דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קנב

שהקשה דמדברי הש"ס מי לא טבל לקריו משמע דהטבילה לקרי היה מן הדין ולא משום עדת חסידות והרי בטלו לטבילתו והביא דרבינו בפי"ג מא"ב לא כתב כן רק שטובל תמיד לקריו וגם בזה תמוה והנה ריב"ל לשיטתו דס"ל דב"ק אסור בד"ת וכדאמרו בברכות דף כ"א ע"ב. ובלא"ה ל"ק לפענ"ד דבאמת הנכרי שבא להתגייר ל"ש לומר שמותר בד"ת דאינו מקבל טומאה דזה בישראל שכבר נתחייב לא בנכרי ולכך אמר מי לא טבל לקריו ודו"ק ואדרבא נראה דמזה ראיה דהרי באמת קשה מה ראיה מזה שטבל לשם יהדות וע"כ מדטבל לקריו דגוי בלא"ה אסור בד"ת וחייב מיתה וע"כ דרצה לקבל דת יהדות וגם י"ל דב"ק סגי בט' קבין ומדטבל ע"כ דקיבל דת יהדות וגם טבילה לנדותה ע"כ דם יהדות דאל"כ למה טבלה ואף דעכו"ם אמנקיותא קפדי מ"מ סגי ברחיצה ולא בטבילה במ"ם סאה ודו"ק

ס"ד בהג"ה ואם הי' מוזהבות הס"ט הקשה דמ"ש מהא דמבואר בסי' מ"ו דנדה שטבלה בבגדיה דמותרת לבעלה ואמאי והא קפדה עליהם להסירם בשעת רחיצה ורוב ב"א קפדי עליהם להסירם בשעת טבילתם ואמאי לא חייצי. ולפענ"ד לק"מ דמקור הדין הוא שם בביצה דף י"ח כמו שכתב הב"י שם ושם פירש"י דמיירי שאין לה בגדים אחרים ורוחצת אותם להסיר הדם והטנופת מעלי' וכיון שכן פשיטא דבכה"ג רוב בני אדם אינם מקפידים ואדרבא רוצים לרחצם ולהסר מעליהם טנופים והדם ופשיטא דמותר. והנה לכאורה היה נראה דאין ראיה מהש"ס דביצה הנ"ל דשם מיירי ביו"ט דמערמת וטובלת בבגדיה. ולפ"ז ביו"ט דחייב אדם לטהר עצמו ברגל כמ"ש רבינו פט"ז מט"א הלכה יו"ד וכפי הנראה אף בזמן הזה איכא חיוב קצת ועיין באו"ח בטור סי' תר"ז ומכ"ש בזמן הש"ס דנהגו עדיין בקצת קדושה וטהרה כדאמרו חבריא מדכן בגלילא ועיין ברש"י יבמות דף מ"ד ולפ"ז שפיר היתה צריכה לטבול בגדיה כדי שתהיה טהורה מדם שעל בגדיה ולא מקרי מקפיד בכה"ג. ובזה היה ניחא מה שהרמב"ם הביא הך דינא דאשה מערמת וטובלת בבגדיה רק ביו"ט ולא בהלכות שבת וכבר התעוררו בזה האחרונים וגם אני הארכתי בזה בתשובה לאבי הגאון ני'. ולפמ"ש א"ש דבשבת אסור משום דמקפדת אבל באמת הפוסקים למדו מזה לשבת והעיקר כמ"ש דבכה"ג כלם אינם מקפידים

סי"ז שרוב בני אומניות אינם מקפידים. בשו"ת שבות יעקב סי' ס"ט הקשה מהא דאמרו בפסחים דף ס"ה שבח היא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ופריך והא הוה חציצה אלמא אף שדרכם בכך הוה חציצה וע"כ דחה דין זה מהלכה ולפענ"ד לק"מ דע"כ לא כתב הכא דאינו חציצה רק באם דרכם ללכת תמיד בדם ורבב שהטבחים אינם מקפידים ע"ז אבל כאן דוקא בעת עבודתם היה שבח להם שילכו בדם אבל בעת לבישת הבגדים אז היה צריך לרחוץ שלא יהיה שום דבר חוצץ כמ"ש רבינו פ"י מכלי המקדש הלכה ו"ז וכיון שכן שמקפידין ע"ז לפעמים והתורה הקפידה ע"ז פשיטא דמקרי חציצה וז"ב. ובזה ל"ק מ"ש על הלק"ט שפסק דמוהל שנתייבש דם על ידו דאינו חוצץ משום דשבח היא לו והוא הקשה עליו ולפמ"ש א"ש ובאמת שיש ראיה להלק"ט ממ"ש הט"ז סי' תקפ"ד ס"ק ב' בשם הגאון מו' פייביש ז"ל שלא קנח פיו מדם המילה ותקע בשופר והוא ג"כ מה"ט דשבח הוא לו והדגול מרבבה חולק שם דהוה חציצה. ולפמ"ש לק"מ ובתשובה כתבתי לדחות קושית השבות יעקב בע"א ודו"ק שם שכן עיקר

שם ס"כ צריכה טבילה אחרת. הט"ז האריך בזה באשה ששכחה ליטול צפרניה בלילי שבתות ויו"ט אי שרי עכו"ם ליטול צפרניה והעלה דאסור דמסייע כזה יש בו ממש והנקה"כ האריך לחלוק עליו דדוקא במקיף וניקף שייך לומר כן דאחד המקיף ואחד הניקף במשמע מדכתיב לא תקיפו בלשון רבים כדפירש"י במכות דף כ"א משא"כ בעלמא מסייע אין בו ממש ע"ש ואא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ב מסייע לט"ז בסיוע שיש בו ממש ע"ש ואינו לפני. ולפענ"ד נראה ראיה ברורה להח"ץ מהא דכתב רבינו פ"י מכלאים הלכה ל"א דהמלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה וכתב הכ"מ אף דהלובש לא עשה מעשה מאחר דא"א להלבישו אא"כ שמטה הלובש ויצדד גופו זה חשיב כעושה מעשה כדאמרו גבי ניקף ע"ש. הרי דגם שם מסייע יש בו ממש ובזה לא כתיב לשין רבים ולא כתיב רק לא תלבש ואפ"ה הוה מסייע ממש ולוקה ע"ז והן נסתר מחמתו מה שרצה הט"ז בסי' שכ"ח לסייע לחלק בחילוק שבין אם המסייע התחיל בדבר ע"ש וכאן ל"ש זאת ואפ"ה חייב וע"כ כמ"ש הח"ץ. הן אמת דגוף קושית הכ"מ לא זכיתי להבין דכיון דהלובש לוקה ע"כ מיירי כשהתרו בו וכיון שכן מה דלא פשט מיד זה הוה לאו שיש בו מעשה וכמ"ש הכ"מ בהלכה למ"ד שם דמה שלא פשט ומתקן האיסור זה חשוב כלבישה וכ"כ הריטב"א במכות שם וצ"ע. ואולי יש לומר דע"כ לא חשוב מה שאינו פושט כמעשה חדש רק באם תחלתו בא ע"י המעשה כגון שם שבתחלה לבש כלאים במעשה ממש א"כ גם אח"כ אף שאינו עושה מעשה בידים המעשה נמשך וחשוב כמעשה משא"כ כאן דגם מתחלה לא עשה מעשה בידים דלא היה רק מסייע וכ"כ האחרונים לחלק כן ואין אתי ספריהם כעת. אברא דק"ל על הא דכתב רבינו שם דאם היה הלובש שוגג שלא ידע שהוא כלאים המלביש לוקה והלובש פטור דהיכא משכחת לה דע"כ צריכין העדים להתרות בו שמלביש לחבירו כלאים דהא צריך להיות ההתראה בתכ"ד של המעשה כמ"ש רש"י במכות דף ט"ו ועיין בתוס' שם שחלקו עכ"פ בשעת מעשה צריך להיות א"כ גם הלובש היה שומע שהוא מלבישו כלאים והיאך משכחת לה שהוא לא ידע מזה. ואולי כיון שצריך לקבל ההתראה משכחת לה שהמלביש קיבל ההתראה והלובש לא קיבל ההתראה ולפמ"ש הלח"מ דבמלקות לא בעי שיקבל התראה כמ"ש בהלכות סנהדרין צ"ע בזה. ובלא"ה דבריו תמוהין כמ"ש במ"א ובגליון הרמב"ם שם. ואולי דחבירו לא שמע שהתרו בו בלחש או שהי' קרובים לזה ולא לזה וצ"ע. עכ"פ יהיה איך שיהיה מכאן ראיה להח"ץ וכמ"ש הכ"מ. אמנם לולא דברי הכ"מ הייתי אומר דכאן עדיף ממסייע דכל מסייע לא הוה כעושה מעשה דבשעת עשייה הוא אינו רק מסייע וחבירו העושה ואחר העשייה כלה הענין לגמרי משא"כ כאן דעיקר הלבישה הוא נתלבש ובכל שעה הוא לבוש פשיטא דהוא נקרא מסייע שיש בו ממש דעל ידו ג"כ נעשה ואחר העשייה הוא הלבוש וחבירו אינו עושה כלום אח"כ ובזה ניחא מ"ש רבינו שם דאם הי' הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש אינו עובר רק משום לפני. עור דממנ"פ דאם הלובש היה שוגג המלביש לוקה וע"כ משום דהכוונה לא תלביש וא"כ אמאי לא ילקה המלביש כשהלובש מזיד וכבר התעורר בזה הכ"מ בשם הרא"ש. ולפמ"ש א"ש דאם הלובש שוגג בדין הוא שילקה המלביש דעיקר העשייה הוא עשה והלובש לא היה רק מסייע וגם לא ידע ובכה"ג ודאי מסייע אין בו ממש והמלביש דעבד מעשה לוקה דכתיב לא תלביש אבל באם הלובש מזיד דאז עיקר העשייה הוא עשה דמסייע כזה ודאי מקרי מעשה והמלביש אינו רק מסייע ועיקר הלבישה והנאת הלבישה הוא עושה בכה"ג הלובש הוא דלוקה ולא המלביש וז"ב ודו"ק

שם סל"א מקוה שיש בו שליבות. עש"ך מ"ש בזה ודבריו נכונים ועיין סדרי טהרה ס"ק ס"ו מ"ש בזה מענין בית קיבול העשוי למלאות דשמי' בית קיבול להרשב"א ע"ש באורך. והנה אם הי' קבועים בארץ היה מקום לומר דנעשים לשמש עם הקרקע וכמבואר פי"א דכלים וכעין זה כתב בס"ט שם ס"ק ס"ג לענין הנסרים. עוד היה נ"ל קצת היתר לפמ"ש בשו"ת נוב"י להכריע דבית קיבול העשוי למלאות אינו מקבל טומאה רק מדרבנן וכמ"ש במהדו"ק חיו"ד סי' צ"ו א"כ לפ"ז בדרבנן סמכינן דהבנין מבטל וכדאמרו בב"ב דף ס"ו שאני שאיבה דרבנן וכמ"ש בס"ט שם וצ"ע עדיין ועיין בשו"ת הרשב"א סי' תתכ"ח הובא ביתה יוסף בקצרה ושם מבואר דגם פשוטי כלי עץ מטמא מדרס וצ"ל דאף דע"ג בקעת דהיינו סלתא שפיר דמי היינו כשהוא עב ואינו ראוי למדרס וגם מ"ש אף שקבוע בכותל היינו שלא נימא שבטל לגבי כותל ודו"ק וז"פ ולא כתבתי רק כי נשאלתי בזה ע"כ ציינתי. סי' קצ"ט ס"ב חפיפה. בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק סי' נ"ג נשאל באשה שטבלה וברור לה שחפפה ורחצה שערותיה בחמין אלא שמסופקת אם רחצה כל צרכה או רק מעט והשיב דאם ברור לה שעיינה רק מסופקת אם סרקה היטב הנה החפיפה הוא דרבנן ומכ"מ לדעת הש"ך סי' ק"י בכללי הס"ס אות כ"ז בחזקת איסור לא אמרינן ס"ס לקולא א"כ מינה דגם ספק דרבנן לא אזלינן לקולא דכך לי ספק אחד בדרבנן כס"ס בדאורייתא וכ"מ בט"ז ביו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ד דבחזקת איסור לא אמרינן ספק דרבנן לקולא ע"ש. הנה מה שהביא מדברי הט"ז סי' ס"ט ס"ק כ"ד תמוה דאדרבא שם משמע בהדיא דאף באתחזיק איסורא אזלינן להקל. ובאמת הנקה"כ תמה דא"כ למה הוצרך לטעם דמסל"ת ת"ל דהו"ל ספיקא דרבנן וע"כ כיון דאתחזיק איסור אזלינן לחומרא ע"ש אמנם באמת לפענ"ד גם כוונת הט"ז היא לאסור בספק דרבנן ביש לו חזקת איסור ומ"ש הט"ז דא"ל דמוקמינן לה אחזקת איסור דמעיקרא שלא היתה מלוחה דא"כ גם כאן אמאי אנו מתירין מכח מסל"ת מחמת שהיא דרבנן ולא אמרינן אוקי אחזקה ומשמע דלא ס"ל דאסור בדרבנן ז"א דא"כ יקשה למה צריך למסל"ת כלל רק דכוונתו דבאמת לא הוה כאן בחזקת שלא נמלח דיש כאן רוב נגד החזקה דרוב מולחין קודם וכמ"ש הט"ז בסופו וע"ז שפיר כתב הט"ז דאם נימא דמוקמינן אחזקה דמעיקרא א"כ גם כאן אמאי אנו מתירין מכח מסל"ת ולא אמרינן אוקי אחזקה שלא נמלח וא"ל משום מסל"ת דמסל"ת ל"מ בדאורייתא וע"כ משום כיון דעכו"ם אמנקיותא קפדי א"כ הוה כרוב נגד החזקה וה"ה בזה כנ"ל כוונת דבריו אף שלא ביאר כל הצורך ול"ק קושית הנקה"כ ובפרמ"ג נדחק בדברי הט"ז ולפמ"ש ניחא. וראיתי בס"ט ס"ס קצ"ט שהאריך בדברי הט"ז הנ"ל והקשה דידיה אדידיה דמכמה מקומות בט"ז משמע דס"ל דבדרבנן כל דאתחזיק איסור אזלינן להחמיר ע"ש. ולפמ"ש גם דבריו שבסי' ס"ט יסכימו לזה ובגוף הדין כבר האריך בש"ך שם דבספק דרבנן כל דאתחזיק איסור אזלינן להחמיר כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס ס"ק כ' בשם הרשב"א ותמהני על הנוב"י שהוצרך לדייק מדברי הש"ך אות כ"ו ולא הביא דברי הש"ך הנ"ל. ומ"ש הנוב"י לסמוך דמסתמא סרכא נקט ואתי כמ"ש הט"ז שם צ"ע מדוע לא זכר שם שהש"ך שם חולק עליו דענין מליחה עסק גדול הוא ואיך אפשר ששכח העסק גדול כזה וגם כאן שייך זאת. ובאמת ששם י"ל דא"כ איך נדמה לה שמלחה והיא עסק גדול וכמדומה שגם הכו"פ הרגיש בזה אבל כאן ל"ש זאת דהרי עשתה קצת א"כ אפשר שנדמה לה שעסקה זמן רב ול"ש סרכא נקט ואתאי דבאמת עשתה רק מעט ונדמה לה להרבה. אך בגוף הדין נראה לפענ"ד דכיון דרחצה עכ"פ מעט א"כ עכ"פ אתרע לה חזקת איסור שלא רחצה דעכ"פ רחצה קצת ודמי למ"ש התוס' בכתובות דף כ"ג ד"ה תרווייהו ע"ש. ובזה י"ל מה שהקשה בס"ט שם מהא דירד לטבול בסי' ר"א שבטומאה דרבנן אזלינן לקולא הרי אף דאתחזיק איסור אזלינן לקולא בדרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ אתרע לה החזקה כיון שירד לטבול. אך בסימן ר"א הארכתי דירד לטבול לא אתרע החזקה ע"ש באורך: