דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קמט

כלל וניהו דלענין שבת חשוב זאת לפה"ק אבל עכ"פ לא הרגיש' שנפתח מקורה דמה שהרגישה היו חבלי שוא ולא גרע מהא דתנינן דהרגש' שמש היא ולכך פשיט' דטהורה מה"ת ואף דמדרבנן טמאה אף בלי הרגש' כאן שלא ראתה דם כלל פשיט' דטהורה לגמרי כנ"ל ברור

הכו"פ הביא קושיא בהא דכתב רבינו בפ"ז מהלכו' א"ב ה"ט אעפ"י שאין קושי לנפלים והקש' מה אעפ"י אדרב' כשאין קושי לנפלים מהראוי לטהר טפי דכל טעמו של ר"א דמטמ' הוא משום דמה מחמת עצמ' ולא מחמת לידה וכאן שאין לידה מהראוי לטהר טפי ואף ר"א מודה. והנראה בזה דהנה בטעם דאין קושי לנפלים אף דבאמת יש יותר קושי בילדה נפל מולד חי כמ"ש הכו"פ שם והחוש מורה ע"ז. אך צ"ל דהרי באמת כל הטעם דמטהר בקושי בזיבה דררשינן זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ופריך בדף ל"ו מה ראית נימא להיפך ומשני מטהר אני בלידה שכן יש אחריה טהרה ומעתה בנפלים שאין אחריה טהרה לא מטהר וז"ב. שוב מצאתי בתוס' דך ט' ד"ה קושי שכתבו כן ואף למה שתירצו בגליון היינו דיש לדחות כן אבל לפי המסקנ' באמת יש לומר כן

והנה בהא דר"א מטמ' כאן משום דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ורבנן לא השיבו ע"ז צ"ל דהם ס"ל דא"א לומר כן דדמיה אתי לזה דאדרב' בלידה מהראוי יותר לטהר משום שיש לה טהרה אח"כ וע"כ דדמיה אתי לדרש' אחריתי כמ"ש התוס' בד"ה דיו. ולפ"ז זה בולד מעליא אבל בנפלים דאין קושי לנפלים ומטעם דאין טהרה אח"כ וכמ"ש מהראוי גם לחכמים לטמ' כיון דאין דמה מחמ' עצמה ואין טהרה אח"כ ואפ"ה טיהר דדמיה אתי לדרש' אחרית' ולכך כתב לשון אפילו ועיין כו"פ שכתב ג"כ כדרך הלז אבל לא דבריו דבריי ודו"ק. שוב ראיתי שטעו' בידי כל מ"ש דגם לאחר הנפלים יש טהרה דדם טוהר וע"כ לא כתבו התוס' רק באם אין לו צור' ולד כלל אך דברי הרמב"ם מיושבין לפמ"ש הס"ט בחידושיו דף ל"ח שם במשנה מיושב גם קושיא זו

סי' קצ"ה ס"ג לה יאכל עמה על השלחן. כן הוא דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א אבל הרמב"ם פי"א מא"ב ופט"ז מט"א התיר על השלחן אחד רק בקערה אחת הוא דאסור ובאמת שהיא חומרא יתירה דגוף הדבר שדימו אכילה בקערה אחת למה שאסרו חז"ל בשב' דף י"ג ל"ש עמה במטה אחת ומדמי לעלי' על שלחן אחת ג"כ תמה הראב"ד בס' בעלי נפש דאינו דומ' דודאי שכיבה במטה אחת הוה כמו הזמנ' לתשמיש כמו ששלחן הזמנ' לאכיל' אבל אכיל' הנד' עם בעל' על שלחן אחר מותר שאפילו בקער' אחת אינה רק משום הרגל דבר מנין לאסור אבל יש לסמוך דבריהם ממה שאמרו לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה שמא יאכילנו דברים טמאים והתם ודאי על שלחן אחד נמי אסור דומיא דעוף וגבינ' דקאמר כיוצ' בו וכו' ע"ש הרי בהדי' שחפש למצוא סמך לזה ובאמת שדבריו צ"ע דמהיכן משמע ליה דלא יאכל זב עם זבה מיירי על שלחן אחד ומ"ש מהלשון יוצא בו צ"ע דכיוצא בו לא קאי על דומיא דעוף עם גבינ' רק דומיא דזב עם זבה. אמנם בגוף הדין הדבר נכון דלשון לא יאכל משמע על שלחן אחד כמו בעוף וגבינ' דלשון לא יאכל משמע על שלחן אחד וה"ה בזה עכ"פ צדקו בזה דברי רבינו דדי אם נאסר בקערה אחת ולא בשלחן אחד

ובזה הבינותי לשון רבינו בפט"ז מט"א שכתב בהלכה י"א הטמא והטהור יחדיו מפי השמוע' למדו שהטמ' והטהור אוכלין בקערה אחת אבל לא יאכל הבעל עם אשתו כשתהי' כדה וכו' כמו שביארנו ולא יאכל הזב עם הזב' מפני הרגל עבירה והדבר תמוה למה הזכיר רבינו פה דיני נדה שכבר ביאר פי"א מנדה ולמה חזר ושנה פה. ולפמ"ש א"ש דרבינו בא לשלול דעת הראב"ד דסובר דאסור אף בשלחן אחד ולזה הביא מהטמ' והטהור יחדיו דאוכלין אף בקערה אחת כדאמרו בספרי ועכ"מ וממילא למדנו דדי שנאסר בנדה בקער' אחת ולא בשלחן אחד ולזה הביא דלא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה דהוא ג"כ בקערה אחת שייך הרגל עבירה דהוה הזמנ' קצת לעביר' שהוא דרך חבה אבל בשלחן אחד מנ"ל דאסור. ועכ"פ מ"ש הב"ח לאסור כשאין הבני בית אוכלין על שלחן אחד עם האיש ואשתו ביחד וגם כשאין שם ב"ב כלל ובאמת שחומר' גדולה היא ואין המנהג כן וגם הש"ך מפקפק בזה ועיין בס"ט שם. והנה התוס' הקשו שם ד"ה מה תימה דיחוד דאסור מן התור' לא ילפינן מא"א ושרי בנדה כדכתיב סוגה בשושנים והוא בבגדו והיא בבגדה דלא הוה בא"א אלא מדרבנן ואסור בנדה מהיקיש' טפי הו"ל למיסר יחוד מהיקישא ולמשרי הוא בבגדו והיא בבגרה בלא יחיד ע"ש שהניחו בתימ'. ולפענ"ד נראה לפמ"ש הרא"ש בהלכו' נדה הקצר כי התור' אסרה יחוד ע"י כל העריו' וגם נדה היא בכרת כשאר עריו' אלא שהדבר קשה ליזהר מיחוד אשתו ומצאו רמז מן המקרא להתיר יחוד נרה ודרשו סוגה בשושנים ובשביל שמתייחד תדיר עמה עשו גדר וסייג ואמרו שלא יאכלו על שלחן אחד ע"ש. ולפ"ז ל"ק קושית התוס' דיחוד הוצרכו להתיר דהדבר קשה להזהר מזה שאטו בכיפי תלו לה ויתייחד עמה תדיר בעדים אבל לענין הוא בבגדה והוא בבגדו אדרב' בשביל שהיא אשתו יותר גס לבו בה ואסרו טפי וז"ב ופשוט. ובזה יש ליישב קושית התוס' שם ד"ה ופליג' שהקשו מנלן דפליג דלמ' מדרבנן אסור ומה שפירש"י כיון דמן התור' לא אסור רק תשמיש מדרבנן לא אסור רק קירוב בשר לא נהיר' דכי לית ליה דאשת רעהו אסור הוא בבגדו והיא בבגדה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צ"ב דאפשר דר"פ לית לי' זאת דהוא בבגדו והיא בבגדה דאינו רק מסבר' בעלמ' רק דהתוס' הקשו אליב' דרש"י דפירש דהוא בבגדו הוא משום דאפי' ביחוד אסיר מן התור' ועיין במהרש"א שם שכ"כ בהדיא. ולפ"ז הא באמת בנדה שרי יחוד וא"כ גם בבגדו מהראוי להתיר דא"ל דיחוד דוק' התירו דקשה להזהר דז"א דמנ"ל זאת דכיון דבאמת תשמיש בלבד הוא דאסרה תורה וקריבה דבשר הוא רק מדרבנן א"כ אפשר דבבגדו שרי לר"פ אף בשאר עריות וניהו דבשאר עריו' אסרו חז"ל היינו דל"ל לעשות זאת או דיצרו תקפו ביותר כמ"ש התוס' אבל באשתו דליש יצרו תקפו שכבר בעל ממיל' מותר כמו יחוד דודאי אסור מן התור' בשאר עריו' ובנדה מותר ועיין במהרש"א שכ"כ בהדיא לסבר' התוס'. ולפ"ז גם לרש"י אליבא דר"פ יש לומר כ וכמ"ש ודו"ק והנה לכאור' קשה לפמ"ש הש"ך ביו"ד ר"ס פ"ח דדוקא היכא דלא בדילי אינשי מיניה הוא דאסרו לאכול על שלחן אחד משא"כ היכ' דבדילי וא"כ אמאי כאן אסור לאכול על שלחן אחד דמדמינן לבשר עוף עם גבינה והא שניהם היתר משא"כ הכא. וצ"ל דכאן בודאי שייך לא בדיל מיניה דבעל עם אשתו בודאי לא בדיל מינה כל שתא בכשרותה ושייך למגזר. אך קשה דא"כ בזב פרוש עם זב ע"ה שאסרו לאכול עמו שמא ירגילנו לאכול דברים טמאים ופירש הראב"ד בבעל הנפש דאף על שלחן אחד אסור וקשה הא שם בודאי בדיל מיניה כל השנ' דהוא פרוש והוא ע"ה ובודאי יפרוש ממנו ואמאי אסרו אף על שלחן אחד והא ל"ד לגבינה ובשלמ' בזב עם זבה שייך לא בדיל מינה אבל זב פרוש עם ע"ה אמאי אסור ומכאן ראיה ברורה למ"ש הרמב"ם דאינו אסור רק בקערה אחת ואפשר דהראב"ד סובר כהא"ח שמביא השיך שם דאף באחד איסור אסור לעלות על שלחן אחד ע"ש וה"ה כאן וגם לשיטת רבינו יקשה גם בקערה אחת ל"ש איסור כיון דכל השתא בדיל מיניה ואפשר דכאן חיישינן שמא ירגילנו אצלו ולא יפרוש באמת אח"כ וכדאמרו שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו והיינו שירגילו בזה עד שיתחבר עמו וצ"ע באמת שרבינו השמיט דין דזב פרוש ולא הזכירו בפט"ז מט"א שם ודו"ק היטב בכל מ"ש בזה. ובעשרה בטבת שנת תרט"ז הגיעני מכתב מר' שמעון צבי ווינער מכפר הוטראטשין ושאל במה שאשה לעסה לתינוק איזה מאכל וכן אם טעמה תבשיל שמבשלין אי שרי לבעל לאכול אח"כ. והשבתי שפשוט שמותר דאין בזה משום חיבה דמלבד שלעסה ונמאס אף גם דלא נתכוונה לתת לבעלה רק לתינוק וגם טעמה התבשיל שתהי' טוב וליש חיבה וז"פ

ס"ח כדי שיהי' שניהם זוכרים וכו'. המ"י הקשה דלמה נתנו הפוסקים טעם אחר ממה דמבואר בש"ס כתובות דף ס"ה מותר בלאות לאשה למה לה אמר רחב"א שמתכסה בהן בימי נדותה כדי שלא תתגנה על בעלה ע"ש והיא שאלה גדולה. והאחרונים לא כתבו דבר ברור ולפענ"ד נראה דבאמת בלא"ה צריך להבין טעם הש"ע כדי שיהי' זוכרין שהיא נדה והרי מבואר בש"ס שבת דף ס"ד והובא כאן בש"ע ס"ט זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול וכו' עד שבא ר"ע ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה הרי דהתירו אף קישוט שמביא בודאי לידי הרהור ומכ"ש דמותרת להלביש בגדיה שלבשה בהן כל הימים ומה הרהור והרגל הדעת שייך בזה ועיין במנ"י שם. אמנם נראה דכל הטעם של ר"ע דהתיר הוא משום שלא תתגנה על בעלה ומעתה כאן דיש חשש להיפך שאתה מגנה על בעלה כדאמרו בכתובות שם וא"כ ממילא הדרן לכללין דמהראוי להחמיר כדעת זקנים. ומעתה דברי הש"ס וטעם הפוסקים אחת דטעם הש"ס לחוד באמת לא יספיק דבשביל שלא תתגנה תלך בבלאות ותתכסה אדרבא תלך בבגדים נאים ודאי תזהר שלא תלכלכם ורק כיון שיש להיות היכר שהיא בימי נדותה ורק שחשו שלא תתגנה על בעלה כיון דיש חשש להיפך שפיר העמידו על דין הזקנים וז"ב ודע דממ"ש כאן בש"ע ס"ט דבקושי התירו והוא כר"ע ומשמע דאל"ה היה ראוי שלא תתקשט יש לי קושיא על מה דאמרו בירושלמי סוף גיטין דזקנים ור"ע פליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה שם ור"ע כב"ה וכיון דאנן קיי"ל כב"ה כמבואר בסי' ק"ט וא"כ מהראוי להתיר וגם קשיא להיפך דגם לב"ה דבעינן ערוה או דבר א"כ ל"ש שתתגנה כלל וגם דקיי"ל דבזיוג הראשין אסור לגרשה וא"כ ל"ש שתתבזה ומכאן ראיה למ"ש הב"ש שם דאין איסור כלל אף בז וג ראשון כ"א מדת חסידות ע"ש ועיין מלמ"ל פ"ו מגירושין ובמנ"י כאן

שם ס"ח כדי שיהי' שניהם זוכרין. כ"כ מה שהקשה המנ"י דבש"ס אמרו טעם אחר. ולפענ"ד נראה דהנה ביאור הענין מה שנחלקו הזקנים ור"ע היא לפמ"ש הרמב"ן בפ' ויצא על פסוק כי דרך נשים לי שהי' הנדות בימים הקדמונים מרוחקות מאד וע"כ נקראו נדות כי גם עפרם היה מטמא כי ידעו בחכמתם שהבלן מזיק וע"ש מה שהביא ממסכת כלה בשם ר"נ. והנה הזקנים דרשו הכתוב והדוה בנדתה שלא תתקשט משום שיהי' מרוחקות לגמרי שהבלן מזיק והנה באמת זה דוקא בעוד שמוציאות דם נדות אבל בימי לבונה שאז נפסק דם נדות א"כ אין הבלן מזיק רק שמחוסרת טבילה והנה בימים הקדמונים הי' נוהגות לטבול שתי פעמים כמ"ש התוס' ריש שבת גבי מעשה דהך תלמיד ולכך אמר א"כ אתה מגנה על בעלה שיפרוש ממנה בהיות הבלן מזיק וע"כ דרש והדוה בנדתה עד שתבא במים וא"כ הרי דע"כ אינו בשביל זה דהרי אף שתשב כל השנה ולא תבא במים אסורה ע"כ דאינו עיקר האיסור בשביל זה לבר רק