דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קנג

הלכות מקוואות

סי' ר"א ראיתי לכתוב מקודם ענין כולל לכל דיני מקוואות הנה בש"ע שם סעיף ע"א טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק יש בו מ' סאה ספק אין בו שתי מקוואות אחד יש בו ע' סאה ואחד אין בו טבל באחד מהם ואין יודע באיזה מהם טבל טמא לפי שהטמא בחזקתו עד שיוודע שטבל כראוי והוא לשון הרמב"ם פ"י ממקוואות הלכה ו' והקשה הט"ז למה סיים הרמב"ם והש"ע לפי שהטמא בחזקתו ות"ל דספק דאורייתא לחומרא אפילו בלא חזקה וכתב דהכא מיירי אפילו בטומאה דרבנן והכי איתא בהדיא פ"ב דמקוואות דס"ל לר"י כן והוא תמות דאמת דס"ל לר"י כן והוא תמוה דאמת דס"ל לר"י כן אבל אנן הא לא קיי"ל בר"י כמ"ש שם רבינו דאפילו לטהר טהור כר"מ וגם הא רבינו מיירי בטומאה דאורייתא. ובאמת שלפענ"ד בפשיטות ל"ק דאם הי' טמא מטעם ספק הי' רק ספק טומאה ולא טומאה ודאית לכך אצטריך לחזקה שיהיה טומאה ודאית. אך ז"א דהרי ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא מסוטה יליף ועשאו הכתוב כודאי וא"כ אכתי א"צ לחזקה. אמנם נראה דהדבר נכון דבאמת דבר שאין בו דעת לשאול ספיקו טהור אף ברה"י ולפ"ז בספק אם היה בו מ' סאה במקוה ספק לא היה בו דהספק נולד על המקוה והמקוה בעצמה אין בה דעת לשאול אם יש בה מ' סאה או לא ובשלמא כשהספק אם טבל או לא או שספק באיזה מקוה טבל הספק על האדם ויש בו דעת לשאול אבל כשהספק הוא במקוה היה מקום לטהר וע"ז כתב רבינו לפי שהטמא בחזקתו וספק אם נטהר ובכה"ג אפילו באין בו דעת לשאול ספיקי טמא כמ"ש רבינו בפט"ז מאה"ט ה"ג דביש חזקה אפילו התינוק אין בו דעת לשאול ספיקי טמא וכזה כתבתי על הגליון שב שמעתתא להגאון בעל קצוה"ח במה שהקשה על דברת רבינו פ"ב מסוטה גבי קטנה שזינתה ברצונה דנאסרה ולכך מקנין לה והקשה הוא הא דבר שאין בי דעה לשאול הוא הך קטנה כמ"ש רבינו פט"ז שם דקטן מקרי אין בו דעת לשאול וא"כ ספיקו טהור אף ברה"י ואמאי מקנין לה והניח בקושיא. ולפמ"ש א"ש דכיון דסוטה עשאוהו כוודאי והוה כידוע שנטמא לענין שישקה לה מים המאררים וכיון שכן אף בדבר שאין בו דעת לשאול ספיקו טמא דלא גרע מתינוק שנמצא מצד העיסה דכיון שדרכו לטפח הו"ל חזקתו שנטמא העיסה וה"ה כאן וא"ל דש"ה דהתינוק טמא והספק היא על העיסה שפיר מועיל דחזקת תינוק לטפח אבל כאן הספק אם נטמא דזה אינו דגם שם מה מועיל הטומאה של התינוק הא הוה ספק אם נגע בעיסה כיון דחזקתו שנגע בעיסה טמא אף בדבר שאין בו דעת לשאול ומכ"ש כאן בסוטה שהתורה עשאוהו כוודאי א"כ שוב שפיר מקנין לה ובלא"ה יש לומר דכיון דלבועל ג"כ נאסרה מונטמאה ונטמאה שני פעמים והנה לענין הבועל שהוא גדול ויש בו דעת לשאול הו"ל ספיקו טמא וכיון שכן ממילא אסורה גם לבעלה ואכ"מ להאריך. עכ"פ דברי רבינו מיושבים. והנה לכאורה צריך ביאור מ"ש רבינו דהטמא בחזקתו הא כיון שירד לטבול אתרע לה חזקת טומאה וכעין שכתבו התוס' בכתובות דף כ"ב ד"ה תרוייהו. אך ז"א דשם כיון שזרק לה הקידושין זה הוה התחלת הקידושין או הגירושין וא"כ אתרע לה חזקה אבל כאן מה שירד לטבול כל זמן שלא טבל ואפילו טבל אם לא הי' בו מ"ם סאה לא נטהר כ"ז שלא טבל בארבעים סאה וא"כ אין הירידה מענין הטהרה ולא אתרע עדיין החזקת טומאה בזה וז"ב

ובזה יש ליישב דברי רבינו במה שהוצרך לחזקה ולא כתב סתם דספיקו טמא כקושית הט"ז משום דבאמת קיי"ל בסי' ק"י דבעינן שיהיה השני ספיקות שקילין וכל שנוטה יותר להיתר ספיקו מותר וא"כ כאן דירד לטבול עכ"פ נוטה יותר שטבל מלא טבל לכך הוצרך לטעם חזקה והחזקה לא אתרע וכמ"ש איברא דבזה יש לעיין דבאמת בספק טומאה ברה"י אף דאין הספק שוה טמא ותדע שהרי אפילו הרבה ספיקות טמא ברה"י עכ"פ נוטה יותר להיתר מלאיסור ואפ"ה אסור עכ"פ מ"ש דהחזקה לא אתרע בזה ודאי הדבר נכון ומטעם שכתבתי וראיתי בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק סי' ס"ה שכתב שר"מ שמיקל במ"ב פ"ד דמקוואות בספק טומאה מד"ס הוא דוקא כשאתרע החזקה וכתב דספק טבל ספק לא טבל ג"כ אתרע החזקה שהרי ירד לטבול ע"ש. ולפמ"ש הדבר א"א לאומרו שא"כ איך כתב בספיקות טומאה דאורייתא דהטמא בחזקתו אלמא דלא אתרע החזקה כלל וכמ"ש ודו"ק. והנה בשנת הרי"ב ח"י שבט למדתי מס' מקוואות בפ"ב שם והרמב"ם והרא"ש פירשו דלכך במקוה שנמדד ונמצא חסר אף ברה"ר טמא משום דהעמד טומאה על חזקתו וכ"כ הש"ך סי' ר"א ס"ק קמ"ה ולא ידעתי למה לא הזכירו משום דהו"ל תרתי לריעותא כדאמרו בנדה דף בי ועיין בתוס' ורשב"א בחידושיו ובמלמ"ל סוף מקוואות מ"ש בזה וגם מ"ש הרע"ב לפרש אפילו טבל דהיינו דאף דתרתי לריעותא אפ"ה טהור בטומאה דרבנן ועיין תוס' עירובין דף ל"ו דפירשו שני פירושים בזה ובמלמ"ל האריך בזה בפ"י הלכה וא"ו ע"ש ודו"ק ובזה היה מקום לומר פרפרת נאה בהא דאמר טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל בע' סאה ומשמע דהוה ס"ס לטמא ולמה לי ס"ס והתוס' בעירובין דף ל"ה הרגישו בזה וכתבו דמשום סיפא נקיט ליה ולפמ"ש א"ש דמכאן יצא לו לרבינו דהוא משום חזקת טמא וקשה כיון שכבר ירד לטבול הו"ל איתרע חזקת איסור כמ"ש הנוב"י שכבר ירד לטבול מש"ה נקט הברייתא ואפילו טבל ספק יש בו מ"ם סאה וא"כ ממילא לא אתרע חזקת טומאה דכל זמן שלא טבל בארבעים סאה לא יצא מכלל טומאה משא"כ התם דמעת הזריקה הוה התחלת הקידושין דאם יגיע לד"א תהיה מקודשת באותן הקידושין וכמ"ש לעיל

והנה המשנה למלך פ"ד מבכורות הלכה א' בתשובתו שם חידש דס"ס להחמיר אף בדרבנן אזלינן להחמיר והטעם דכמו דבס"ס דאורייתא אזלינן לקולא דהוה כעין מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן במו כן היכא דאיכא ס"ס להחמיר א"כ לא נשאר רק מיעוטא דמיעוטא ולא מחשב ספק כלל ואף בדרבנן אזלינן להחמיר ע"ש והנה בתחלת ההשקפה רציתי להביא ראיה מדברי התוס' בעירובין הנ"ל דמפרשו המשנה בס"ס וכתבו דמשום רביתא דסיפא נקטו דאפ"ה אזלינן לקולא בדרבנן הרי מפורש דאזלינן לקולא ושוב מצאתי בפ"ח מאה"ט הלכה יו"ד שהרגיש המלמ"ל בעצמו בזה. והנה לכאורה רציתי לשרות נרגא בראיה זו דכיון דמתניתין ר"מ היא ור"מ חייש למיעוטא מדאורייתא וכבר כתב המהרש"א בנדה דף ל"ב בתוס' ד"ה ר"מ דאם ר"מ חייש למיעוטא דשכיח מדאורייתא ממילא במיעוטא דמיעוטא דשכיח חיים מדרבנן ע"ש דהדבר מוכרח ולפ"ז לר"מ שפיר מקילין בזה אף דהוה מיעוטא דמיעוטא ולר"י אף דס"ל ג"כ לחוש למיעוטא כדמשמע ביבמות דף ס"ז ועיין בתוס' בנדה דף ל"ב שם מ"מ אפשר דאינו חושש רק מדרבנן למיעוטא ועמ"ש בחידושי בנדה דף כ"ט שם דלהר"ן הדבר מוכרח לומר כן וכיון שכן במיעוטא דמיעוטא דל"ש גם מדרבנן לא חיישינן אך אם נימא דירד לטבול הו"ל עכ"פ נוטה יותר שטבל וכמ"ש לעיל א"כ הוה מיעוטא דלא שכיח ובמיעוטא דל"ש גם ר"מ מודה דל"ח אפילו מדרבנן כמ"ש המהרש"א שם בנדה ולפ"ז שוב ממילא מוכח דאף בס"ס לחומרא שרי בדרבנן. ובזה י"ל דלכך נקט ירד לטבול לרבותא דאפ"ה טהורה בסיפא אף דאיכא ס"ס והוה מיעוטא דמיעוטא וגם ר"מ לא חייש במידי דל"ש אפ"ה טהורה וגם לפמ"ש המלמ"ל פ"ד מבכורות דלכך נקט ירד לטבול להורות דדוקא שהספק אם היה הטבילה כדינו אבל בספק אם ירד כלל לטבול דהו"ל ספק על גוף התחלת המעשה לא א"כ שפיר נקט ירד לטבול. ועכ"פ בכל מ"ש נדחה דברי הנוב"י שם שכתב דדוקא ירד לטבול הוא דמטהר ר"מ. ולפמ"ש אין משם ראיה דהא דנקט ירד לטבול הוא משום כל אלה שכתבתי ודו"ק

והנה לפמ"ש התוס' דס"ס היא ממילא מיושב קושית המהרש"א שהקשה בהא דפריך בש"ס דאורייתא אדאורייתא לר"מ ולא פריך מטומאה אטומאה דר"מ מטהר בנגע באחד בלילה ומטמא בספק טבל בטומאה דאורייתא ע"ש שנדחק. ולפמ"ש התוס' אתי שפיר די"ל דלכך מטמא שם דהו"ל ס"ס להחמיר בדאורייתא וס"ס להחמיר בדאורייתא ודאי מחמרינן משא"כ בנגע דליכא ס"ס להחמיר ומ"ש הריצב"א להקשות על התוס' דא"כ מאי פריך הש"ס אדרבא העמד מקוה על חזקתו ואימא לא חסר והא לא שייך למפרך אספק טבל. לפמ"ש למעלה יש ליישב דהנה כל הטעם דר"י אמרו שם דהעמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל ולפ"ז שפיר פריך אדרבא העמד מקוה על חזקתה ואימא לא חסר וא"ל דעכ"פ הוה ספק לא טבל דכאן יקשה הא ירד לטבול ואתרע לה חזקת טומאה וא"ל דעכ"פ כל שלא טבל ויש ספק אם נטבל במ' סאה שוב לא אתרע חזקת טומאה בזה דזה אינו דכיון דמעמידין המקוה בחזקתה ואימא לא חסר א"כ עכ"פ אתרע לה החזקת טומאה דמנ"ל לומר ספק אין בו מ' סאה ומסתמא יש לה מ' סאה ושוב אתרע החזקת טומאה. ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו דהרי חסר לפניך ולפמ"ש אתי ספיר כיון דעכ"פ בעת שירד לטבול עוד לא נדע אם חסר טהור דאתרע חזקת טומאה עכ"פ בעת ההיא דדוקא במקוה דהוחזק להיות מימיו מתמעטים הוא דלא מוקמינן אחזקתיה כמ"ש בט"ז ס"ק פ"ח ולפ"ז שוב אתרע החזקת טומאה וז"ב ובזה י"ל הא דמשני במקוה שלא נמדד והיינו דכל זמן שלא נמדד וליכא חזקה מקוה שוב החזקת טומאה במקומו ושפיר מטמא ר"י דהוה ס"ס. ובזה יש ליישב קושית המהרש"א בתוס' ד"ה ספק שהקשה דלשיטת התוס' דבס"ס מיירי א"כ מאי פריך דר"י אדר"י דלמא הא דמטמא ר"י בספק טבל משום דאיכא ס"ס משא"כ בספק עירוב ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד דלא ידעינן דמיירי במקוה שלא נמדד א"כ לא מקרי ס"ס דהעמד מקוה על חזקתו ולא הוה ס"ס להחמיר דמה"ת לספק אם חסר המקוה הא העמד המקוה על חזקתה וכמ"ש. ומן האמור אני תמה על הט"ז ס"ק פ"ח שהזכרתי שהקשה על הר"ש מדברי הר"ן וכתב דהר"ן אורחא דמלתא נקט והדבר ברור כשמש דפירוש הר"ש היא מדאמרו כאן דמיירי במקוה שלא נמדד ולכך כל שנמצא חסר לא מוקמינן אחזקה ובעינן שהוחזק בכשרות ואז אפילו נמצא חסר כשר כמ"ש הר"ן דמוקמינן המקוה על חזקתה וכדאמרו כאן בהדיא וצע"ג

והנה כאשר התבוננתי על לשון רבינו שהיא בתכלית הדקדוק ראיתי בפ"ו דמקוואות ה"ו הנ"ל איך נשמר בלשונו דלענין ספק טומאה דאורייתא כתב רבינו כלשון המשנה ויש לפרש בו דס"ס הוא אבל לענין טומאה קלה כתב רבינו ואעפ"י שנסתפק לו אם טבל אם לא טבל או שנמצא המקוה חסר הרי דחלקם לשתים ולא כתב כלשון המשנה משמע דלענין ס"ס הי' גם בדרבנן טמא וכמו שרצה המלמ"ל בפ"ד ד דבכורות ובפ"ח מאה"ט לומר כן ולפמ"ש לעיל יש להמתיק הדבר דכבר כתבתי דרק ר"מ מיקל דאיהו חייש למיעוטא מדאורייתא ממילא בדרבנן גם במיעוטא דמיעוטא חייש ולכך מיקל ולפ"ז לדידן דל"ח למיעיטא ממילא בס"ס דלא נשאר רק מיעוטא דמיעוטא פשיטא דלא נחוש לספיקא ומחמרינן בזה וז"ב לדעתי. ומאד אני תמה על המלמ"ל איך לא הרגיש בכל המקומות האלו ובפרט במקומו פ"י ממקוואות נסתפק ג"כ בס"ס להחמיר ולמה לא פשט ליה מדברי רבינו שבפ"י הנ"ל שנשמר מזה ולא