דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קנט

לצדקה ומת אין היורשין חייבין לקיים והקשה מהר"ן בתשובה סי' א' ולפי מ"ש המח"א אזיל הר"ן לשיטתי' וע"כ לדינא תלוי במחלוקת הנ"ל ודו"ק

האומר סלע זה יהא הקדש לעניים לאחר שלשים יום כתב הרשב"א בחידושיו לנדרים דף כ"ח בסוגיא דבר פדא דאינו קדוש וביאר הדבר באורך מהירושלמי פ"ג דקידושין והר"ן בחידושיו שם הביאו בקוצר וראיתי להמח"א הלכות צדקה סי' ד' שהביא דברי הר"ן שכתב בשם הרשב"א שיש פלוגתא בזה בירושלמי וכתב המח"א דאם כוונתו לפ"ג דקידושין אדרבא משם מסתבר להיפך לפסק כר"י אבל כבר ביאר הרשב"א בעצמו דמש"ס דילן נראה ג"כ דהעיקר שאינו חל קדושה ע"ש ומ"ש המח"א דלשיטת הרמב"ם ז"ל פכ"ב ממכירה נראה דחל הקדשו לפענ"ד אין דברי רבינו רק שחייב לקיים דיבורו משום כל היוצא מפיו יעשה אבל לא חל ההקדש רק מתורת נדר ואף בזה נראה דבריו כסותרין ממ"ש בפ"ו מערכין כמ"ש הלח"מ בערכין שם הלכה ל"א וראיה ברורה לזה ממ"ש רבינו בעצמו פ"א מערכין שם ה"ט דהאומר שור זה יהיה הקדש לאחר שלשים יום דאם שחטו מותר בהנאה ומקורו מהירושלמי הנ"ל כמ"ש על הגליון שם והכ"מ והלח"מ לא הראו מקורו עכ"פ מבואר שלא כדברי המח"א וצ"ע

ומי שנדר לתת כך וכך לעניים ועכשיו מתחרט אם די לו בחרטה לבד בלי פתח נסתפק בזה המח"א בסי' ה' וכתב דלכאורה משמע דסגי בחרטה בלבד מהא דאמרו בערכין דף כ"ג דר"א ור"י פליגי אי יש שאלה בהקדש דר"י סובר דיש שאלה בהקדש ולכך ל"ח לשאלה דבידו לאתשולי על נדרו ואי נימא דצריך פתח יש לחוש שמא אינו מוצא פתח לנדרו ודחה זאת די"ל דנאמן במגו דהיה אומר בטעות הקדשתי ויש לי פתח והביא ראיה מדברי רבינו פ"ז דערכין שכתב דהמקדיש נכסיו והודה שיש לחבירו בידו מנה דאינו נאמן חיישי' שמא עשה קנוניא ואין אומרים אילו היה רוצה היה אומר בטעות הקדשתי הרי דבעינן דוקא שיאמר בטעות הקדשתי וע"ז בנה כל יסודו ומסיק כן להלכה ע"ש. והנה לכאורה רציתי לדחות ראייתו דבאמת לא העתיק יפה דברי רבינו דרבינו לא כתב כן באומר מנה לפלוני רק כתב שם בהלכה י"ט המקדיש כל נכסיו ואח"כ גירש אשתו וגבתה כתובתה מן הפודה מיד ההקדש אינה גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרים אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדישו לחכם ויחזיר לו. והנה לכאורה קשיא לי טובא דאיך ישאל לחכם הא כיון דמיירי שכבר גבה ההקדש הנכסים ומכרו לאחר שפדה אותם והרי במסרם ליד גזבר לא מועיל שאלה וכמו בתרומה ביד גזבר ועיין בש"ך חו"מ סי' רנ"ה שהאריך בזה ובמלמ"ל פי"א ממעה"ק ולפ"ז היאך ישאל על הקדישו הא ל"מ שאלה וא"ל דהיה יכול לשאל על הקדישו מקודם דההקדש לקחו דזה אינו דכפי הנראה היא מתורת מגו דהיה בידו לשאל על הקדישו וא"כ הוה מיגו למפרע והיא קושיא גדולה וע"כ רציתי לומר דבר חדש דהנה הטעם דבמסרו ביד הגזבר דל"מ שאלה כתב הנוב"י מהד"ת דהוא משום דבאמת ספק הוא אם מתחרט באמת בלב שלם ולכך כשהם ביד גזבר אין יכול להוציא מספק ולפ"ז זהו בחרטה דיש ספק אם יש לו באמת חרטה דמעיקרא או רק חרטה דהשתא אבל בפתח שפיר מועיל אף במסרו ליד הקדש ואף אם נימא דגם פתח ל"מ שמא גם הפתח פותח לו כעת ואינו בלב שלם מ"מ י"ל דזה דוקא בפתח וחרטה דמ"מ חל ההקדש מעיקרא רק שכעת אומר דיש לו חרטה דמעיקרא או פותח לו פתח עכ"פ אם לא נתחרט או פתח לו פתח היה מקום חלות לנדר אבל אם אומר שבטעות הקדיש כגון שנתכוין על שור שחור ויצא לבן דלפי דבריו מעולם לא הי' חלות של הקדש על זה מועיל אף כשהוא ביד גזבר וזהו שדייק רבינו ואין אומר אילו רצה היה אומר שבטעות הקדיש והיינו שאין מקום לנדר כלל וזהו דקאמר בערכין שם הן הן דברי ב"ש וכו' והיינו שכאן ע"כ צריך לומר שהקדיש בטעות ובזה הי' מקום לומר דלכך פסק רבינו כר"א אף דפסק דיש שאלה בהקדש וכבר נתקשה בזה הר"ן וע' בכ"מ שם משום דבאמת אם הי' יכול לשאול כעת שפיר מועיל אבל כאן דכעת כבר מסר ליד ההקדש רק דיכול לומר דבטעות הקדיש זה דבר דל"ש וקשה ליה טפי מלגרש. אך בגוף הקושי' שהקשיתי נראה לפענ"ד דיש ליישב דכל הטעם דבמסר ליד הגזבר אינו נאמן הוא משום דא"י להוציא מן ההקדש מספק ולפ"ז כאן דכבר פדהו אחד מיד הקדש וכבר יצא לחולין וע' ברבינו שם הי"ד ט"ו וכיון שכן שפיר יכול לשאל על הקדישו דאין כ"מ להקדש בזה דכבר יצא לחולין ולגבי הפודה הוא נאמן טפי דהוא בעלים ראשונים וצ"ע בדין זה דאפשר דהפודה יחזור על הקדש דפדה בטעות. אמנם בגוף ראייה המח"א מלשון רבינו אינו ראיה דכיון דצריך חרטה דמעיקרא ואינו מועיל חרטה דהשתא כמבואר ביו"ד סי' רכ"ח א"כ זה שכתב רבינו אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי דכל חרטה דמעיקרא משוי ליה לנדרו טעות דמתחרט על מה שנדר ועושהו טעות ח"פ. ובזה יש ליישב דברי הר"ן שכתב לדחות ראיית רבינו מדנקט ר"ה דוקא שכ"מ משמע דבריא אינו נאמן ע"י שיכול להפקיעו בשאלה וע"ז כתב הר"ן דיש לדחות דהתם בדיבורא בעלמא קיל ליה טפי משאלה ומש"ה חיישינן אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה מש"ה ל"ח ר"י ותמה הבני אהרן סי' ס"ב והשעה"מ פ"ו מיבום וחליצה דבכמה דוכתי מוכח דלא אמרינן דדיבורא קיל ליה טפי משאלה ע"ש שהאריך. ולפמ"ש א"ש דבאמת שאני שאלה דצריך חרטה דמעיקרא וצריך לומר טעם החרטה כמבואר בסי' רכ"ח ס"ז ובט"ז שם ס"ק י"א ולפ"ז י"ל דבאמת אינו מוצא פתח וטעם לחרטה ולכך דיבורא קיל ליה ממעשה אבל אם יצטרך לגרש מעשה קשה דגירושין לא עביד דבזה ממילא יש לו טעם לחרטה דמעיקרא דלא יצטרך לעשות המעשה דגירושין ושפיר אמרינן כיון דעושה מעשה הגירושין היה יכול להיות לו חרטה דמעיקרא באמת וא"כ ממילא יכול באמת ושפיר מהימן. ובזה מיושב כל קושית השעה"מ שם ודו"ק. והנה אם נימא כמ"ש המח"א דבהקדש בעי דוקא פתח ול"מ חרטה ומטעם שכתב שם דנדרי הקדש אין נשאלין עליהם אלא מדוחק דמצוה לקיימן ע"ש יש ליישב דברי התוס' שהקשו בגיטין דף לג על מ"ש התוס' דמוקמינן אחזקה דאל"כ נזיר שהיה שותה יין וא"ל אל תשתה אל תשתה דלוקה על כל אחת ואחת הא ה"ול התראת ספק שמא ישאל על נזירתו והקשה המהרש"א שם דלמה הקשו דהו"ל התראת ספק ה"ל דלא משכחת מלקות כלל דבאמת ישאל ע"ז ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבעי פתח ופתח ל"ש וכ"מ המח"א שם א"כ משכחת לה דילקה כשלא ימצא פתח אבל התראת ספק מ"מ הוה דשמא ימצא פתח לנדרו ואף אם נימא דכל דל"ש שימצא פתח אף התראת ספק לא מקרי יש לומר דכיון דמבואר בש"ע סי' רכ"ח ס"ז שם דאם כבר עבר על נדר עושה זאת גופא לפתח א"כ כשכבר עבר פעם אחת ושתה זה גופא הפתח אבל בסתם נזיר כל שלא עבר שפיר משכחת מלקות

ובזה מיושב ג"כ מה דהקשה המהרש"א דלמה לא הקשו התוס' מנזיר ששתה בפעם ראשון. ולפמ"ש א"ש דע"ז לא מקרי התראת ספק דל"ש כלל שימצא פתח. ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב דברי רבינו פ"ז מנזירו' הט"ו ולמה דוחה תגלחת הנגע לנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו ובטל העשה מאיליו ולא נשאר אלא הל"ת ולפיכך בא העשה דתגלחת ודוחה אותו וכתב הראב"ד עליו אני שונה משום דהו"ל לאו ועשה שישנו בשאלה וקילי. ולפמ"ש י"ל דדא ודא אחת היא דבאמת צריך להבין מה דאמרו ביבמות דשאני נזיר מצורע דישנו בשאלה והא צריך פתח ול"ש שאלה דל"ש אך כיון דכבר נבטל העשה יוכל לעשות זאת גופא לפתח דאילו ידע שיתבטל העשה לא הי' נוזר עצמו ול"ש אין פותחין בנולד דזה אפשר דשכיח ועכ"פ לענין שיועיל לחרטה דמעיקרא ודאי חרטה דמעיקרא ופתח כי האי דמועיל וא"כ שפיר ישנו בשאלה ודו"ק. ובזה יש ליישב הרבה קושיות של הט"ז ביו"ד סי' שכ"ג ס"ק ב' לפמ"ש המח"א כאן דלכך מועיל שאלה בתרומה אף דלא הוה חרטה דמעיקרא משום דהוא רוצה ליתן תרומה אחרת א"כ שם בתרומה טמאה דירקבו ואינו רוצה לתת אחרת תחתיה ל"מ שאלה ודשיל"מ מ"מ מקרי דהא יכול להיות שיהי' לו פתח אף דלא שכיח מ"מ מקרי דבר שיל"מ ועיין בט"ז שם ודו"ק. ולפי שלא נחוור אצלי עדן כל הצורך ע"כ קצרתי

אמנם בגוף דינו של המח"א שבנה יסורו דבהקדש צריך פתח ול"מ שאלה ע"י חרטה במחכ"ת נעלם ממנו דברי הרמב"ן ס"פ ג"פ גבי הך דר"ה דהקדיש כל נכסיו יאמר מנה לפלוני בהדיא כתב בתוך פלפולו דקיי"ל דיש שאלה להקדש בין בפתח בין ע"י חרטה ע"ש והובא בש"ך חו"מ סי' רנ"ה ס"ק ג' הרי מבואר בפשיטות דלא כדבריו וכן עיקר ודו"ק. ומ"ש המח"א בסי' ו' ז' אין להאריך בזה כי העיקר תלוי בזה אם אמירה לגבוה הוה כמסירה להדיוט ממש ואז מחוייב ליתן ליורשים וגם א"י לשנותו מעני לעני אבל לפי מה שנראה דאינו רק מתורת נדר שוב יכול לשנותו מעני לעני ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' כ"ב וסי' ל"ט באורך ועיין בש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק ב' מ"ש בשם הריטב"א ובתומים שם ס"ק ב' ובש"ך סי' פ"ז ס"ק נ"א ובתומים וקצה"ח שם ויש לי אריכות בזה. ולפי שכבר ביארתי הדבר הזה לעיל וגם כשתעיין בכל הציונים אשר ציינתי תמלא כמה סתירות והערות רבות ע"כ קצרתי

האומר סלע זו לצרקה וחזר בו בתכ"ד מהו. ראיתי במח"א סי' ח' שהאריך בזה והביא דברי רבינו בפט"ו ממעה"ק ה"א דאעפ"י שחזר בו הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפילו בתכ"ד וכ"כ התוס' במנחות דף פ"א ע"ב וכ"כ הש"ך סי' רנ"ה ס"ק ה' אבל הקשה ע"ז דאשתמיטתיה הא דמקשה בב"ק דף ע"ב וסבר ר"י תכ"ד כדיבור דמי והתנן הרי"ז תמורת עולה ונמלך ואמר הרי זו תמורת שלמים הרי"ז תמורת עולה והוינן בה נמלך פשיטא ומשני נמלך בתוך כ"ד ומאי קושיא דלמא שאני הקרש דתכ"ד לאו כדיבור דמי והמח"א נדחק בזה והנה לכאורה רציתי לומר דכל הטעם דבהקדש לא מועיל חזרה תכ"ד כתבו התוס' בדף פ"א שם משום דאמרינן ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והנה כבר כתבו התוס' בקידושין דף כ"ח דע"כ לא אמרינן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט רק היכא דאיכא רווחא להקדש ע"ש. ומעתה בשלמא בהאומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב בכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא רק מן החולין וכי אמר לחמה מן המעשר ל"מ הדר ואפילו תוך כ"ד משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והיינו משום דשם איתא רווחא להקדש דיביא מן החולין ולכך שייך ביה אמירתו לגבוה אבל כאן דהמיר בבהמה אחת ובתחלה רצה שתהי' עולה ואח"כ נמלך ועשאה שלמים דממנ"פ לא תהי' רק אחת או עולה או שלמים ול"ל רווחא להקדש לכך ה"א דיכול לחזור בו וע"כ דתכ"ד לאו כדיבור דמי ושפיר מקשה אלא שלפ"ז יקשה דהרי רבינו פסקה להך כמ"ש רבינו בפ"ב מתמורה הלכה ד' ובפט"ו ממעה"ק ה"א וע"כ דגם בזה