דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) טו

ומה קושיא דהא שם הי' עם פסיקת החוט דשדר' היינו חוט הסדר' וא"כ שוב בודאי הוה נבל' אך נרא' דהכי קא קשיא לי' דהרי בעלי כתיב ותשבר מפרקתו ומשמע מפרקתו לבד בלי חוט ובלי רוב בשר וא"כ ניהו דשם הוה זקנ' אבל לא מסתבר שיהי' הבדל כולי האי דבזקנ' יהי' מיתה אף בלי חוט ובלי רוב בשר ובאינו זקנ' אינו נביל' רק בפסיקת החוט וברוב בשר מה"ת לחדש שתי דרגות ומהיכן למדו זאת וע"כ דזעירי מיירי ג"כ בלא פסיקת החוט רק רוב בשר ובזקן הי' אף בלי רוב בשר והנ' יש לדייק מה הוסיף שמואל דמטמא באהל הא זעירי אית ליה ג"כ דהוי נבילה והרשב"א כתבו דזעירי ושמואל אמרו דבר אחד ע"ש וקש' א"כ מה חידש שמואל ולפענ"ד נרא' דהנ' התב"ש והכו"פ סי' ל"ג חדשו דאף דהוה נבל' מחיים היינו שיאסר באכיל' ומטמא טומאת אוכלין אבל טומאת נבל' אינו מחיים יעו"ש והרב' הארכתי בזה בתשוב' ולפ"ז זעירי דאמר דהוה נבל' היינו לאסור באכיל' ולא מהני ליה שחיט' אבל אכתי לא ידענו שמטמא טומאת אהל וע"כ חידש הוא דהו' נביל' גמורה ומטמא דהוה כאחר מית' וז"ב:

ולפ"ז נרא' דשפיר מקש' דהא חזינן דעלי מת אף בלי רוב בשר וא"כ מה חידש שמואל דמטמא באהל הא כל דמת מזה שוב הוה נבל' גמור' שמטמא וע"ז אמר דזקנ' שאני אבל באינו זקן אינו מטמא עד שיהי' רוב בשר עמו ולפ"ז שוב ל"ק לזעירי דבאמת לענין שתאסר מחמת נביל' לאכיל' שפיר ידע גם זעירי דזקנ' שאני שהרי גם ברוב בשר עמו לא הוה נביל' שמטמא באהל רק לאסור באכיל' והרי שם מת וע"כ דשם יצא מגדר הטבע אבל לשמואל מה קשה מה חידש דמטמא באהל הא חזינן דמת אף בלי רוב בשר וא"כ עכ"פ עד רוב בשר בודאי הוה מית' גמור' וע"ז משני דזקנ' שאני ויש ויקום לומר דבלא זקנ' לא הוה נבל' להטמא ודו"ק היטב:

ובזה נרא' לפענ"ד הא דהקשו בתוס' דף ל"ב ד"ה ולחשב דאמאי לא חשיב גם הך דזעירי וכתבו דאינ' נבל' רק עם פסיקת החוט ומזה הוכיח הט"ז דבלי פסיקת החוט לא הוה נביל' ולא טריפה כלל ולפענ"ד נרא' דבאמת קושית התוס' צריך ביאור כמ"ש זקני הח"ץ ז"ל בסי' ע"ח דבכמ' מקומות הוא כן דהו' מצי למפרך עוד רק כיון דבחד פירוקא מתיישב לכך לא הקש' ע"ש אמנם נרא' דהתוס' שפיר הקשו דכאן לא שייך תירוצו של הש"ס דנבל' דמטמא' מחיים לא קתני דהרי שמואל אמר דמטמא:

באהל והרשב"א והריטב"א כתבו דגם זעירי ס"ל כן וא"כ שוב הו"ל לחשב' וע"ז כתבו דעם פסיקת החוט הוא דהו' נבל' ומטמא' מחיים אבל בלי פסיקת החוט ל"מ מחיים אבל עכ"פ נבל' הוה וא"כ אין מקום להוכחת הט"ז ודו"ק היטב:

עיין ש"ך ס"ק ב' דהמהרש"ל כתב דבבהמ' של עכו"ם אף ששחט הישראל מכל מקום מאחר שהוא לא נצטוו' על השחיט' א"כ בבהמ' שלו לא הותר' השחיט' ודינה כשחט' עכו"ם והנ' בשנת תרכ"ז ב' חיי כ"א מרחשוון הי' אצלי הרב המופלג בתור' מוה' בנימן נ"י מסלאטווינא אשר יושב באה"ק ושאל אותי מה לעשות דזה היכא שעכו"ם הם הבאנקיריס והבהמ' שלהם ואמרתי בזה דיש לדון דאם אומן קונ' בשבח כלי שוב השוחט ישראל קונ' הבהמ' בשחיטתו דעש' אות' כלי שהתיר' בשחיט' ושוב הוה לי' בהמ' של ישראל והמהרש"ל לשיטתו דפסק דאין אומן קונ' בשבח כלי וכמ"ש בפ' הגוזל הובא בש"ך חו"מ סי' ש"ו אבל אם נימא דאומן קונ' בשבח כלי שוב הו"ל של ישראל. אמנם הדבר תלוי אם אומן קונ' בשבח כלי היינו דקונ' רק השבח ולא גוף הכלי או דלמא דקונ' גוף הכלי ע"י שבחו ועיין בתה"ד סי' ש"ט ובשו"ת מהר"ש הלוי חלק חו"מ סי' ד' ובקצה"ח סי' ש"ו שם דאם נימא דאינו קונ' רק בשבח ולא הכלי א"כ שוב אין הבהמ' שלו וגם לשיטת הרשב"א דכ"ש שלא קלקל השבח של בעה"ב דאדעתא דהכי אשבחי' שיהי' השבח של בעה"ב רק לאחר שקלקלו אין דעתו של אומן להשביחו לחייב עצמו במה שהשביח וכן דעתו של אומן להשביחו אף שלא קלקל עכ"פ לקנות כנגד שכרו ע"ש וא"כ כל שלא קלקל שוב השבח לבעה"ב והו"ל בהמ' של עכו"ם ולגבי דידי' לא שייך שהותר' שחיט' דהוא לא נצטווה על השחיט' אמנם אחר העיון נרא' דכאן לא שייך דברי הרשב"א דדוקא אם השבח הוא ענין בפ"ע שייך לומר דהשבח להבעה"ב אבל כאן כל השבח הוא מה ששחטו והפקיע' מידי אבמה"ח ואינ' נביל' ולפ"ז לגבי הנכרי אין כאן שבח ועיקר השבח הוא מה ששו' לגבי הישראל והנכרי רוצ' שיהי' ראוי גם לישראל א"כ בודאי קונ' הישראל השבח והו"ל כאילו הי' בהמ' של ישראל ודו"ק איברא דדברי הרשב"א לכאור' אינן מוסכמים דהרי לענין טבילת כלי באומן ששבח ותקן לישראל הכלי אי צריך טביל' נחלקו הגאונים כמבואר ביו"ד סי' ק"כ וא"כ לדברי הרשב"א כל שלא קלקל השבח לבעלים ושוב אין צריך טביל' דהו' של ישראל אמנם נרא' דהרשב"א לא קאמר רק שיקנ' גוף הכלי ע"י שבחו לזה כל שלא קלקל אקנ' לבעלי' השבח דהא גוף הכלי הוא של בעלים לכך כל שלא קלקל ודאי השבח טפל להכלי וכשקלקל הכלי שוב לא אקני לבעלים כדי שיתחייב אבל גוף השבח ובפרט נגד שבחו ודאי קנה האומן ולכך צריך טביל' משום השבח וכמ"ש התה"ד סי' ש"ט ולפ"ז מבואר מדברי הרשב"א דאומן לא קנה רק השבח ולא גוף הכלי ולכך כל שלא קלקל השבח נגרר אחר הכלי אבל כשקלקל אין השבח נגרר אחר הכלי דהא באמת קלקל הכלי. ע"ש הן אמת דגוף הדבר שכתבתי דאומן קונ' בשבח כלי והו"ל של ישראל באמת זה אינו ברור ותלוי בתירוצי התוס' בחולין דף ח' ובשבת דף ק' ועט"ז סי' יו"ד ובפרמ"ג שם במשבצות האריך בזה יעו"ש ואם נימא דשוחט הוה מקלקל שוב ליתא לכל מ"ש ודו"ק היטב. והנ' נ"ד הרב הה"ג החריף מוה' פנחס ב"ש נ"י הי' אצלי באות' ליל' אור ליום ד' חיי כ"ב מרחשוון תרכ"ז בעת שחדשתי זאת והקש' בהא דאמרו בחולין דף מ"ם באומר בגמר זביח' הוא עובדה דא"כ יקש' לפירוש שני של רש"י דהוא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו יקש' דהא קני לה משום דאומן קונ' בשבח כלי אבל ל"ק דעד שראוי לאכול לא מקרי תיקון רק מקלקל ולא שייך שבח כלי ויש להאריך בזה ואכ"מ ודו"ק:

והנ' במה שהבאתי לעיל בשם המהרש"ל הנה בענין זה הגיע לי מכתב בשנת תרל"א עש"ק האזינו מהמופלג מוה' אשר מארגין שטערין נ"י ממדינת מאלדויא והקש' לפי מה שחידש בחתם סופר ביו"ד סי' י"ט דאסור למכור ביצ' טריפ' לעכו"ם דהרי באמת ביצ' אסור משים אבמה"ח רק דלישראל שרי מקרא דבת היענ' ועיין חולין ס"ד וא"כ לעכו"ם נשאר באיסורו ולפ"ז בשלמא ביצ' כשיר' מותר למכור משום מי איכא מידי אבל לא ביצה טריפ' דהא אסור לישראל משום טריפ' וא"כ מה פריך בפסחים דף כ"ב מהא דלא יושיט אדם אבהמ"ח לב"נ הא לכלבים שרי ודלמא מיירי בביצ' טריפ' דאסור לעכו"ם ולישראל משרי שרי וכן דלמא מי'רי באבמה"ח של עוף דלישראל משרי שרי ולעכו"ם אסור כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים וכן קשה דשמא מיירי באבמה"ח של חיה דאינו נוהג לר"מ בחי' בישראל וזה אשר השבתי באור ליום א' ערב סוכות הנה הארכתי בקושיות אלו בתשוב' זה שנים רבות וכתבתי דמכאן ראיה לשו"ת אמונת שמואל דחידש דכל דלישראל שרי לא שייך לפני עור אף דלעכו"ם אסור ואף שהפר"ח תמה דמה נ"מ סוף סוף שייך לפני עור דהרי לעכו"ם אסור הנה הסברתי שם באורך סברא זו וכעת נרא' להוסיף דכל ענין מי איכא מידי הוא משום דהתור' עיקר' לישראל נאמר' ואף דאסור לתת לעכו"ם הוא בדבר שאסור לישראל ולעכו"ם אסר' התור' משום להרחיק אותנו מדברים המאוסים והמתועבים אף לתת לעכו"ם וכעין מ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' כ"ו בישוב קושית המהרש"ל גבי גזל אבל בדבר שמותר לישראל לא שייך לפני עור והארכתי בזה במקום אחר והנ' הבאתי שם דברי השיט' מקובצת בב"מ פרק א"נ דכתב כסברת הרא"ש לגבי רבית ע"ש וא"כ ל"ק כל הקושיות ומה שהקש' התב"ש בבכ"ש חולין ק"א בהא דמזמנין על ב"מ ולא עכו"ם הנה זה להס"ד דלא ידענו מהא דמי איכא מידי ולפי המסקנא באמת מותר לזמן דלא שייך מי איכא מידי ותדע דאל"כ יקשה למה דחי הש"ס משום מי איכא מידי והא אכתי שייך לפני עור וע"כ דכל דלישראל שרי ל"ש מי איכא מידי ואף דאנן קיי"ל דאין מזמנין עכו"ם הנה באמת כמה כרכורים כרכרו בזה ועיין בחידושי מהר"ם שי"ף בחולין שם מה שהביא דברי היש"ש ומ"ש בזה ועיין כו"פ מ"ש בזה ועכ"פ סברת אמ"ש מבואר ובזה ל"ק קושית הכו"פ שהביא שם דלוקי הך דלא יושיט במפרכסת דלנכרי אסור ולפמ"ש אתי שפיר דכל דלישראל שרי לא שייך לפני עור מיהו לפמ"ש הפוסקים דגם לישראל אסור מפרכסת יעו"ש קשה קושית הכו"פ אמנם בעיקר הקושיות האלו נלפענ"ד דבר חדש דאם לא נסכים להא"ש לק"מ דניהו דלישראל אסור משום טריפ' אכתי להס"ד דאבמה"ח אסור בהנא' א"ב שייך מי איכ' מידי לענין הנא' דלישראל שרי בהנא' ולעכו"ם אסור ושפיר פריך הש"ס ול"ק קושיות האלו דעכ"פ בהנא' שייך מי איכ' מידי ודו"ק

(שייך לסימן ד') כתבתי ביום א' תבא תרל"ג. הנה נחלקו שם הרמב"ם והרא"ש דהרמב"ם ס"ל דאית ליה שותפות לא אמרינן לצעורי והרא"ש ס"ל דאפ"ה שייך לצעורי ובחו"מ סי' שפ"ה כתב המחבר דבאית לי' שותפות לא שייך לצעורי ותמהו בזה דאמאי סתם הש"ע דהרי להרא"ש שייך לצעורי והנ' הב"ח כתב דהטעם כמ"ש הר"ן לענין שחיט' דניהו דלא אסר' מכל מקום לא שרי לה ודבריו תמוהים דזה לא שייך רק לגבי שחיט' אבל לגבי יי"נ לא שייך הסברא הלז וכבר תמה בזה הש"ך סי' ד' ועוד נשאלתי דא"כ מה חילוק יש בין אית לי' שותפות ללית לי' שותפות וכבר כתבתי בזה בתשובה וכעת נרא' חדשות דהנ' בהא דאמרו בחולין דף מ"א גבי המטמא הבמ"ע דאית לי' שותפות בגויה וקשה דמה מועיל שותפות הא כבר נודע דברי הלחם רב לענין שמיר' בבעלים דפטור בשותפין כתב הוא דדוקא בלא שינה רק שנגנב או נאבד אבל בשינ' יכולין לומר לא לעוותי שדרניך. א"כ הרי שותף ששינה חייב א"כ לא שייך שמירה בבעלים דהרי נסתלק השותפות ולפ"ז כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו רק באית לי' שותפות יכול לאסור והרי כל שאסרו נסתלק מן השותפות וא"י לאסור והיא לכאור' קושיא גדול' אמנם אחר העיון זה אינו דהרי הקלקול והאיסור בא ביחד ועד שאסר הי' שותף א"כ כשאסרו עד שאסרו הי' שותפות ולכך יכול לאסור דהאיסור והקלקול בא ביחד וז"ב. ומעתה דברי הב"ח נכונים דהב"ח ס"ל דקי"ל א"י לאסור דבר שאינו שלו רק באית לי' שותפות כפשטת לשון הש"ע בחו"מ שם והסמ"ע מסבב הדברים דאין דרכו לאסור אבל הב"ח הבין כפשוטו ולפ"ז שפיר מחלק דביי"נ שפיר חייב ולא שייך לצעורי קא מכוין דזה יוכל לטעון איני מאמינך שלא נתכוונתי רק לצער דלמא באמת כוונת' לאסור וצריך אתה לשלם ההיזק אבל בבהמ' הנה בתחלת השחיט' תיכף שינה בהשותפות וזה אינו רוצה ושוב אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו דנסתלק מהשותפות טרם שבא לידי גמר שחיט' מה תאמר שלא נתכוין רק לצער וא"כ ממנ"פ פטור דאם תאמר שכוון לצער רינו פטור ואם נתכוין באמת שוב נסתלק מהשותפות דרצונו לקלקל השותפות ושוב א"י לאסור דבר שאינו שלו ומה דאסור עכ"פ באכיל' היא כסברת