דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קסג

ע"ש] דפשיטא כל שלקח האם לעצמו ושילח הבנים דביטל העשה ול"ת בידים בודאי חייב לשלח האם ג"כ כדי לקיים דמצוה אבל לכתחלה היכא דשילח האם ואינו רוצה לקחת הבנים אפשר דאינו רשאי ולא קיים המצו' וגם מלשון המשנה דנקט אמר משמע שעדיין לא עשה בפועל ורק שאמר בלבו לעשות כן ע"ז אמרינן דחייב לשלח האם ולא הבנים וא"כ אין משם ראי'. וראיתי בשו"ת מי"ב סי' א' שהביא ראי' מהא דאמרו בחולין דף קמ"א ע"ב ת"ר וכו' חייב בשילוח ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום והרי דאסור ליטול הבנים ואפ"ה קיים מצות שילוח ע"ש. ולפענ"ד אין משם ראי' דשם מן התורה יכול לקחתם ורק מדרבנן אסור מפני דרכי שלום ופשיטא שקיים המצו' מה"ת דאפשר לקחת הבנים

ובזה יש ליישב קושית התוס' בב"מ דף ק"ב דלוקי בגדול שפירש מטלית על הביצים שלא זכה בעל השובך ולפמ"ש אתי שפיר. דאם הגדול משלח שוב לא קיים המצו' דבעל השובך זכה בהם ואסור משום גזל ויש לפקפק בזה. אבל עכ"פ ראיית המי"ב אינו ראי'. אמנם לפענ"ד יש ראיה מהא דמוקי בדף קל"ט דאגבהינהו לאפרוחים ואך דשינהו וכו' והשתא הא אסור ליקח האפרוחים ואפ"ה קיים המצוה אי לאו דמיעט קדשים מקרא וגם להמסקנא דמוקי במקדיש פירות שובכו ומרדו ושמואל מוקי לה במקדיש תרנגולתו לבדק הבית והרי דבבדה"ב מועלים בביצים ואפ"ה הי' מקיים מצות שילוח ויש להאריך בזה בסוגיא שם ודו"ק. ולכאורה יש ראיה להיפך מהא דכתב בחידושי הר"ן בדף קל"ט שם דלכך מצות ובערת אלימא דהוא מחוייב לעשותה אבל שילוח מי הוה מצוה המוטלת עליו הא אם אינו רוצה ליקח הבנים פטור מלשלח הרי דעיקר הקפדת התורה על הבנים ולא הוה רשות כמ"ש הח"ץ ז"ל. איברא דלכאורה דברי הר"ן תמוהין דא"כ מאי פריך בדף קמ"א מאי אולמא האי עשה מהאי עשה הא אלימא טהרת מצורע דהוא מחוייב בה אבל עשה דשילוח אינו מחוייב בה [ועיין במ"ב שם] אך זה אינו דשם דמוקי לה כשנטלה ע"מ לשלח דכבר נטל האם ולא עבר על הלאו משום דדעתו לשלח א"כ פשיטא דהמצוה מוטלת עליו לשלחה ורק דהעשה דמצורע כל שדוחה אין עליו חיוב אבל עכ"פ כל דליכא העשה דמצורע פשיטא דרכיב עליו חיוב כדי שלא יעבור על הל"ת ועשה ושפיר פריך מאי אולמא האי עשה מהאי עשה

ובזה הנה מקום אתי ליישב הא דמוקי שם לעיל מיני' כגון דעבר ושקלי' דלאו עבר וליתי עשה ולידחי ל"ת ולמה לא מקשה תיכף מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ועיין רש"י שם ולפמ"ש א"ש דשם דכבר עבר על הלאו דאזלינן למ"ד קיימו ולא קיימו וא"כ אין כאן רק העשה מחדש ובזה פשיטא דאין עליו חיוב לשלח כל שאינו רוצה ליטול הבנים ואלימא מצות מצורע אבל כאן דעדיין לא עבר על ל"ת ועדיין רכיב עליו חיוב ל"ת ועשה פשיטא דמוכרח הוא לקיים מצות שילוח כל שאין עשה כנגדו ושפיר פריך מאי אולמא. הן אמת דבלא"ה יש להבין שם לפמ"ש המלמ"ל פ"א מנערה דעשה של קום ועשה קדום לעשה דשב וא"ת א"כ מה פריך מאי אולמא הא אולמא ואולמא דזה הוה קום ועשה לטהר המצורע וכאן הו שב וא"ת ובפרט לפמ"ש כאן מחמת עשה לבד אין עליו חיוב רק מחמת הלאו הוה כעין לאו הבא מחמת עשה דודאי העשה קדום וכאן הוה להיפך דהעש' אינו רק מחמת הלאו וכמ"ש. וצ"ל דמ"מ לא אלימא דבאמת אינו בעידנא רק דהוה מכשירי מצו' וכמ"ש הרנב"ר בנימוק"י בפ"ב דב"מ וגם כאן הא מתחיל לקיום המצו' דטהרת מצורע ופשיטא דלא אלימא עכ"פ מעשה ולאו שהן תיכף ועיין ביש"ש סוף חולין דאף למשולחת של מצורע אסור לקחתה דמבטל מצו' בשעתה ע"ש ויש להאריך בזה ואכ"מ. עכ"פ מדברי הר"ן משמע קצת להיפוך ויש ליישב ג"כ שלא יסתור דברי אא"ז הח"ץ ז"ל ודו"ק

שוב ראיתי ברבינו ז"ל פי"ג ה"ך שכתב דלכך אינו נוהג במוקדשין שנאמר ואת הבנים תקח לך ואלו אינן שלך הרי בהדיא דוהבנים תקח לך הם חיוב ולא רשות ומכאן מבואר בהדיא דלא כאא"ז הח"ץ ז"ל. ובזה יש ליישב קושית הלח"מ על רבינו די"ל דהאי חידושא רצה רבינו להודיענו ודו"ק. ומהתימה על אא"ז הח"ץ ז"ל שלא זכר שם מדברי רבינו ז"ל האלו גם מ"ש בהך דשני סדרי בצים עיין בש"ך ס"ק י"ד ודו"ק. ועיין במדרש רבה פרשת בשלח א"ל הקב"ה אני כתבתי בתורתי שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך ואתה שלחת את האבות ובנים השלכת ליאור וכו' וע"ש ביד"מ שכתב שלא קיים רק חצי המצו' הרי שצריך דוקא לקחת לו את הבנים דאל"כ קיים כל המצו' דהא יכול להשליך הבנים למקום שרוצה ואף שאין למדין מדברי אגדה אבל מ"מ נראה מבואר שלא כדברי אא"ז הח"ץ ז"ל וצ"ע. והנה במה שהבאתי ראי' מהרמב"ם פי"ג ה"כ שבתי וראיתי שאינו ראי' דכוונת הרמב"ם דבעינן עכ"פ ראוי לבילה דהיינו שיהי' ראוי ליקח הבנים לך וכל שהוא הקדש אין ראוי ליקח לך אבל לעולם דאם אינו רוצה לקחת ג"כ רשאי. אך נראה דעדיין יש ראי' דלכאורה צ"ב היאך ממעט מקרא דוהבנים תקח לך וקדשים אינו שלו והרי יכול לשאול על הקדישו קודם שבא ליד גזבר ונימא הואיל והו"ל שלו וחייב לקיים המצו' אך זה אינו דבאמת כל שהקדישו ומרדו הרי נעשית הפקר דאלו היו חולין כל המחזיק בהם זכה בהם כמ"ש התוס' בחולין דף קנ"ט ועיין בר"ן ובש"ע חו"מ סי' רנ"ט וא"כ שוב אינו שלו דיהי' יכול לשאול עליו איברא דעדיין קשה דהא עכ"פ הבנים זכתה לו התורה ושוב אף דהוה ולדי הקדש מ"מ הא נעשים שלו ושוב יכול לשאול עכ"פ על הבנים. וצ"ל כיון דאם נעשה הקדש ושוב הוא מצוה למסרו לגזבר דבקדושתייהו קיימו וא"י לשאול על הקדש וממילא הוולדות קדושים וא"י לשאול עליהם

ומעתה ע"כ מוכח דבעינן שיקח הבנים דוקא דאל"כ עכ"פ ראוי הם הבנים ליקח דפשיטא דבשביל קדושת האם והוולדות ממילא קדושים ובפרט בקדושת מזבח דאינו רק דרבנן ופשיטא דבשביל זה לא נפקע המצו' עי"ז דהא באמת אינם רק רשות. ובלא"ה נראה לפענ"ד כיון דלא בעי רק שיהי' ראוי ליקח הרי כיון דמצות לאו להנות נתנו א"כ ניהו דביצי תורים לא נהנים ולא מועלים הא עכ"פ ראוי לקחת הבנים כדי לקיים מצות שילוח הקן ומצות לאו להנות נתנו ויכול אח"כ לשלח הבנים ג"כ וע"כ דחיוב לקחת הבנים וא"כ מטי לי' הנאת הגוף בהדי מצותו וגם ההנאה באה אחר המצו' ואסור. ועדיין יש לדחות דכל דאינו ראוי שיקחם לו לגמרי אינו בכלל והבנים תקח לך. הן אמת דעדיין דברי רבינו תמוהין דבש"ס גרס הטעם משום דכתיב שלח תשלח את האם יצא זה שאינו משלח אלא להביאו ליד גזבר ורש"י ותוס' פירשו דמהבנים תקח לך לא מצי יליף ועיין מהרש"ל ומהרש"א שם והרמב"ם כתב רק מוהבנים תקח לך. ולפענ"ד נרא' דהרמב"ם פירש דכל שהקדיש ומרדו כיון שנעשו הפקר שוב אינו מחויב להביא להגזבר דמ"ל בזה הא נפקי מרשותי' וניהו דהקדושה חלה מאיליה וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אבל הוא אינו חייב להביאה ויכול לשלחה כמו שהי' ושלח לתקלה לא שייך כמ"ש התוס' וע"כ גרס הרמב"ם דעיקר הפטור מהבנים תקח לך והם אינם שלך ודו"ק

אמנם עדיין יש להביא ראיה דבאמת רש"י ותוס' הקשו דבקדשי מזבח בביצי תורים לא נהנין ולא מועלין ומשמע דאינו רק דרבנן וקשה היאך ממועט מקרא ואף דגם איסורי דרבנן ממועט מקרא כמ"ש המלמ"ל פ"ז מתרומות ובפ"ב מנערה היינו היכא דהוא עכ"פ חיוב אבל כאן דאינו רק רשות דאינו מחויב ליקח הבנים א"כ פשיטא דכל שראוי מה"ת לקחת דלא יעכב הדרבנן מה שאינו חיוב רק רשות לקחת ודו"ק היטב כי זה ברור לפענ"ד ועיין בחידושי הר"ן בחולין. והנה לפענ"ד אף באפרוחים הבאים מביצי תורים אינו מועל מדאורייתא דהא באו מדבר שאינו קדוש ואימתי נתקדשו לכי מסרחי ואינם קדושים בעצמותם ועיין תמורה דף כ"ח וז"ב לפענ"ד דלא כספר לב אריה בחולין שם ואף דאין נ"מ דברמב"ם כתב ביצים ואפרוחים אבל הדין לפענ"ד ברור גם לענין אפרוחים ודו"ק

הלכות חלה

סי' שכ"ג ס"א בהג"ה ישאל לחכם עליה. הט"ז האריך בזה דא"כ סאה תרומ' טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין דקתני תרקב ואמאי לא ישאל עליה ע"ש. ולכאורה י"ל בפשיטות דמיירי דכבר אכל כל אותן החולין שהופרש עליהן אותה הסאה תרומה דאז אם ישאל על התרומה הלז אכל למפרע טבל ואיך ישאל עליו וכעין שכתב בד"מ כאן הובא בש"ך כאן ס"ק וא"ו וא"ל דאח"כ יחזור ויאמר דאותה סאה תרומה יהי' תרומה מכאן ולהבא דזה אינו דמלבד דאפשר דלא יועיל כעת דהוה שלא מן המוקף ואף דבדיעבד תרומתו תרומה מ"מ בלא"ה לא יתרום כאן דהא כעת התרומה טמא' ואיך יתרום על החולין דלא חזיא כעת למידי ולכך קתני ירקבו וז"ב. איבר' דלפ"ז יקשה הא דפריך הש"ס בנדרים דף נ"ט הא נפלה למאה תעלה והא הוה דבר שיל"מ כיון דאפשר בשאלה ומשני דבתרומ' ליכא מצוה לשיולי ואמאי לא משני בפשיטו' דא"א בשאל' דמיירי בכה"ג שכבר נאכל וע"כ מיירי בכה"ג מדקתני ירקבו. אך זה אינו דניהו דבאמת לא יוכל לתשול דיאכל טבל למפרע אבל עכ"פ דבר שיל"מ הוה דלשיטת הר"ן הטעם דמקרי מין במינו כיון דיש לו היתר וכיון שכן גם בזה מקרי מין במינו עכ"פ דיש לו היתר. ובזה מיושב קושית הט"ז מה שהקש' בהא דמשני בנדרים תרומ' לא הוה דבר שיל"מ דמי איכא מצוה לתשולי והקש' דמ"מ מקרי דבר שיל"מ דהא בידו לשאול על נדרו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא ישאול דיאכל טבל למפרע ובודאי איכא פסידא וז"ב

והנה בהא דהביא הט"ז מהא דהקשו התוס' בגיטין דף ל"ו דנזיר שהי' שותה יין ואמרו אל תשתה אל תשתה דחייב שתים והא הוה התרא' ספק שמא ישאל על נזירתו והקש' המהרש"א והט"ז דאמאי לא הקשו בפשיטו' דודאי ישאל עליו כדי שלא ילקה

והנה האחרונים כתבו דזה אינו קושיא כלל דהא בהתרו בו ע"כ התיר עצמו למלקו' וא"כ אינו יכול לשאל עליו דהא כבר התיר עצמו למלקו' ע"ש. ובאמת שהיטב אשר דברו בזה ואף דדעת החוט השני דבמלקו' לא בעי שיתיר עצמו כמ"ש בסי' י"ד שם מ"מ דבריו אין מוכרחין כמ"ש הלח"מ פי"ב מסנהדרין בהדיא

ובזה הנה מקים אתי ליישב קושית המהרש"א דאמאי לא הקשו מסתם נזיר ולא מאל תשתה אל תשת' ולפמ"ש י"ל דבאמת מסתם נזיר לא הוה יכול להקשו' די"ל כיון דהתיר עצמי למלקו' א"כ בודאי לא יתחרט אבל מאל תשתה אל תשתה דבפעם השנית ודאי לא בעי שיתיר עצמו דכל הטעם דבעינן שיתיר עצמו למלקו' ויאמר אעפ"כ הוא דאל"כ יכול לומר שלא ידע שיתחייב מלקות וכמו שהאריך הפ"י בכתובו' דף כ"ב ובקו"א דיכול