דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קנח

אף להרמב"ם אפשר דשלא בפניו אין יורדין לנכסיו וע"ז משני דבשלא לדעת לא מקרי ירידה לנכסיו כלל דאמדינן דעתיה דניחא ליה וברצונו נחתינן לנכסיו והוה כאילו ירד בעצמו וגבה לנו וז"ב לדעתי. ומה שהקש' המח"א דלדעת הרי"ף והרמב"ם דאיכא שיעבוד נכסי' בצדקה דא"כ אמאי במי שהלך למדה"י אמאי אין זן את בניו ובנותיו והא עכ"פ מחויב ליתן להם בתורת צדקה וא"ל דבכ"מ שהולך עושה צדקה כמ"ש הריטב"א דז"א דבניו קודמים לצדקה מאחרים וכמ"ש הרשב"א הובא בב"י סי' רנ"א וע"כ דליכא שיעבודא רק חיוב כפי' וכיון דליתי' קמן לא כפינן ליה. ולפענ"ד אין כאן קושיא דניהו דחיובא איכא להקדים בניו לאחרים אבל מ"מ אם נתן לאחרים פשיטא דפקע שיעבודא דבניו דכל שיעבודיה היא מתורת צדקה וכבר נתן ופשיטא דבשביל זה לא נחתינן לנכסי' ת"ב ופשוט. ועכ"פ מ"ש בש"ע כאן בפני' הוא דבר ברור דשלא בפניו בודאי לא נחתינן לנכסיה כמו שהוא דעת רוב הפוסקים והר"ן כתב כמסתפק בזה ולכך הכריע בב"י כאן דדוקא בפניו וכמ"ש. איברא דגוף ראיית הר"ן דנחתינן לנכסיה מהא דד"א והיינו צדקה לא זכיתי להבין דמאן לימא לן דד"א היינו צדקה דלמא דוקא תכשיט אבל צדקה לא והוא בעצמו הקשה כן על הרי"ף והרמב"ם דפירשו לענין צדקה דמנ"ל דילמ' דוקא תכשיט ואפשר דלשיטת הרי"ף והרמב"ם דפירשו דקאי לענין צדקה קשה על הרשב"א וגם הרשב"א בעצמו מפרש דד"א דבברייתא דעי שהלך למדה"י כוונתו על צדקה ומזה הביא ראי' דאין כופין שלא בפניו וכמ"ש הר"ן בפירושו א"כ ממילא דזה ד"א דמר עוקבא בנשתטה קאי על צדקה דהלשון ד"א לא ישתנה. ובגוף תמיהת הר"ן עיין בכ"מ סוף הלכות נחלות מ"ש בזה והוא כעין מ"ש לעיל. ובלא"ה ניחא דכיון דלמ"ד דד"א היינו צדקה בודאי כפינן ואף למ"ד דהיינו תכשיט אינו מבואר לענין צדקה והרי בכל ספק מתנות עניים אזלי' להחמיר לכך פסקו דכפינן ליה וז"ב לדעתי ועיין מחנה אפרים הלכות ריבית סימן א' השייך לכאן וכבר קדמו במהרי"ט בראשונות סי' ל"ט

שוב מצאתי בקצה"ח סי' ר"ץ שהאריך בענין הלז ואין בו הרבה חדשות למעיין במח"א כאן ושם: והנה בהא דכפייה רבא לר"נ בר אמי ואגבי מיניה ד' מאות זוזי לצדק' הקשו התוס' בכתובות דף מ"ט ע"ב ובב"ב דף ח' דהא מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד של מטה מוזהרין עליה. והי' נראה לפענ"ד דבר חדש דכל הטעם דאין ב"ד של מטה מוזהרין עליה פירש"י בחולין דף ק"י דלהכי פירש לך מתן שכרה בצדה דאם לא תקיימנ' לא תטול שכר זה. והדבר צ"ב דמ"מ לא נכפהו לקיים המצוה זו וצ"ל דכיון דמתן שכרה בצדה פשיטא דכל איש יקיימנה וכעין דאמרו חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן משום דלכפרה אתו ה"ה בזה כיון דמתן שכרה בצדה בזה פשיטא דיקיימנה בלי כפייה. ולפ"ז בצדקה שפיר כפינן דא"ל דיקיים דמתן שכרה בצדה כיון דיכול לקיים בעני אחר והי' לו ג"כ מתן שכר וגם בפרוטה אחת יש לו שכר והוא שרצה ליטול ממנו ד' מאה זוזי ומשום דאמיד שיכול ליתן והוא אמר שאינו אמיד כ"כ וכבר כתבו התוס' ביבמות דף פ"ח ע"ב דהיכא דסבור שהוא פטור מלהביא חטאת אז אף בחטאת ממשכנין אותו משום דסובר דא"צ כפרה מכ"ש היכא דמקיים המצוה רק שאינו מקיים כפי שהוא אמיד פשיטא דאדם בהול על ממונו וסובר שנותן כמסת ידו ובודאי לא יתן ושפיר כפינן ליה כפי שאמיד ליתן וז"ב לדעתי

ובזה נראה לי לישב מה שהקשה המלמ"ל פ"ג מעבדים הי"ד וכבר קדמו בהגמ"יי פי"ב מאישות דא"כ איך נגדיה רב יהודה להאי דגזי' לכנפי' דאמי' כדאמרו בחולין דף קמ"א והא הוא מ"ע שמתן שכרה כתוב בצדה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דגזי' לכנפי' וא"י לשלחה א"כ ביטל המ"ע בידים וחזינן דלא רצה לקיים המצוה דהרי צריך לשלחה בכנפיה וא"כ פשיטא דכופין על מ"ע אף ששכר' כתוב בצדה וז"ב. ואם פנים אנחנו בזה נראה לי לומר הטעם דלכך בפניו כפינן כל צדקה ושלא בפניו לא משום דבפניו דחזינן דאינו רוצה לקיים המצוה ומתנצל דלא אמיד כ"כ וכדומה ועכ"פ סובר שנפטר מהמצוה שפיר כפינן ליה אבל שלא בפניו לא נוכל לכפותו ומכ"ש לירד לנכסיו דאדרבא אמרינן אילו היה כאן בודאי היה מקיים המצוה כדינו כיון ששכר' כתוב בצדה מי האיש אשר לא חפץ בחיים וברכה

ובזה ממילא מיושב קושית הר"ן על הרשב"א מהא דנשתטה דכופין על ד"א ונשתטה כשלא בפניו דמי. ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דאין כופין על שלא בפניו הוא לפי שאמרינן שמסתמא יקיים מעצמו אבל בנשחטה דאין לו דעת בודאי לא יקיים מעצמו שפיר כפינן ליה וז"ב

ובזה מיושב היטב קושית הלח"מ פי"ב מאישות דלמ"ד דד"א היינו צדקה קשה למה צריך לאומרו כלל דהא לשיטת הרמב"ם בהלך למדה"י אף באמיד לא כייפינן לי' וא"כ הא כבר קתני דאין זנין בניו ובנותיו באמיד כ"ש אחר דגרוע מיני' והיא קושיא עצומה. ולפמ"ש א"ש דה"א דדוקא בניו ובנותיו אין כופין אותו דבודאי יקיים מעצמו דמלבד המצוה איכא רחמנות האב על יוצאי חלציו משא"כ באחר וקמ"ל דגם על אחר אין כופין. ובלא"ה י"ל דקמ"ל דדוקא צדקה אבל תכשיט יהבינן לה כי היכי דלא תנוול וגם לפי מה דנראה מהסוגיא בדף ק"ז דבבניו ובנותיו שייך חשש צררי ועיין בתוס' שם ד"ה מאי פסקא ולפ"ז שפיר ה"א דדוקא לבניו ובנותיו אין נותנין משום דחיישינן לצררי משא"כ באחר

והנה הרז"ה פ' ד' וה' בב"ק גבי אנן יד עניים אנן אחר שהביא דבר רה"ג דאין כופין על הצדקה כתב דהא דכפייה רבא לר"נ בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה היינו שכפוהו עד שאמר רוצה אני אבל לא בע"כ ע"ש. ובזה ממילא מיושב קושית הר"ן על רה"ג ורשב"א שכתבו דאין כופין על הצדקה והא דרשינן בר"ה דף ו' ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך דשם כתיב בפיך זו צדקה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אין כופין ליטול בע"כ אבל כופין עד שיאמר רוצה אני וז"ב. ובזה מיושב היטב מה דקשיא לי בהא דאמרו בר"ה שם ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך למה לי מיקריב נפקא ומאי קושיא הא שם לא כפינן רק עד שיאמר רוצה אני דכתיב לרצונו וכדאמרו שם אבל הכא איצטריך קרא להורות על בפיך זו צדקה שכופין אותו ליטול בע"כ. ולפמ"ש הרז"ה אתי שפיר דגם בצדקה אין כופין רק עד שיאמר רוצה אני וז"ב. ובזה י"ל דלכך דעת הרשב"א דשלא בפניו אין כופין דכל הכפייה שכופין בפניו הוא רק עד שיאמר רוצה אני אבל שלא בפניו דלא נודע שירצה א"כ ל"ש כפייה. ויש להמתיק הדבר לפמ"ש הרמב"ם בפ"ב מגירושין בטעם דכופין עד שיאמר רוצה אני אף דגם זה מקרי כפיה ואונס דמוכרח לומר שרוצה דאמדינן דעתו של אדם דבודאי רוצה באמת לקיים מצות הבורא וכל שכופהו ליצרו רוצה אח"כ בלב שלם ע"ש ומעתה כאן בהלך למדה"י דמקיים המצוה גם שם כמ"ש הריטב"א בדף מ"ח והכ"מ סוף הלכות נחלות וא"ב פשיטא שי"ל דלא ניחא לי' שהרי מקיים המצוה גם שם וא"כ שוב אינו רשאי לכפותו שלא בפניו דמנ"ל דיהיה לרצונו ובע"כ אסור לכפותו וז"ב מאד

ובזה ממיל' מיושב קושית הר"ן מנשחט' דכופין אותו אף דהוה כשלא בפניו. ולפמ"ש אתי שפיר דשם אמדינן דעתיה דניחא ליה לקיים המצוה וא"כ הוה הכפייה עד שיאמר רוצה אני דאנן סהדי דניחא ליה כמ"ש הכ"מ שם וז"ב. ובזה יש ליישב קושית התוס' דאיך כפינן ליה על הצדקה הא הו"ל מ"ע שמתן שכרה בצדה. ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא אם נוטלין בע"כ שייך לומר דהתורה לא נתנה עונש אחר רק שאם לא יעשה לא יטול את השכר אבל לכפות יצרו עד ש שיאמר רוצה אני בלב שלם דטבא ליה עבדינן ליה ואדרבא מ"ע שמתן שכרה בצדה יותר כפינן ליה לטובתו שיקבל שכר המצוה כי רבה ובשלמא בהך דחולין דף ק"י בהך דלא קיים מצות כיבוד א"כ איך אפשר דנכפהו שיקיים ברצונו דזהו עיקר המצוה וע"ז כתבה התורה מתן שכר שלא לכפותו רק הרשות בידו אם לא יקיים המצוה לא יטול שכרו ולא משכחת ענין הכפייה שלא ברצונו דכל שלא ברצונו אינו מקרי כיבוד אבל כאן אמרינן דהתורה לא אמרה רק שלא לכפותו בע"כ אבל עד שיאמר רוצה אני רשאי. ובזה מיושב הך דגזיי' לכנפי' דנגדיה ר"י אף דהוה מ"ע ששכרה בצדה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם כפהו עד שיתרצה ועדיין צ"ע

והנה יש להסתפק באומר סלע זו לעני דקי"ל דא"י לחזור בו אי הוה טעמא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וזכו בו עניים או דלמא דלא הוה רק מטעם נדר דבפיך זו צדקה אבל לא זכו בי' עניים וכבר עמד על מדוכה זו במח"א סי' ב' באורך. והנה מהא דקיי"ל בסי' רנ"ח דיכול לשאול על נדרו אינו ראיה דאף דאמירתו לגבוה כמסיר' להדיוט מ"מ אתי דיבור ומבטל דיבור ולא הוה מסירה ממש וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה. אמנם לכאורה יש ראיה מהא דמבואר בחו"מ סי' רמ"ב ס"ז בהג"ה דאם נדר אם תלד בהמתו או כשיוציא אילן זה אתננה להקדש או לעניים חייב לקיים דבריו מטעם נדר ודוקא שהנודר קיים אבל אם מת אין הבנים חייבין לקיים נדרו אלמא דמתורת נדר הוא דמחייב וכ"ה בסי' רנ"ב דאם. נשבע או נדר שיתן לפלוני כך וכך דאין הבנים מחויבים ליתן ומיהו שם לא מיירי מתורת צדקה רק סתם מתנה לעשיר אבל מסימן רמ"ב יש ראיה ויש לדחות דשם הוה דבר שלבל"ע א"כ שם לא הוה רק מכח נדר אבל בדבר שהוא ברשותו אפשר דזכו בו עניים תיכף. ולפענ"ד נראה דזה תלוי במחלוקת הנ"ל אם כופין על הצדקה דאם נימא דכופין על הצדקה א"כ נשתעבדו נכסי ממילא יש לומר דזכו בו עניים אבל אם אין כופין על הצדקה פשיטא דלא זכו ביה עניים ואינו רק מתורת נדר עליו ופשיטא דלא זכו בו עניים

ובזה י"ל דהא דנחלקו הרשב"א והר"ן פ"ק דנדרים אם ספק מתנות עניים לחומרא וכתב המח"א דהרשב"א סובר דהוא מתורת נדר וספק נדר לחומרא והר"ן סובר דבאמירה זכו בו עניים וכל שספק בזכייתן מוקמינן הנכסים בחזקת מרא קמא ע"ש. ולפמ"ש ימתקו הדברים דהרשב"א לשיטתו דס"ל דאין כופין שלא בפניו וא"כ אינו רק מכח נדר ולכך אזיל לחומרא אבל הר"ן דסובר דכופין על הצדקה לכך היא מכח זכייה וכל שספק בזכייה מוקמינן בחזקת מרא קמא. ובזה מיושב היטב ראיית הר"ן מהא דאמרו בחולין דף קל"ד דספק ממונא לקולא וגם מיומא דף ט'. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי הרמב"ן במלחמות פ' דו"ה הקשה מכל מתנות כהונה ומתנות עניים דכופין וכתב המח"א דש"ה דהתורה זכתה להם בחיוב גמור ע"ש ולפ"ז כיון דכופין שם שוב הו"ל כזכייה ולא משום נדר ושפיר הו"ל ספק ממון דאזלי' לקולא ועיין ש"ך סי' רנ"ז שהקשה ג"כ כן על הרמ"א ולפמ"ש אתי שפיר ועיין מהרי"ט חלק חו"מ סי' קכ"ד שהקשה ג"כ על הגמ"ר הרבה קושיות. ולפמ"ש יש לישב ולפמ"ש יתיישב הרבה קושיות המח"א שם וצ"ע למעשה ועיין קצה"ח סי' רנ"ב שהעלה שם דהנודר