דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קנ

דהתורה גזרה כן. ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה הטעם שהי' טובלות שתי פעמים דטבילה הראשונה היתה להעביר הטומאה והזוהמא והטבילה השניה היתה בשביל מצות התורה שהדוה בנדתה תהיה עד שתבא במים ומעתה שפיר אמרו בש"ע כאן כדי שיהי' זוכרין דהנה בימי לבונה באמת יש מקום לטעות טפי כמו שטעה התלמיד אבל בימי נדותה בלא"ה היתה מרוחקת ור"ע בא להוציא מלב הזקנים שפירשו דהדוה בנדתה שלא תתקשט ופירשו דכל עוד שלא טבלה במים היא מזוהמת וע"ז אמר דזה א"א דא"כ אתה מגנה על בעלה שכל שאתה אומר שאף בפסקה מעיינה ג"כ מזוהמת היא וא"כ תתגנה על בעלה ולכך דרש והדוה בנדתה עד שתבא במים והיינו דמזה הוכיח דע"כ אינה בשביל הזוהמא דא"כ אם לא תבא במים כל השנה תהיה מזוהמת וזה א"א ולכך ע"כ משום שכן גזירת הכתוב וא"כ ממילא מותרת להתקשט אבל זה דוקא בימי לבונה אבל לא בימי נדתה ממש ולכך בעי היכר כדי שיהי' שניהם זוכרים שהוא ימי לבונה ועודנה אסורים. ובזה יש ליישב קושית הרשב"א שהובא במלמ"ל פ"ו מגירושין ודברי הירושלמי עצמו שתלאן במחלוקת ב"ש וב"ה ואכ"מ להאריך ודו"ק וז"ש זקנים הראשונים כי בימים הקדמונים הי' משכילים ומבינים שהבלן מזיק כי עוד לא נתגשמו כ"כ הדורות וכמ"ש הרמב"ן שאף לבן הארמי הרגיש בזה ולא דיבר עמה דבר וז"ב ודו"ק ועיין ברש"י בכתובות דף ס"ה שכתב דתתגנה על בעלה בלבשה בימי טהרתה בגדי נדתה וכוון למ"ש דהיינו בימי לבונה ודו"ק היטב כי נכון הוא

שם סי"ד ואין חילוק בכל אלה וכו'. משמע דגם בזה צריכה ללבוש בגדי נדות והקשה הס"ט דא"כ היאך אמרו הוחזקה נדה בשכנותיה ופירש"י שלבשה בגדי נדות בעלה לוקה עליה ואמאי ודלמא לא מצאה רק כתם ואינו רק דרבנן והיא קושיא גדולה. אך בראה כיון דקיבל התראה ואמר אעפ"כ א"כ ל"מ שיאמר אח"כ כתם הי'. ובזה מיושב קושית הרמ"א בתשובה דאמאי לא קתני שהיא לוקה ע"ש. ולפמ"ש י"ל דהיא אף שקבלה התראה יכולה לומר מצחק הייתי בכם וסמכתי שאראה לכם הכתם ואראה לכם העדים שאיני נדה ממש וגם הא לגבי דידה הוה התראת ספק משא"כ לגבי דידיה הא להמותרה לא היה ספק וכמ"ש לעיל סי' קפ"ה וכל הישובים שכתבתי שם שייכים גם בזה

שם קי"א דאין להחמיר בימי לבונה וכו'. הט"ז כתב דיותר יש להחמיר בימי לבונה מאחר שרואה שמקילין בזה יחשוב שהיא טהורה ויקיל יותר ע"ש. ובאמת שזה אינו סברא דמה"ת לחוש שיקיל יותר דלדידן שאינם טובלות שתי טבילות א"כ אפי' אחר כלות כל הנקיים עדיין היא בנדתה עד שתבא במים וכ"ע ידעי שכל זמן שלא תבא במים הרי היא בנדתה פשיטא דאין חשש שיקיל בזה ובזמן הש"ס הוא דאיכא למיחש דהיה המנהג לטבול תיכף אחר ימי נדה א"כ היה מקום להקל אבל לדידן ל"ש זאת והט"ז שמביא סברא זו בשם הרשב"א בת"ה שכ"כ בשם הראב"ד אולי כוונתו ג"כ בימי הש"ס וצ"ע שאינו כעת לפני ובזה הנה מקום אתי ליישב מ"ש בש"ע סעיף יו"ד דבהיכר מועיל והוא מהש"ס דאביי מחלפא ליה בידא דשמאלא והקשה הכו"פ דהרי רש"י שם פירש דבימי לבונה הי' וא"כ ע"כ הקילו רק בימי לבונה דקיל משא"כ בנדתה מנ"ל להקל והיא קושיא גדולה ולפמ"ש א"ש דאדרבא רש"י לשיטתו דהי' מפרש דהי' רגילין להטביל שתי טבילות וכמ"ש התוס' שם ד"ה מחלפא וא"כ אדרבא בימי לבונה מהראוי להחמיר טפי ואפ"ה הקילו במחלפא דהיינו היכר ומכ"ש בזמנינו דמהראוי להקל בהיכר ומ"ש התוס' שם דמשמע מרש"י דטפי יש להקל בימי לבונה מנדה היינו דבאמת האיסור מצד עצמו קיל טפי כיון דכבר טבלה ואינה אסורה רק מדרבנן אבל בחשש דגזרינן שמא יבא להקל עי"ז טפי חיישינן בימי לבונה דיש צד להקל מהיכא שאיכא איסור נדה ממש דבזה לא יפרוצו וכבר אמרו דספק עבירה צרך תשובה יותר ומה עמקו דברי חז"ל וגזירותם ברוך שבחר בהם ובמשנתם ודו"ק

סי' קצ"ו ס"י בהג"ה אם לא רחצה רק פניה של מטה וכו'. נשאלתי באשה שהיתה פוסקת בטהרה ברחיצה ולבישת לבנים כדינו ולמחרת מצאה כתם וביום השלישי חזרה והפסיקה בטהרה כדינו רק שלא רחצה פניה של מטה מהו שתעלה לה הרחיצה ראשונה לענין שתוכל לחשוב מיום השלישי ואילך. והנה בשעת הדחק מבואר כאן בש"ע דסגי בלי הרחיצה אף דמקור הדבר הוא מאגור ושם מבואר דים חולקין כמ"ש בב"י משמו מ"מ הכריע הרמ"א להקל. ולפענ"ד נראה דגם זה נחשב שעת הדחק כיון דכבר התחילה לספור ונתקלקלה ועיין בס"א בהג"ה לענין ברכו. אבל משם אינו ראיה רק שמחשב לדיעבד דשם בדיעבד כבר אבל כאן דמשמע מהרמ"א דאף בדיעבד עכ"פ פניה של מטה בעי רחיצה רק דבשעת הדחק מקילינין אפסר דזה לא מקרי שעת הדחק ועיין בש"ך סי' קצ"ט ס"ק י"ב שכתב בשם המ"ב דצריכה גם בשבת ויו"ט לרחוץ בחמין שהוחמו מאתמול ומפני זה לא נהגו ללבוש לבינים בשבת ויו"ט. עכ"פ משמע דגם בדיעבד מעכב זאת ולא מקרי שעת הדחק מה שלא נמנה מיום זה. שוב ראיתי במ"נ בחידושיו שכתב דבדיעבד כשר אף בלא רחיצה כלל ולפענ"ד כמ"ש ודו"ק

שם עיין ש"ך ס"ק כ' דל"פ רבנן וגזרו לא שמשה אטו שמשה ואף דשמשה גופא גזירה אטו בה"ש חששא דבה"ש היא פשוטה וכו'. ולפענ"ד נראה דהדין עמו ולא מטעמיה רק לפמ"ש בהליכות אלי דדוקא היכא דאחד שכיח ואחד ל"ש הוא דלא גזרו אבל היכא דתרווייהו ל"ש שפיר גזרו והובא בשעה"מ פ"ד מיו"ט הח"י ולפ"ז כאן דגם בשמשה הוא ל"ש ואפ"ה גזרו אטו בה"ש דג"כ ל"ש ובכה"ג ל"ש לומר דל"ש לא גזרו ובזה יש מקום לכל החומרות כנלפענ"ד דבר חדש

סעיף י' י"א דבג' ימים הראשונים וכו'. עט"ז וש"ך שחלקו על הרמ"א וכתבו דע"כ לא תלינן במכה אלא בלא היה לה חזקת טמאה אבל כאן שהיא בחזקת טמאה ואתה בא להוציאה מחזקת טומאה שוב אין תולין בשום דבר מספק ע"ש. והנה לפענ"ד הדבר תלוי במה דנחלקו רש"י ותוס' בזבחים דף כ"ט בזב וזבה שהן בחזקה טהרה ואם ראו סתרו ודעת תוס' דכל שראו לא מקרי חזקת טהרה והשיגו על רש"י ועיין בשו"ת נוב"י סי' נ"ז שהאריך בזה וכתב דלרש"י כל שפסקה יום אחד מקרי חזקת טהרה ע"ש וה"ה כאן ומהתימה עליו שלא הזכיר דברי הרמ"א וט"ז וש"ך כאן. ובאמת שלפענ"ד העיקר דמקרי חזקת טהרה ואף התוס' מודו כאן דש"ה שכיון שסותר שוב לא מקרי חזקת טהרה אבל כאן זה גופא שסותר אינו רק חומרא בעלמא דשווינהו כזבות ומה"ת להחמיר בזה ועיין בחידושי למס' נדה דף ב' גבי הא דאמר שמאי דאשה בחזקת טהרה עומדת ומ"ש הס"ט שם להקשות מזבה ומ"ש שם ליישב. וכעת נראה לי דיהיה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל ויש לדחות דשם כ"ע מודו. והנה לכאורה רציתי להביא ראיה לדעת הט"ז והש"ך מהא דאמר ר"ע לאותה אשה שמא היתה מכה בך א"ל הן וחיתה א"ל שמא יכולה להגלע ולהוציא דם וכו' ראה התלמידים שמסתכלים זה בזה א"ל מה הדבר קשה בעיניכם לא אמרו החכמים להחמיר בכתמים אלא להקל והקשה בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ו שהדבר תמוה לשיטת הרשב"א דא"צ שתדע שמכתה מוציאה דם וא"כ למה בכתמים הקל הצריך ר"ע שתדע שמכתה מוציאה דם ולפמ"ש אתי שפיר דאפשר דמיירי ר"ע שהי' בימים הראשונים מספירתה שאז הוחזקה להיות מעיינה פתוח והוצרך לידע אי יכולה להגלע ולהוציא דם משא"כ במכה דלא הוחזקה בטומאה וא"צ שתדע שמכתה מוציאה דם וכמ"ש הט"ז בהדיא. והנה לפמ"ש הנוב"י סימן ס"ג בשם הגאון מוהר"ר חיים כהן ז"ל שמה שאמרו שאשה בחזקת טהרה עומדת היינו שהיא בחזקת מסולקת דמים שלא בשעת ווסתה הי' מקום להקל גם כאן דעכ"פ שלא בשעת ווסתה אינה עומדת להיות יוצא דם ממנה וא"כ יש לתלות במכה כשיודעת שמוציאה דם אלא שהנוב"י סותר דבריו. שוב ראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ק סי' כ"ה שכתב כעין זה ליישב קושית הח"ץ ונהניתי עד מאד

סעיף י"ב הר"ז טובלת בכל עת. עיין ט"ז מה שהקשה דהא בעי הבחנה כדי שנדע אם נתעברה באיסור אעתיק כאן מ"ש בשנת תרח"י אור ליום ה' בשלח להרב החריף מוה' מאיר לנדא ני' מבורשטין במה שאירע שעברה כלה אחת דרך שם על החתונה והלכה שם לטבול לנדתה וכאשר נסעו משם באו בעלת האכסניא ובעלת המרחץ והעידו שלא טבלה כראוי דהיינו שלא נטלה צפרני רגלה באמרה שלא ניסתה באלה וגם לא עמדה במים רק עד השוק ובמקום עמידתה שם הרכינה ראשה במים ורחצה פניה בלא טבילה ורוב ראשה ורובה הי' חוץ למים ושאלו הב"ד למה לא הגידו בעת עשתה כזאת והשיבה בעלת האכסניא שהגידה לאמה והשיבה אמה ששמעה שבכלות מקילין בזה ובעלת המרחץ השיבה כי רצתה לצווח וא"ל בעלת האכסניא שתוק את לא תהי' בגיהנם עבורה. וע"ז שאל אם באמת צריכה הפרשה ג"ח דהא שייך הבחנה כמ"ש הט"ז וגם אם צריכין להודיע לבעל אם יפרוש והאריך בזה. ולפענ"ד נראה דגוף חומרת הט"ז אין לחוש כ"כ כמ"ש הב"ש סי' ד' ס"ק ט"ו וכוונתי לזה בראשית ההשקפה וגם המנחת יעקב חולק על הט"ז וכ"כ בשם הנקה"כ וגם יפה כתב מעלתו דאין אשה מתעברה מביאה ראשונה ואף דהנוב"י כתב דעפ"י רוב דוקא הוא הא מיעוט יש וגם הר"ן בפ"ק דקידושין כ"כ אך כ"כ בתשובה אחת דלא קיי"ל כן וא"כ גם גבי הבחנה ל"ח לזה וכיון שבועל ופורש ואח"כ תלך למקוה בעיר גדולה ויש הרבה נשים המשגיחות ולא ינוחו אותה לכך אין לחוש. ובלא"ה אין להאמין לנשים ע"ז ואף דמבואר בסי' ל"ז בחו"מ דבדבר שאין כאן אנשים כשרים גם נשים נאמנים וא"כ במקוה אין אנשים אפשר דנאמנים מ"מ לפסול לאדם ולעשותה רשעה בודאי אינן נאמנים וע"כ לא יודיע לאדם ובפרט שקבלו הערות שלא בפני בע"ד

סי' קצ"ז סעיף ב' י"א שאסורה לטבול וכו' הב"י הקשה דמהראוי להסיר דמותר לטבול בשבת דמחזי כמיקר אמנם מדברי הת"ה משמע דבזה"ז דלא נהגו לטבול בשבת אלמא דס"ל דל"ש מיחזי כמיקר א"כ אסורה לטבול ע"ש ולפענ"ד נראה דבר חדש דאם נימא דל"ש מחזי כמיקר עכ"פ מה מתקן ול"ש תיקון גברא דמה נתקן בזה וע"כ צ"ל דאם נימא דטבילה בזמנה מצוה א"כ מתקן בזה דתיקון מצוה חשוב תיקון כמ"ש התוס' בשבת דף ק"ו ולפ"ז נראה להיפך דדוקא אם טבילת בזמנה מצוה אסור דשייך תיקון אבל שלא בזמנה דאינה עושית מצוה לא ובזה נראה לי דמ"ש התוס' בשבת דף קי"א ד"ה לא דמשום טבילה בזמנה מצוה לא הוה שרינן תיקון מנא ע"ש היינו משום דכיון דטבילה בזמנה מצוה א"כ הוה תיקון ממש ולא שרינן מחמת מצוה. ובזה מיושב קושית הס"ט שהאריך בזה כאן. עוד נראה לי דבר חדש דכל שלא בא התיקון תיכף ל"ש תיקון כמ"ש האחרונים ולפ"ז בז' דלא תוכל לשמש היום וא"כ לא תיקן היום א"כ לא מחזי כמתקן אבל בח' דמותרת לשמש ביום א"כ מחזי כמתקן ולפ"ז לדידן דמחמירין אף בח' מלשמש ביום שמא תסתר א"כ לא מחזי כמתקן כנ"ל לפלפול בעלמא ויש להאריך בזה ואכ"מ: