דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קס

שייך אמירת לגבוה. וצ"ל דבאמת לפי המסקנא ס"ל לרבינו דגם בזה מועיל אמירתו לגבוה דבעת התחלת הדיבור שפיר הי' רווחא להקדש דאם נימא דלא מועיל אמירתו הי' יכול לחזור בו בתכ"ד מכל וכל וכיון שהועיל אמירתו בעת ההיא שפיר אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בש"ס שם ס"ד דבכה"ג לא שייך אמירה לגבוה

ועוד י"ל דכיון דכל הטעם דלא מועיל חזרה הוא משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט והרי קיי"ל דהאומר סלע זו לצדקה יכול לשנותה למצוה אחרת ועיין בטוש"ע יו"ד סי' רנ"ט א"כ לא גרע מה דחזר ואמר שתהי' תמורת שלמים מאילו שנהו למצוה אחרת דמועיל. ויש להמתיק הדבר ביותר לפמ"ש המח"א בעצמו בהלכות זכיה מהפקר סי' ח' בטעם מ"ש הרב מוהרב"א סי' ט"ו דהפקר א"י לחזור בו בתכ"ד משום דהוה דבר מצוה וא"י להתחרט ממצוה א"כ שם דלא נתחרט ממצוה מכל וכל יכול לשנות למצו' שטובה בעיניו יותר וה"ה בזה. ולפי המסקנא צ"ל דכיון דבעת התחלת הדיבור הי' חלה אמירתו על הקדש זה א"י לשנות וכמ"ש ול"ד לאמר סלע זו לצדק' דיכול לשנות' למצו' אחרת משום דשם כל מצוה בכלל צדק' אבל כאן הוה שינוי מעולה לשלמים

עוד נראה לי דבר חדש דלכך מועיל בהקדש אף תוך כ"ד משום דהרי בקדשים קי"ל דגמר בלבו א"צ להוציא בשפתיו כדאמרו כל נדיב לב עולות וכ"כ הרמב"ם פי"ב ממעה"ק הי"ב. ולפ"ז כיון דאמר להקדש מסתמא חשב בלבו להקדש מקודם ועיין באו"ח סי' ש"ו בט"ז שם וא"כ ניהו דלענין אמירתו בפיו הוה תכ"ד אבל לענין המחשב' הוה יותר מכ"ד והיינו דלא חשיב בתוך הני דתכ"ד לאו כדיבור דמי גם הקדש משום דבהקדש אולי הוה יותר מכ"ד. איברא דלכאור' יש לומר כיון דקיי"ל בהקדש דבעינן פיו ולבו שווים דאם נתכוין לומר הרי עלי עולה ואמר שלמים לא אמר כלום וכן קיי"ל פי"ב ממעה"ק שם וא"כ אם נימא דתכ"ד יכול לחזור משום דתכ"ד כדיבור דמי וא"כ מועיל מה שבלב חושב כך מ"מ הא כעת חזר בו וא"כ לא הי' פיו ולבו שווים דחישב עולה וכעת אמר שלמים ואף דכבר אמר עולה מ"מ הא תכ"ד יכול לחזור והוה כאילו הוציא בפיו מתחל' שלמים ושפיר יכול לחזור בו ואפשר שזו סברת הש"ס בב"ק שמקשה מתמורה על שאר תכ"ד אבל לפי המסקנא י"ל דכל שהי' פיו ולבו שווים מעיקרא ל"מ חזרה. ובזה מיושב מה שהקש' המח"א מהא דאמרו רפ"ב דנזיר וב"ש לטעמי' דס"ל דאין שאלה להקדש ומשמע דלב"ה יכול לחזור אף דדמי להקדש. ולפמ"ש אתי שפיר דשם בנזיר שפיר הוה תכ"ד כדיבור דמי דשם ל"מ מחשבת הלב ובעינן שיוציא בשפתיו שיהי' נזיר ולפ"ז לענין צדקה דקיי"ל בחו"מ סי' רמ"ב סעיף ח' דל"מ במחשבה דהקדשות שלנו חולין הם שפיר י"ל דיכול לחזור בתכ"ד ועיין ביו"ד סי' רנ"ח כנלפע"ד

שוב ראיתי ברבינו פ"ו מערכין הלכ' י"ט שם שכתב דבשעה שהקדישו אמר מנה לפלוני בידי נאמן והראב"ד השיג עליו דאפילו אחר שהקדיש דבשעה שהקדיש כל אדם נאמן וכתב הכ"מ דבשאר כל אדם דוקא תכ"ד נאמן אבל שכ"מ אפילו אחר כ"ד נאמן בשעה שעסוק בענין. ומאד תמוה לי דהרי דעת רבינו דבהקדש א"י לחזור אף תכ"ד וא"כ אינו נאמן אחר אף בתכ"ד ורק שהשכ"מ האמינו והייני בשעה שהקדיש דוקא וז"ב ומהתימה על השיך שהרגיש בזה דרבינו סובר דתכ"ד לאו כדיבור דמי בהקדש ואיך לא הרגיש בדברי הראב"ד והכ"מ האלו וצע"ג ועיין בש"ך שם ס"ק ח' שהאריך בדברי הראב"ד והכ"מ האלו ולא העיר כלל בזה וצ"ע: אחר זמן רב מצאתי הסברא שכתבתי לעיל דמקדש לקדש ל"ש אמירה לגבוה כיון דאין יתרון להקדש במלמ"ל פ"ו מערכין ה"ב שכ"כ מדעתא דנפשיה ולא זכר דברת התוס' בקידושין הנ"ל ויש לפלפל הרבה בדברי המלמ"ל שם ואכ"מ

והנה בהא דמבואר בש"ע יו"ד סי' רנ"ט ס"א בהג"ה דאין נושאין ונותנין בצדק' העומדת לחלק לעניים והט"ז הקשה דא"כ היאך יזיף ר"י כמ"ש בש"ע שם ע"ש ובאמת לפמ"ש הראב"ד פ"ז מכלי המקדש דדוקא פירות שהוא גנות אבל צרכי צבור לוקחין ע"ש והובא בתוי"ט פ"ד דשקלים משנה ד' א"כ שם דהוה לתועלת הציבור ולא הי' גנאי שפיר הי' מותר להלוות. איברא דדברי הראב"ד ג"כ תמוה דלפי הטעם שאמרו בכתובות דף ק"ו משום דלמא יבאו עניים תו אין לחלק וע"כ לא כתב הראב"ד רק בשל הקדש דנתנו הטעם משום דאין עניות במקום עשירות שפיר יש מקים לחלק משא"כ לענין מעות עניים וכעין זה הקשה המלמ"ל פ"ח ממתנות עניים על המהרי"ט ובגליון שם כתבתי דלפי טעם הירושלמי כדי שלא יהי' הפסד להקדש אתי שפיר דברי המהרי"ט דבדהבא פריכא ל"ש הפסד ואף דבש"ך כתב דדברי הירושלמי אינם כהלכתא במחכ"ת לא זכרו שבערכין פ"ו הזכיר הרמב"ם והרע"ב בפיהמ"ש דברי הירושלמי אלו. אך לפענ"ד נראה דגם הירושלמי לא אמר רק בשל הקדש דעיקר הטעם משום דאין עניות במקום עשירות ולפ"ז כל שאין גנות שרי כמ"ש הראב"ד פ"ז מכלי המקדש וע"ז אמר והוא שלא יהא הפסד וכ"כ הראב"ד שם דהאומנים לא מפסידים אבל בעניים דהטעם הוא דלמא יבאו עניים גם הירושלמי מודה וז"ב לדעתי ועיין בשו"ת ארבעה טורי אבן סי' וא"ו. ובגוף דברי המהרי"ט שתמה המלמ"ל המעיין בבעה"ת שער מ"ו סי' ח' בח"ד ימצא שגם הבעה"ת ס"ל כן ודו"ק

הלכות מילה

סי' רס"ב ס"א בהג"ה עבר ומלו תוך ח' וביום יצא. לא כתב כאן שצריך להטיף ממנו דם ברית ובמלו בלילה כתב שצריך להטיף דם ברית והוא עפמ"ש הד"מ דבלילה גרע טפי ובט"ז נתקשה בזה ולא ראה דברי הד"מ שעשה פשרה בזה בין הפוסקים וכלם לא יחלקו על הגה"מ וכ"כ הש"ך כאן וז"פ. אמנם בגוף הדין לפענ"ד נראה דאף אם נימא דמלו תוך ח' יצא היינו שיצא ידי מצות מילה אבל מ"מ לא יצא ידי מצות מילה בזמנו דהיינו ביום ח' דהתורה אמרה וביום השמיני ימול וא"כ איכא שתי מצות בזה אחד שימולו והשנית שימולו בזמנו וכשמלו בתוך זמנו ניהו דיצא ידי מצות מילה וא"צ להטיף דם ברית וגם יצא מידי חיוב כרת והרי הוא ישראל כתקנו מ"מ לא קיים מצות מילה בזמנו וז"ב. ובזה יש ליישב קושית הש"ך דאיך דחי שבת הא נימול בתוך ח' כשר וכמו דאמרו לענין קצירה. ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ מצות מילה בזמנו והתורה רבתה וביום השמיני אפילו בשבת ושפיר דחי מצות זמנו שבת אבל התם הקציר' דדוחה הוא שמצוה שיהי' נקצר אבל מה שנקצר בלילה זה לא אתרבי מקרא מפורש שתדחה וגם אם יקצור ביום לא יעבור על מצות קצירה בזמנו דעדין יכול לקצור בלילה ג"כ משא"כ כאן דאם ימול שלא בזמנו שוב נדחה מצות מילה בזמנו ת"ב

ובזה יש ליישב קושיות השאגת ארי' סי' נ"ב דאם מילה שלא בזמנו כשר אמאי נימול לתשיעי עד י"ב ולימול מקודם ויש ספק שמא באמת זמנו הוא ואת"ל אינו זמנו עדיין מ"מ תוך זמנו כשר ועוד קושיות. ולפמ"ש אתי שפיר דמ"מ מצות מילה בזמנו לא יקיים והוה ספק ביטול מצות זמנה ואיך יעבור בידים ולכך נדחה עד לאח"כ ואף דגם עכשיו לא מקיים בזמנה כן היתה מצות התורה לבלתי דחות שבת מילה שלא בזמנה אבל כשימול מקודם יבטל המצוה בידים וזה א"א. ובזה מיושב ג"כ הא דאמר גבי שתי תנוקות דלא ניתן שבת לדחות אצלו והא מקיים המצו' אף בתוך זמנו. ולפמ"ש אתי שפיר דמ"מ לא ניתן לדחות ולעבור על מילה בזמנ' ובפרט לדחות שבת עי"ז ודו"ק. וביותר יש להמתיק דבאמת כיון דמבטל העשה דמילה בזמנה א"כ לכאור' מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה והי' ראוי שיהי' מצוה הב"ע אלא דגם להיפך שייך מאי אולמא האי עשה מהאי עשה כיון שכבר עבר ומל וכמ"ש הנוב"י במהד"ק בסוף ספרו. ומעתה זה כשכבר מל ולא כשעדיין לא מל דפשיטא דאינו ראוי לבטל המצו' דמילה בידים והו"ל מצוה הבאה בעבירה. איברא דבמצו' הבאה בעביר' יש כמה חילוקים בזה בסוכה דף למ"ד בתוס' וריטב"א שם אבל כאן א"צ לזה וכמ"ש למעלה ומיושב כל קושיות השאגת ארי' ודו"ק ועיין בשו"ת הרשב"א סי' תתע"ז שם הובא שו"ת מהר"ם מרוטנבערג דגם מילה שלא בזמנה ג"כ אינו רק ביום וכתב דאף מאן דלא דריש וי"ו וי"ו ה"א דריש כדאמרו ביבמות דף ע"ב שם וכוונתו דהיא מפרש דוי"ו ה"א הוא וביום השמיני וי"ו דוביום וה"א דהשמיני וכן נראה בחידושי רשב"א ביבמות שם דקאי על מילה רק שדחה הפירוש ופירש כרש"י אבל מאן דמפרש כן אין מזיחין אותו וז"פ ובשו"ת שאגת ארי' סי' נ"ד כתב דנתחלף להרב ז"ל דזה קאי על נותר והוא מפני שלא ראה רק פירש"י אבל הדבר פשוט כמ"ש ות"ח שאמר דבר אין מזיחין אותו. ובחידושי לסוגיא דעקירה בטעות בפסחים דף ע"ב שמה הארכתי בישוב קושית השאגת ארי' הנ"ל. ובלא"ה י"ל דאם מילה בזמנ' אלים כ"כ עד שדוחה שבת החמורה ממילא ל"ש לומר דימול בשביעי כדי שלא ידחה דהא חזינן דמילה בזמנה חמור כ"כ וחביבה עד שניתן שבת לדחות בעבורו ובפרט דקיי"ל חביבה מצוה בשעתה וכמו דמסיק הש"ס במנחות שם דרבי ס"ל כן ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ה ותמצא כמה כח חביבה מצוה בשעתה ובזה אין מקום לכל קושיות הש"ך וגם דברי הרמב"ם נכונים וכבר הארכתי בחידושי למשניות פ"א דשביעית ליישב דברי הרמב"ם בדרכים שונים ע"ש וע"כ דברי הרמ"א נכונים ואין לדחותם ועיין במגילה דף ה' בהא דאמר ואינך משום דלא מטו זמן חיובייהו ופירש הר"ן באלפסי דמילה בתוך הזמן לא מטי עידן חיובייהו ע"ש הרי מבואר דתוך זמן לא יצא וצ"ע כעת

סי' רס"ד סעיף ו' בהג"ה הואיל ונימול כהוגן וכו'. הט"ז נסתפק בס"ק ט' באם נולד מהול ואח"כ מתוך שמנו נתרבה ונמשך אם צריך לחתוך ולמול עד שתראה דכאן ל"ש שכבר נימול דהא לא נימול או דלמא דש"ה דהתירה לא חייבה רק ערלה בתולדה ולא מה שנמשך אח"כ ע"ש והב"ח כתב בפשיטות הובא בש"ך דצריך למולו שנית. ולכאורה צ"ב דאם נימא דקטן שנולד מהול א"צ להטיף דם ברית א"כ חזינן דהתורה לא אצרכה כלל מילה לזה שנולד מהול ואף הטפה א"צ הרי דהוה כנימול וא"כ מה לי נימול או שנולד מהול. וצ"ל דבאמת ספיקת הט"ז ופשיטת הב"ח הוא לדידן דקי"ל דצריך להטיף דם ברית כמ"ש סי' רס"ג ס"ד א"כ חזינן דמה שפטרה התורה למול כשנולד מהול הוא משום דא"א למול שכבר נימול א"כ שפיר יש לומר דכל שנתרבה אח"כ הוה כאילו לא נימול מתחלה כלל דבאמת לא נימול רק שא"א למולו דנימול מתחלת ברייתו וז"ב. ובזה י"ל קושית השאגת ארי' סי' נ"ה לדברי הט"ז דצריך למולו א"כ מה פריך ביבמות דף ע"א מילת זכריו דהיו בשעת אכילה ולא היו בשעה עשייה