דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) טז

הר"ן דניהו דהוא לא אסר עכ"פ לא שרי לה ודו"ק: איברא דלפמ"ש דהב"ח מפרש דס"ל להמחבר דאינו יכול לאסור דבר שאינו שלו א"כ מה מועיל מה שהוא מומר והרי אף שהוא מומר אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו וכפי הנרא' זה דחקו להסמ"ע לסבב דברי הרמב"ם דכוונתו דאין דרכו לאסור וכ"כ הראב"ד בפ"ז מחובל בכוונת הרמב"ם ע"ש ובאמת לא ברירא דעת הרמב"ם או ס"ל דיכול לאסור או לא אמנם נראה דבר חדש דהנה בישועת יעקב בחידושי בנו הרב הגאון ז"ל סוף ה"פ הקש' דלמה לא נימא כיון דחייב מיתה אף שא"י לאסור שייך לומר בדמים קננהו כמו הבא במחתרת וכל דבדמים קננהו שוב יוכל לאסור דהוה שלו ובחידושיו לי"ד סוף הלכות שחיט' כתב דעכ"פ בעי איזה דבר שיעש' כדי שיקנ' וכבר כתבתי בגליון שם דבב"ק דף קי"ד לא משמע כדבריו ובתשוב' הארכתי לדחות דבריו אמנם קושייתו ל"ק לפענ"ד דדוקא במחתרת דא"צ התרא' ומחתרתו זו התראתו א"כ שפיר בדמים קננהו אבל בשחיט' דיכול להתנצל שכוון לצער או שהי' אנוס וכדומ' ואינו ברור חיוב מיתה שלו לא שייך בדמים קננהו ולא נתברר קנינו וז"ב ולפ"ז במומר דודאי פלח ברצון וכדאמרו בע"ז דף נ"ד שפיר שייך לומר בדמים קננהו ויכול לאסור ולא שייך דאינו יכיל לאסור דבר שאינו שלו והכא בדמים קננהו ודו"ק כי זה דבר חדש ובזה מיושב היטב דברי הרע"ב בפירוש המשנ' גבי שנים ששחטו שכתב דקי"ל דאינו יכול לאסור דבר שאינו שלו וכתב התוס' יו"ט דלכך יכול לאסור דמוקמינן בש"ס במומר ותמה הגאון מוהר"ע איגר ז"ל דמה מועיל מומר דסוף סוף אינו יכול לאסור וכבר כתבתי לעיל בזה ליישב ולפמ"ש כעת אתי שפיר דמומר שייך בדמים קננהו ודו"ק

והנה הסמ"ע מחלק דשאני יי"נ דיכול לחלק היין ולא שייך לצעורי דהי' לו לחלק משא"כ בשחיט' דא"י לחלק ושייך לומר דלצעורי קא מכוין להרא"ש ותמה הש"ך בסי' ד' דא"כ למה משני על המטמא והמנסך דמיירי במומר ולא משני דאית ליה שותפות בגויה ולפענ"ד נראה דהנה לכאורה צריך ביאור גוף הסברא דהי' לו לחלק דאם הי' מחלק שוב לא יהי' יכול לאסור דאין אדם אוסר דבר שא"ש שהרי כבר חלק לי' ולא שייך לצעורי דזה השני הי' יודע דלא יכול לאסור וצ"ל דהסמ"ע לשיטתו דהוא פירש דס"ל אדם יכול לאסור רק שאין דרכו לאסור וא"כ כל שיש לו שותפות הי' יכול לחלק ולצער חבירו דהא באמת יכול לאסור ולפ"ז בש"ס שם דר"נ ור"י סברי דא"י לאסור לת"ק ולריב"ב יכול לאסור וישבו אליבא דת"ק וריב"ב כמ"ש רש"י וא"כ למה א"י לאסור והא לא שייך סברת הסמ"ע דמה מועיל שותפות ול"ש דהי' לו לחלק הא אם הי' מחלק לא הי' יכול לאסור וע"ז משני דמיירי במומר ובדמים קננהו ויכול לאסור ובזה מיושב מה דק"ל למה מקש' מהמטמא והלא כבר תירץ על שנים ששחטו דמיירי במומר וא"כ גם כאן הי' יכול לתרץ ולפמ"ש יש לומר דשם מיירי ע"כ למ"ד דיכיל לאסור דאל"כ לא שייך בדמים קננהו בשחט לשם פסול וא"כ שפיר משני במומר אבל כאן רצה לחדש דאף אי נימ' דא"י לאסור מ"מ במומר מועיל דבדמים קננהו ודו"ק. איבר' דגוף דברי הסמ"ע דהי' יכול לחלק קשה מה מועיל חלקו ויכול לומר מאן פלג לך וכדאמרו בב"מ דף ס"ט ובפרט בחמר' דאיכ' דבסים ואף אם מיירי בחמר' שווים ובכלי אחד מ"מ א"י לאסור דבכה"ג ודאי יכול לומר מאן פלג לך לאסור ויכול לומר דזה החלק שלקחת לעצמך זה שלי וצ"ל דמיירי שחלקו בפני עדים ולפ"ז במטמ' ומנסך דאמרו בשוגג פטור ולא שייך שחלק בעדים דא"כ היו העדים יודעים ועכ"פ לא היה שוגג דהרי מדחלק לא הוה שוגג לכך הוצרך לשנויי דמיירי במומר ודו"ק היטב ע"כ

סימן כ"ח סכ"ד ואין לכסות בשלג המרדכי כתב בשם גאון דמותר לכסות בשלג שנאמר כי לשלג יאמר הוה ארץ והב"י תמה בזה תרי תמיהי דהא לא כתיב כי לשלג יאמר הוה עפר רק ארץ ואנן עפר בעינן ועוד דלא כתיב שהשלג נקרא ארץ רק שהקב"ה מצוה שהשלג ירד על הארץ וע"כ דחה דברי המרדכי ולפענ"ד נראה ליישב דברי הגאון עפ"י מה דאמרו ביומא דף נ"ד ע"ב ר"א אומר עולם מאמציעותו נברא שנאמר בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו ר"י אומר עולם מן הצדדי' נבר' כי לשלג יאמר הוה ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עוזי ופירש"י כי לשלג יאמר הוה ארץ תעש' הארץ ומהיכן גשם מטר וגשם מטרות מארבע צדדין הורידו והגשימו להעשות ארץ א"כ מבואר דהגשם נעשה ארץ וארץ היינו עפר דהרי נגד שמייתי דר"א ראי' מקרא בצקת עפר למוצק אמר הוא דמן הצדדין נבר' דהיינו שהשלג נעש' ארץ והיינו עפר דכל הארץ אינו רק עפר וז"ב נמצ' מבואר דברי הגאון ומ"ש בד"מ בשם א"ז שאמר שזה טעות לכסות בשלג דלמחר יתחמם ויעש' מים ונמצ' שכסה במים הנה לפמ"ש הת"ח דאף לכתחל' כל שכבר כיסה יכול לגלות ודי כל שכיסה לבד א"כ כאן עכ"פ כיסוי הי' בשלג וא"ל דשאני הכא דאינו ראוי לביל' דשם הי' ראוי שיתכס' לגמרי אבל כאן מתחל' אינו ראוי זה דדלמ' לא יתחמם כל כך מהר וכבר יבלעו הדמים לגמרי בארץ וע"כ מותר לכסות בשלג ועכ"פ טעות בודאי אינו גם מ"ש המרדכי בשם גאון לכסות בברזל שנאמר ברזל מעפר יקח ותמה הב"י דלא כתיב שהברזל נקרא עפר רק שנקח מן העפר והרי כל מתכות נקח מן העפר ואפ"ה אין מכסין נ"ל כלי מתכו' נקח מבטן הארץ ואחר תחבולות רבות כמ"ש ואבן יצוק נחושה ומשמע דצריך להתיך ולעשות נחשת וכן זהב כתיב מקום לזהב יזוקו וכן כי יש לכסף מוצא ומשמע דכל הני צריך להתיך ולסבב הרב' סבות עד שנעש' כסף וזהב ונחשת ולכך צריך קרא דעפרות זהב לו לרבות זהב אבל ברזל כתיב מעפר יקח ומשמע דהוא מן העפר ממש ולכך מותר לכסות בברזל ודו"ק היטב ונלפענ"ד ליישב דברי הגאון שלא יהיו חלילה דברי הבאי כמ"ש הב"י שהוא טעות ועיין בראשית רבה פי"ב שם מבואר דשלג הוא מן עפר יעו"ש גבי פלוגתא דר"א ור"י כל מה שיש בשמים וכו'

סעיף ו' ויש מי שאומר שאם הי' לו אפר מוכן. הב"י כ"כ בשם הכלבו בשם המאור וכן הוא ברא"ה בבדק הבית בשער חמישי בית א' ובמשמרת חולק ע"ז ע"ש וכ"כ הפר"ח והכו"פ דקי"ל כרשב"א והתב"ש חולק ע"ז ודעתו דיברך ויכסה ואני זכיתי מצאתי בשיטה מקובצת בביצה דף ח' שכ"כ בהדיא בשם הרמב"ן וכתב בשיטה שגם הרשב"א כ"כ ואף שהמה לא ראו דברי המשמרת מ"מ אחרי שגם הרמב"ן כ"כ פשיטא דיכול לברך ולכסות ומהתימ' שהרא"ה והרשב"א לא זכרו דברי הרמב"ן רבם

סי' כ"ח סי"ז השוחט ונמצאת טריפה עש"ך ס"ק כ"ז מ"ש על הב"ח ועיין פרי מגדים שכתב דספק טריפה אף לשיטת הרמב"ם דאינו רק מדבריהם אפ"ה לא קרינא ביה אשר יאכל דמדרבנן מצווה מלא תסור והנה תלמידי החריף מוה' יעקב יוסף ווילער הקשה אותי מהא דפריך בחולין כ"ז ואם אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה נחירתו זו היא שחיטתו ולבעי כיסוי וקשה הא מדרבנן לא אכיל ולא קרינא אשר יאכל והראיתי לו שכבר הקשה כן הכ"מ ואני אמרתי דרש"י ישבו במתק לשונו לבעי כסוי דהא כתיבא כסוי אנחירה דידיה ומה"ת למפטרי' והיינו כיון שנחירתו זו היא שחיטתו א"כ כשחייבה התורה בכסוי הי' בכה"ג שנחר ושוב לא יכלו חז"ל לעקור מ"ע דאורייתא ומעלתו השיב דלפמ"ש רש"י בחולין דף י"ז דאף למ"ד דטריפ' חייב בכיסוי מ"מ נוחר ומעקר פטור דאינו שחיט' כלל לפ"ז שפיר מקשה דלמ"ד דטריפ' חייב דשחיטה שאינה ראויה שמא שחיטה רק דנחירה אינו שחיטה כלל אבל למ"ד נחירתו זו היא שחיטתו שוב בודאי חייב וז"ב. והנה יפה כתב אבל רש"י בעצמו כתב דהנוחר פטור דאשר יאכל כתיב וא"כ לא פירש דקושיתו היא מדכתיב אשר יאכל. ובאמת דברי רש"י תמוהים דלמה לא כתב דאף לר"מ במעקר פטור וכן הקשה מעלתו. אך נראה דבאמת הי"מ למימר דלא קי"ל כר"מ ור"י בן פנחס לא קאי אליבא דר"מ והפסול הוא משום אשר יאכל וכאן ל"מ לאכול מדרבנן וע"כ פריך דהא התורה חייבה בכסוי וכמ"ש: הנה לענין כסוי באפר חם הנה בשנת תר"ל ב' דברים הגיעני מכתב מאחד מקעשניב ושמו ר' מיכל גאלד מאן ורצה לחלק ע"פ דברה האו"ז סי' שצ"ב וסי' שצ"ו וע"ז הביא דברי התוס' בחולין פ"ח שמחלק בין אפר מאוכלין ובין אפר מעצים ולכך רצה לחלק דאפר חם הבא מאוכלין אין מכסין והנה טפי הי' לו להביא דברי התוס' בביצה ח' ע"ש אבל באמת הט"ז באו"ח ס' תצ"ח ס"ק ט"ו כתב דמכסין באפר חם דלא כמ"ש טועין ולדבריו הי' לו ליישב דהתם מיירי באפר חם הבא מאוכלין וע"כ דאין לחלק ועיין ריש פרק שני דמס' תענית גבי אפר מקלה ע"ש ודו"ק

שם ס"ג כוי וכלאים הבא מבהמה וחיה עיין ט"ז וש"ך כאן ועט"ז או"ח סי' תצ"ח ס"ק י"ט. ולפענ"ד נראה דר"י מיירי בכוי הבא מבהמ' וחיה דל"ש משום ספק דהא כאן הספק אם חוששין לזרע אב ובזה אסור משום טרחא שלא לצורך דזה הוה כדם בהמה וחיה שנתערבו. ובזה מיושב מ"ש ר"ז לא כוי בלבד אמרו אלא אפי' נתערב בהמה וחיה וכו' והיינו דכוי הבא מבהמ' וחיה ביחד ולכך כלל בהדדי אבל כוי שהוא ספק חיה או בהמה בזה ספק מצוה ל"ש טרחא ואסור משום התרת חלבו ובכלאים הבא מבהמ' וחיה לא שייך התרת חלבו דהא באמת יש חלב בהמה ג"כ ודו"ק. ובזה יש ליישב ג"כ קושית הש"ך כאן ס"ק ז' על הצ"ע ודו"ק: ודרך אגב אזכור מה דאמרו בחולין דף כ"ד ומה מילה שודאי דוחה שבת ספק אין דוחה י"ט ופירש"י שאין ספק דוחה יו"ט כגון שנימול לי"א והקש' אותי הדיין הרב מוה' חיים יוסף עלינבערג כ"י דמהיכן מוכח דספק אינו דוחה יו"ט דלמא שאני התם במשנ' דודאי הוא מילה שלא בזמנ' לענין השבת דכיון דאמרת בשבת אין ספק דוחה ונמצא מה שנדח' עד יו"ט הלא מחמת ספק בשבת ואם הי' ספק מילה דוחה יו"ט גם בכה"ג לא מקרי שלא בזמנ' דהא מה דנדח' עד היום הי' מחמת ספק ועיין בתוס' מנחות דף נ"א דאפי' שכתבו כיון דלא דחי שבת א"כ מאתמול נמי הוה זמני' ע"ש וגם כאן הוא כן וצ"ע ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' למ"ד מ"ש בזה ולפמ"ש גם דבריו יש לסתור עפ"ז ועיין במלמ"ל פ"א מיו"ט הי"ז במה שהאריך דבחשש אין הבדל בין איסור לאו לאיסור כרת כדאמרו ביבמות דף קי"ט וגם מהך דחולין יש ראיה דהרי אין ספיקא דוחה יו"ט אף דאינו רק בלאו ובשבת יש כרת ומיתת ב"ד ודו"ק מיהו שם י"ל להיפך דגם ביו"ט יש איסור וע"ז אנו דנין להיפך דגם בכרת ל"ח כמ"ש המלמ"ל שם ודו"ק כי קצרתי ועיין בחבורי כת"י אשר החילותי שנת תר"ט

שם בהג"ה מברך שהחיינו על הכסוי עש"ך מ"ש בזה והתב"ש החזיק דיש לברך שהחיינו דהנא' גדול' היא ושמחה היא לו ע"ש שהאריך ולפענ"ד ראי' ברורה דהנה שיטת הכלבו דהנודר הנאה משופר דמותר לתקיע לו אבל הוא עצמו לא יתקע דיש בני אדם שמתגאים בתקיעתם. והנה תלמידי החריף כמר שמואל ביק נ"י הקשה אותי ביום א' סליחות תרכ"א דא"כ מה פריך הש"ס בחולין פ"ט על רבא דאמר בכסוי מעפר עיר הנדחת