומות ולפ"ז כשישאל על התרומה יהי' מוכרח להפריש גם על אותה סאה שנפלה שטמאה דלא נפרש ממנו תרומה ואסור להפריש עלי' תרומה וכל שאינו בטל צריך להפריש תרומה עלי' ולכך ירקב. ולפ"ז בק"א שכבר נתבטל מה נימא דלא יתבטל בשביל דהוא דבר שיל"מ וע"ז שפיר קאמר דאין מצוה לאתשולי ולא שייך לומר דמ"מ הוה דבר שיל"מ דזה אינו דאם נימא דלא בטל אז כשישאל יהי' אסור להפריש עלי' תרומה דהוה מן הטהור על הטמא אבל כשנתבטל שוב הו"ל חולין גמורים ופרחה הטומאה ג"כ דנתבטל ולפ"ז שפיר יכול להפריש עלי' ממקום אחר ובפרט לפמ"ש הר"ש בטעם דאין תורמין מן הטהור על הטמא דהא בעי מן המוקף והוא לא ירצה להקיף דירא שלא יגע ויטמא ולפ"ז בכה"ג דנתבטל פשיטא דלא שייך חשש זה וז"ב

ובזה מיושב היטב דברי הרשב"א שכתב דבנודר הנאה מן נכסיו דאסור לקחת לולב למצוה דא"ל דאי בעי מתשיל עליה שהרי באתרוג של תרומה טמאה לא יצא ולא אמרינן דאי בעי מתשל עלה ותמה אא"ז בשער אפרים סי' ל"ח דשאני תרועה טמאה דאין מצוה בשאלה משא"כ בנדר כדמחלק בנדרים שם ולפמ"ש א"ש דכל הטעם שם הוא כיון דאין מצוה בשאלה שוב אסור לשאול דיהי' מן הטהור על הטמא ושוב לא שייך הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאינו מותר לגמרי גם טעמו של הר"ן ל"ש דאינו עומד לזה שיהי' מותר אח"כ ולפ"ז הא בשבת ויו"ט מותר אף שלא מן המוקף כמ"ש הסמ"ג ועיין מלמ"ל פ"ג מתרומות הלכה ט"ז ולפ"ז שוב שפיר יכול לשאול דאין שום חשש כלל וז"ב ודו"ק היטב כי חריף הוא

סי' שכ"ד סי"א נתן שאור וכו' עיין ש"ך ס"ק י"ח שכתב דה"ה אם נתן עיסה שאינה של שאור שלא הורמה חלתה לתוך עיס' שהורמה חלתה נמי דינא הכי ע"ש. וראיתי בשו"ת מהר"ם מינץ ז"ל סי' ט"ז שהקשה בזה מהא דאמרו במנחות דף ל"א פ"א נתערב לי טבל בחולין וא"ל צא וקח לי מן השוק ועישר עליו ופירש"י לפירוש השני כיון דמה"ת בטל הטבל ברוב חולין ורק מדרבנן אסור בכ"ש א"א להפריש עליו ממקום אחר כ"א מטבל דרבנן וה"ה כאן ע"ש והוא קושיא גדולה. ולכאורה רציתי לומר דבאמת צריך להבין אמאי לא יפרוש עכ"פ עיני' ובי' דניהו דהם חולין מתוקנים הא כיון דעכ"פ מדרבנן נאסרו בכ"ש א"כ דעי לטבל המעורב בו דגם הטבל מדאורייתא נפטר דהא בטל ברוב ורק מדרבנן נתחייבו ועי"ז גם החולין נתחייב והיא הערה גדולה. וצ"ל דשאני הטבל דמ"מ באמת לא נפטרה כלל וא"כ חיובה מן התורה למ"ד דתרומה בזמן הזה דאורייתא ובפרט כפי הנרא' היו ר"ש שזורי ור"ט בפני הבית ואז הי' בודאי מה"ת ורק שבהתגלגל שנתערבה נעשה דרבנן אבל כיון שעכ"פ מדרבנן לא נתבטל נשארה בחיוב דאורייתא והחולין כבר נפטרו ולא נתחייבו רק מדרבנן אבל כאן דקיי"ל דחלה בזמן הזה דרבנן א"כ כל חיובה אינה רק מדרבנן וגם אותה עיסה שנתערב בה ג"כ נתחייב מדרבנן א"כ שניהם שוים ויכולים להפריש מיני' וביה וגם ממק"א דכלם מדרבנן. ומיהו ממק"א י"ל דאסור להפריש דאותה החלה אינה רק חד דרבנן דחלה בזמן הזה דרבנן וכאן הוה תרי דרבנן דחלה דרבנן וגם התערובות אינו רק דרבנן ומחד דרבנן על תרי דרבנן אסור להפריש כמ"ש הב"י בסי' ש"ל בשם מ"כ ועיין ד"מ סי' שכ"ז ומלמ"ל פ"ה מתרומות אבל עכ"פ מאוסה עיסה ודאי יש להפריש. ובזה י"ל הא דכתב הר"ש והרא"ש בהלכות חלה הך טעמא דכל העיסה נעשה טבולה לחלה דוקא על הסיפא דמפריש עליה מיני' ובי' ולא ברישא דמפריש ממק"א ואדרבא בזית ניקוף דמפריש ממק"א נתקשה הר"ש שם מהך דמנחות דאסור להפריש מדאורייתא לדרבנן. ולפמ"ש א"ש דשם הוה חד דרבנן ושפיר הקשה דאסור להפריש על תרי דרבנן משא"כ מיני' ובי' דכולו אינו רק חד דרבנן וז"ב

איברא דלפי"ז עדיין יקשה בהך דמנחות דאמאי לא מצי להפריש מטבל גמור דהא גם אותו טבל שנתערב הוה דאורייתא דבאמת מה"ת היתה חייבת ואף דנתערבה כיון דרבנן אמרו שלא יועיל התערובות ואדרבא אוסר בכ"ש שוב נשארה על חיובה הראשון והוה תורה וכבר כתב המלמ"ל בפ"ח מתרומות להסתפק אם תרומה דרבנן נעשית של תורה ע"ש והדברים עתיקים ובהרבה מקומות מצינו דרבנן עשו אותו כשל תורה ובפרט כאן דכל שלא נתבטל יהי' מאיזה טעם שיהי' נעשית של תורה ועיין במ"ל פ"א מנערה שהאריך בכעין זה. אמנם נראה לפענ"ד דבר חדש בזה דבאמת הא דטבל אוסר בכ"ש ולא מועיל ביטול הוא משום דהוה דבר שיל"מ. ומטעם דיכול להפריש עליו מעציץ שאינו נקוב וכמ"ש הרא"ש בנדרים דף נ"ט וכמו שביאר המלמ"ל פ"ה מתרומות הי"ז באורך ולפ"ז כיון דמה"ת א"א להפריש על טבל כ"א מדמאי דרבנן דהוה מן החיוב על הפטור א"כ איך אפשר לומר דנעשה של תורה דהא מן התורה לא משכחת לה להפריש ולא אפשר להפריש וא"כ לא הי' דבר שיל"מ מן התורה וניהו דעכשיו שנעשית טבל דבר שיל"מ משכחת לה להפריש גם מיני' וביה דכלה נטבלה מ"מ הא ע"ז אנו דנין דאם לא הי' דבר שיל"מ שוב לא נטבלה וא"א להפריש עליה, כ"א מדרבנן ושוב לא נעשה כשל תורה ולכך א"א להפריש עליה ממקום אחר וז"ב מאד ודו"ק

ובזה ממילא מיושב קושית המהר"ם מינץ הנ"ל דכאן כיון דמשכחת לה להפריש עליה ממקום אחר דכל החלה דרבנן וגם משכחת לה חיוב חלה שיהי' שוה בשוה לאותה החלה שנתערב שוב הוה דבר שיל"מ וכל שלא נתבטל שוב הוה כמו שהיתה מקודם ושפיר יכולין להפריש ממקום אחר ועיין מחנה אפרים בהלכות מעשר פי"ב הלכה ח"י מ"ש בזה ולפמ"ש יש ליישב הרבה קושיות ודו"ק: ובזה מיושב מה דהקשה המהר"ם מינץ שם דמה פריך הש"ס בנדרים שם על תרומה דיהי' דבר שיל"מ דאבמ"ע והא אם ישאל עליה יהי' טבל שנתערב בחולין וא"א להפריש עליו כ"א מדמאי הרי דמאי פטור מת"ג והיא קושיא גדולה ולפמ"ש אתי שפיר דאמר שחז"ל