דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קסב

כשאין אחר לגמור המצוה ובין כשבא בה"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא כשאין אחר לגמור המצוה א"כ הו"ל משאצ"ל דהא א"צ לו דא"א לקיים המצוה ולא היה בדעתו לגמרו וגם הו"ל מקלקל גמור ע"מ שלא לתקן אבל כשבא בה"ש וסבר למספק דאז הו"ל מלאכה הצריכה לגופה וגם הו"ל מקלקל ע"מ לתקן דדעתו היה לגמרו כלו ושפיר חייב וכמ"ש רבינו בפ"ב משגגות וז"ב

והנה אא"ז הרש"ל ביש"ש ביבמות פרק הערל דעתו דחיוב כרת איכא כל שלא עשה באיש אחד וטעמו דמל ולא פרע כאילו לא מל וכוונתו ג"כ כמ"ש דאף דהו"ל מקלקל הא הו"ל מקלקל ע"מ לתקן דבאמת אפשר לו שיפרע ג"כ ובזה מיושב הא דהוגד לי שהקשה ש"ב בעל נוב"י מהד"ת סי' למ"ד דאבותינו במדבר הי' עלים ולא פורעים א"כ יאסר בשבת ולפמ"ש אתי שפיר דכל שלא היה פריעה כלל וכיון דהו"ל כאילו לא מל א"כ הוה מקלקל שלא ע"מ לתקן ואם נימא דכל שא"א להם בפריעה הו"ל מילה בל"ז א"כ ממנ"פ הו"ל מילה גמורה ומותר משום מצות מילה אבל לדידן דאפשר בפריעה אסור דהו"ל מקלקל ע"מ לתקן וכמ"ש וז"ב ודו"ק

שוב ראיתי בנוב"י עצמו והוא בסי' כ"ב שהקשה דלדברי המהרש"ל אבותינו במדבר לא מלו כלל כל דלא הי' פריעה ולמה מלו כלל ע"ש ולזה אין עולה מ"ש אבל אינו קושיא דכל שא"א לפרוע פשיט' דקיימו מצות מילה וכמו באברהם אבינו דהוא היה הראשון למצות מילה ואפ"ה לא ניתנה מצות פריעה לאברהם אבינו ומ"מ היה נימול כראוי כל שלא נתנה לו וה"ה דור המדבר כל שלא יכלו למפרע סגי בחיתוך לבד אבל לדידן דמל ולא פרע כאילו לא מל י"ל דאינו מקרי מצות מילה כלל כל שלא פרע

הלכות ספר תורה

סע"ד ס"א מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ס"ת ראוי להסתפק אם יוצא מ"ע זו בשותפות עם איש אחר. ולפענ"ד נראה דא"י דהרי כתיב ועתה כתבו לכם ולכם משמע למעט שותפות דלכם משמע שהוא כלו שלו ולא מקצתו כמ"ש התוס' בסוכה דף כ"ז ע"ב דיה כל ע"ש באורך וגם לפמ"ש הריב"ש סי' שמ"ו לחלק בין הא דמרבינן מבגדיכם דבגד של שותפות חייב בציצית ובין הא דממעט מלכם סוכה של שותפות והיא קושית התוס' שם בסוכה וכתב הוא דבשלמא שם הטילה התורה חיוב דבגד של ד' כנפות חייב בציצית ובמה נפקע חיובו כשיש לו שותפות ס"ס חלקו במה נפטר אבל בסיכה דהתורה הטילה על גברא חיוב לשבת בסוכה שלו שפיר אמרינן דסוכה של שותפות לא יצא י"ח ובעינן שיהיה כלו שלו ע"ש ודפח"ח. ולפ"ז גם כאן שהטילה התורה על כל איש מישראל לכתוב לו ס"ת כדי שילמוד ממנה ויוכל להשאילה לאחרים ולפ"ז פשיט' דלא יצא י"ח בשותפות. ולפענ"ד ראיה ברורה לזה מהא דפריך הש"ס בסנהדרין דף כ"א מלך אין הדיוט לא ומאי קושיא דלמא מלך הוא דבעינן שיכתוב משלו ולא של שותפות משא"כ הדיוט דסגי בשותפות אבל מ"מ אף שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו רק דיוצא בשותפות וע"כ דגם בהדיוט אינו יוצא בשותפות כנלפענ"ד. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ובזה יש ליתן טעם הא דכתב רבינו הרמב"ם בספר המצות בסוף חשבון המצות דאין הנשים חייבות במ"ע זו ותמה הש"א סי' ל"ה דמ"ט דפטור הא הו"ל מ"ע שלא הזמן גרמא דנשים חייבות. ולפמ"ש יש לומר הטעם דכיון דאינו יוצא בשל שותפות א"כ א"א לומר דהחיוב על של אשה דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה וכדפריך בסנהדרין דף ס"ח ורק בנותן לה ע"מ שלא יקנה בעלה וגם בזה יש כמה עקולי ופשורי ועיין בטוש"ע אהע"ז סי' פ"ה וא"כ כיון שקונה בעלה הו"ל שותפות עכ"פ ושוב לא תוכל לצאת ידי חובת מצות לכם משלה לבדה ולכך לא הטילה התורה החוב עליה. ולכאורה י"ל כיון דבשבת ויו"ט אסור לכתוב א"כ שוב הו"ל מצות עשה שהזמן גרמא דהרי אינו נוהג בשבת ויו"ט וכעין שכתבו לענין מילה כיון דאינו נוהג בלילה הו"ל מ"ע שהז"ג. אך יש להשיב דבאמת נוהג גם בשבת רק דאיסור שבת רביע עלה ואם עבר וכתב קיים המצוה ושוב הו"ל מ"ע שלא הז"ג ועיין בשעה"מ פי"ט מפהמ"ק הלכה ה' ומחוורתא כמ"ש לעיל:

שוב ראיתי בחידושי ת"ח בסנהדרין דף כ"א שכתב דאינו יוצא כשמקדיש לציבור דבעינן לכם ע"ש. ומזה ג"כ מוכח דשותפות א"י דאל"כ יש לו חלק בו עכ"פ ולמה לא יצא וז"ב. אמנם בגוף דינו של הת"ח נראה לפענ"ד דשפיר יוכל להקדישו אח"כ דמה דכתיב ועתה כתבו לכם היא על התחלת הכתיבה דבעינן שיהיה משלו אבל אח"כ יכול להקדישו. ובזה י"ל הא דאמרו בסנהדרין דף כ"א אע"פ שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם. ולכאורה תמוה דניהו דהתורה גילתה דמצוה לכתוב אבל מנ"ל שלא יצא בשל אבותיו ואטו בעינן כתיבה דוקא דא"כ לא יצא עד שיכתוב בעצמו והרי קיי"ל דגם בלקח יצא רק דהוה כחוטף מצוה מן השוק כמ"ש כאן וע"כ דעיקר הקפידא שיהיה לו ס"ת וא"כ אמאי לא יצא בשל אבותיו. ולפמ"ש אתי שפיר דהתורה הקפידה דבשעת כתיבה יהיה שלו וכאן בשעת כתיבה לא הוה שלו דלא נתברר שיהיה שלו דלמא יהיה של שאר יורשיו או שיקדישנו ולא הוה הכתיבה שלו ולפ"ז י"ל דבמלך דכתיב וכתב לו וקרא בו ודרשו ולא הדיוט ועיין בלח"מ ולפ"ז בתחלת הכתיבה הי' להמלך הבא אחריו אפשר דיוצא וא"כ מאי מקשה מלך אין הדיוט לא דהא אי לא כתיב גבי מלך הו"א דמלך ודאי יוצא וצ"ל דלהס"ד דלא ידענו דהמלך צריך שתי תורות וא"כ גם המלך לא היה לו רק כתורת הדיוט והתורת הדיוט היה שייך לכל היורשים דדוקא מה שכותב לשם מלך הוא דאסור להדיוט ושפיר מקשה ל"ל וכתב הא יהיה מוכרח לכתוב לעצמו דבשל אבותיו לא יצא וע"ז משני ל"צ לשתי תורות והיינו דמלך צריך תורה אחת מצד מלוכה וכמ"ש רבינו וא"כ ה"א דמלך השני יוצא בזה דמשעת כתיבה היה שלו וז"ב

ובזה מיושב מה שהקשה השאג"א סי' ל"ו דלפמ"ש הרא"ש דבזמן הזה אין המצוה כ"כ בכתיבת ס"ת דעיקר הקפידא היה שילמוד ממנה וא"כ למה בשל אבותיו לא יצא דהא יש לו ממה שילמוד. ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ הקפידא היה שיכתוב לו משלו וזה בשעת כתיבה לא היה משלו וז"ב [ובזה יש לפרש הא דהקשה ממלך אין הדיוט לא דהיינו דהרי דוקא הקפידה התורה שיכתוב לשמו וע"ז משני דבמלך הוא לשני תורות דהיינו דמה שכותב לשם מצות מלך מצוה שתכתב על שמו דוקא ומה שהניחו לו אבותיו יצא בו דהרי קיים מצות כתיבה משלו במה שיש לו של מלך. ובזה מיושב דברי רבינו בפ"ג ממלכים ה"א דדעתו דהמלך יוצא בשל אבותיו ותמה הכ"מ שם ולפמ"ש א"ש ודו"ק]

שם ס"ב האידנא מצוה לכתוב חומשים. כ"כ הרא"ש דעכשיו אין מצוה בכתיבת ס"ת דאין לומדין ממנה ומצוה היא שיכתוב גמרות ופירושין. ולכאורה צריך ביאור דהא אנן לא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא ובפרט היכא שנ"מ לדינא כמ"ש התוס' סוטה דף י"ד וכאן בא לעקור מצות כתיבת ס"ת וצ"ל דכאן לא בא לעקור מכל וכל דהרי סובר דכעת המצוה בגמרות ופירושיהן דכיון דעיקר הטעם שילמוד ממנה וכעת שאין לומדין ממנה א"כ אדרבא אינה מצוה בס"ת והמצוה היא בגמרות וא"כ אינו עוקר המצוה ומבטלה. ובזה ממילא מיושב קושית השאג"א הנ"ל דא"כ אמאי אינו יוצא בשל אבותיו דעיקר הקפידא היה שילמוד ממנה וזה יש לו ממה שילמוד. ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג הוה עוקר המצוה ע"י הטעם ובכה"ג לא דרשינן טעמא דקרא וז"ב. ובזה י"ל הא דמלך מצווה על שני ס"ת הוא לפי דבמלך א"י להשאיל לאחרים מה שכותב לשם מלך דהרי כתיב וקרא בו ולא של הדיוט כדדרשו בתוספתא והובא בלח"מ פ"ג ממלכים שם וזה מכבוד המלך ולכך צריך עוד אחר שיצא בו ידי חובת מ"ע של כתיבת ס"ת כשאר ישראל

ובזה י"ל טעמו של רבינו דבמלך יוצא בשל אבותיו דכיון שכותב לו לשמו הס"ת לשם מלך א"כ י"ח מצות כתיבת ס"ת כבר יצא ורק שמ"ע שיהי' לו ס"ת כמו כל ישראל והיינו שיוכל להשאילה לאחרים ולכך יוצא בשל אבותיו וכקושית השאג"א. ויש להמתיק יותר דאדרבא אם יהיה המצוה שיהי' של מלך שוב לא יצא י"ח המצוה דעיקר המצוה היא שילמדה לאחרים וישאילנה כמ"ש הרא"ש וביותר בספר החינוך פרשת וילך וזה כשיהי' משל מלך שוב אסור לאחר לקרות בו מכבוד המלך אבל כשיוצא בשל אבותיו שוב יוכל להשאילה לאחרים: ובדרוש בשנת תקצ"ו בק' בערזאן בליל הושענא רבה לכבוד נתינת ס"ת שכבדוני לדרוש הארכתי בישוב דברי רבינו והמה בכתובים תחת ידי. ובפשיטות י"ל דלכך דריש הרא"ש טעמא דקרא ודריש פה הטעם דהרי כתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל הרי מפורש בהדיא הטעם בתורה וכל היכא דמפרש טעמא בקרא שפיר דרשינן כדאמרו בסנהדרין דף כ"ב לענין אלמנה ע"ש. ובזה י"ל הא דמקשה בשו"ת ש"א סי' ד' דמנ"ל דכל התורה מצוה לכתוב דלמא רק השירה או לכל היותר כל סדר דברים ע"ש. ולפמ"ש דאזלינן בתר הטעם א"כ ממילא מצוה כל הס"ת מחמת זה. ובזה י"ל דלכך נשים פטורות דנשים אינן מצוות בלימוד ת"ת ובפרט ללמד לאחרים ולכך פטורות וז"ב ועיין במהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ה' נסתפק לענין ס"ת אם על יורשיו ג"כ שייך ולפענ"ד לפמ"ש הת"ח דאסור להקדיש הס"ת דלא מקרי שלו עי"ז ולפ"ז יש לומר דלכך שייר לעצמו הזכות כדי שיהי' מקרי שלו ולפ"ז היורש דא"י בשל אביו ודאי לא שייר וכעין זה כתב המהרי"ט בעצמו

הלכות שילוח הקן

סי' רצ"ב ס"ה אם רוצה ליקח האם ולשלח הבנים אינו רשאי בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ג הביא שחכמי לובלין נסתפקו אם והבנים תקח לך חיוב ואם רוצה לשלח האם והבנים אינו רשאי או דלמא והבנים תקח לך רשות וכשרוצה לשלח שתיהן או לשלח האם ולהניח הבנים ג"כ קיים מצות שילוח והשיב לפענ"ד משנתינו היא זו אמר הריני נוטל את האם ואשלח את הבנים חייב שנאמר שלח תשלח את האם אלמא דחייב לשלח האם ג"כ וע"כ דמקיים המצוה בזה דאל"כ מה הועיל בשילוחו ע"ש. ולפענ"ד אין משם ראיה דל"מ לפי מה שהועתק כאן דאינו רשאי ומשמע דהא דקתני חייב היינו שחייב לשלח האם ולא הבנים ומיירי דעדיין לא שלח הבנים והמשנה נקטו בלשון אמר דהיינו דדעתו חי' לשלח הבנים והאם ליקח וע"ז אמר דחייב לשלח האם ואינו רשאי לעשות כן בהיפך אלא אף לפי גירסה הגאון במשנה ה"ז חייב לשלח האם וכן נראה שגרס רבינו הרמב"ם פי"ג משחיטה ה"ו ג"כ אינו ראיה [והרי"ף והרא"ש גרסי אינו רשאי