דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קמח

אחזקתה שודאי לא ראתה ואפשר דל"צ בדיקה כלל בדיעבד אלא דא"כ נעקר תקנת חז"ל לגמרי דהצריכו לבדוק וכעין מ"ש ביו"ד סי' ל"ט

ובזה י"ל הא דאמרו בדף ס"ו לא סבר מר הא דאמר רבא והקשו כלם כיון דהיה חושש לרבא והוא לא סבר לדרבא א"כ עכ"פ לא בדקה ועב"י. ולפמ"ש אתי שפיר כיון דטעה דבקטנה ל"צ נקיים א"כ בדיעבד ל"צ בדיקה ולא נעקר תקנת חז"ל כיון דלא רצה לעקור תקנתם וזה ברור. ובלא"ה י"ל דמכאן ראיה להרמב"ם דבת"ח מותר ושם היה צורבא מרבנן ובזה מיושב קושית הט"ז מיהודה ובועז ודו"ק

ובגוף קושית הט"ז נראה דמכאן ראיה ברורה למ"ש הראבי"ה דאם בדקה ואמרה ברי לי שלא ראיתי דא"צ לישב שבעה נקיים ע"ש וצ"ל לדידיה דהא דפריך הש"ס ביומא על רבנן דיחודי הוו מיחדי מרבא היינו דדלמא לא תאמר ברי לי וא"כ אסורה לבעול וא"כ מה הועילו רבנן בתקנתם ע"ש עכ"פ בתמר ורות דיכלו לומר ברי שלא ראיתי שפיר מותר וגם בהך דנדה י"ל דמיירי שאמרה ברי לי והוא היה ממתין דלא ידע שאמרה ברי לי או דנתעכב ממיל' וחשש שמא באמת ראתה ואח"כ שאל לו ואמר לו דבלא"ה בקטנה א"צ ז' נקיים וכשאמר לו ל"ש קטנה היה באמת שואלין לה ואמרה ברי לי שלא ראיתי וא"ל דבקטנה ל"מ הגדתה דזה אינו חדא דהתורה האמינתה ואף בקטן נאמן ובפרט דזה אינו רק גזירה דרבנן ועיין בסי' קכ"ז ומצורף דבקטנה ל"ש שתראה כלל. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה במחנה לוי בהא דאמרו במכות אם היה ישראל מחזיר ואינו לוקה והא לדעת התוס' דוקא בתכ"ד יכול לחזור והרי צריכה להמתין שבעה נקיים ע"ש ולפמ"ש א"ש דכיון דעכ"פ יכולה לומר ברי לי שום אינו לוקה דהו"ל התראת ספק דשמא תאמר ברי לי והיה יכול לחזור וגם מלתא דא מיירי באמת כשאמרה ברי לי ובלא"ה כיון דבדיעבד אם עבר ונשאה מהני שוב מקיים העשה דולו תהיה לאשה ובפרט במחזיר גרושתו וכמ"ש הט"ז ס"ק ח' ובלא"ה י"ל בישוב קושית המחנה לוי הנ"ל דבזה הדרא לדוכתא קושית הש"ס בכתובות דף מ' וניתי עשה וידחה ל"ת דחימוד דאינו רק חשש דרבנן וכאן ל"ש לומר דאי אמרה לא בעינא דממנ"פ אם תאמר לא בעינא שוב ל"ש חשש חימוד כלל ודו"ק

שם ס"ג אם דחו הנישואין בשנת תרח"י י"ב אדר נשאלתי במה שאירע שאחד קבע זמן לנישואין אז והי' עוד במנין הנקיים שחוששת משום חימוד והי' ראוי' בפורים לטבול טבילת מצוה אמנם מפני נימוסי הקיר"ה שא"א להנשא בלי רשיון הי' הנישואין בצינעא והבעילה נדחה עד כי יהי' כראוי ונשאלתי אם צריכה מנין נקיים מחדש דהוה כדחו הנישואין והשבתי דלפענ"ד ח"צ דזה דוקא היכא שהי' קצת עיכוב מצד החתן והכלה שייך דאסחה דעתה אבל כאן הרי עיקר העיכוב מצד נימוסי הקיר"ה וא"כ היא סומכת דעתה אימתי שיגיע הרשיון היא מוכנת לטבול והבעל ג"כ רצונו בזה ומה גם שכבר נשאה ובודאי דעתה סומכת ע"ז

שם ס"ד בהג"ה י"א שאם ראתה עט"ז ס"ק ז' שהשיג על התה"ד דשם סתם שוורים בחזקת שימור קיימי והיינו דאינו נוגח בטבע וזה שנוגח יצא מהטבע ע"ש שהאריך בזה. ובאמת לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם השוורים לאו בחזקת שימור קיימי רק שהבעלים משמרים ועיין במגן גבורים סי' קי"ד שהארכנו בזה ועיין בב"ק דף מ"ה ע"ב דנחלקו ר"מ ור"י אי בחזקת שימור קיימי וברש"י ותוס' שם כתבו דאין זה דומה לפ"ק וגם בשיטה מקובצת האריך בזה ואכ"מ

סעיף ה' מחזיר גרושתו. כ"כ הרשב"ן בתשב"ן. והנה בשנת תרי"ז אירע פה לבוב שאחד היה לו אשה וגרשה ונש' אחרת ואח"כ עבר עליו רוח רעה וגם אשתו הראשונה הסיתהו לגרש האשה הזאת ולהחזירה וביום א' לך גרש וביום ב' כתב הכתובה לגרושתו שהחזיר ורצה לעשות חופה וכשמעי זאת אמרתי שאסור דהא צריכה לישב ז' נקיים מחשש חימוד ושאלתי להחזן שרצה לסדר קידושין וא"ל שכבר טבלה ואמרתי שאסור דהא היה לה חימוד חדש דקודם שגירש זו לא היה אפשר לקחת זאת משום חר"ג וא"כ נתעורר לה חימוד חדש בעת שגירש הראשונה ועיין בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' רס"ג מה שהאריך לענין מחזיר גרושתו וכאן איכ' ק"ו שהרי כבר נשא אשה אחרת ובודאי נתייאשה ממנו כל עוד שלא גירש להאשה אשר לקח ואסרתי לו להנש' ואף דגם חופה שא"ר לביאה מותר מ"מ כאן יש לחוש שמא יבא עליה ובאמת לכתחל' אסור אף החופ' ואף בדיעבד אסור לבא עליה רק שא"צ שמירה כמ"ש הט"ז ועיין רדב"ז ח"א סי' קס"ד אבל עכ"פ לכתחלה אסור לעשות חופה

סי' קצ"ג ס"א הכונס את הבתולה. משמע דוק' בתולה ולא בעולה ואף דגם בבוגרת חיישינן ואדרבא בוגרת חיישינן טפי כמ"ש הב"י ועט"ז וע"כ משום דחתן יצרו תקפו וא"כ שוב אין חילוק בין בחור לאלמן ובתולה ואלמנה כמבואר בסי' קצ"ב מ"מ המעיין בב"י בשם הפוסקים משמע דכל הטעם משום דא"א לחבורה בלא דם וזה ל"ש כל שכבר היא בעולה ודו"ק

שם גומר ביאתו ופורש. מכאן הקשה המהרש"א בכתובו' דף ד' לשיטת הרמ"ה דגם למשנה אחרונה אפ"ה כיון שהקילו בזה דיוכל לגמור ביאתו ולפרוש קילא ליה וצריך שישן בין אנשים דא"כ היכ' קאמר בכתובות שם מסייע ליה לר"י דאמר דברים שבצנעא נוהג ודלמא משום איסור נדה דקיל ע"ש. ולפענ"ד נראה דהנה באמת הרא"ש חולק שם על הרמ"ה וכתב דאדרבא החמירו שצריך לפרוש מיד דלמשנה ראשונה א"ל לפרוש וצ"ל דעיקר טעם הרמ"ה ממה דהתירו לפרוש באבר חי אף שכבר ראתה דם ובאמת דעת הראב"ד כאן דצריך לפרוש באבר מת והרא"ש חולק דשמא יהיה לבו נוקפו אבל עכ"פ קולא גדולה היא כנ"ל בדעת הרמ"ה. והנה בהא דקאמר הוא ישן בין האנסים והיא ישנה בין הנשים דעת הראב"ד דבכי שתי שמירו' והרא"ש חולק דסגי בחד כמבואר לקמן סי' שמ"ב אבל טעמו של הראב"ד דחיישינן שמא תלך היא אצלו כדחיישינן שילך אצלה וע"ש בב"ח שכ"כ בהדיא ולפ"ז הא מבואר לעיל סי' קפ"ה בסופו דהיא א"צ כפרה על הפריש' ולפ"ז לגבי דידה ל"ש שהקילו לענין הפריש' דלגבי דידה ל"ש איסור פרישה כלל ומעתה שפיר דייק דע"כ משום דרגל נוהג דברים שבצנע' דא"ל משום נדה דא"כ למה צריך שתי שמירו' תסגי באחד דל"ש לחוש שמא תלך אצלו דהא לגבי דידה לא אקילו ואיכ' איסור נדה וע"כ דאסור משום אבלו' ומשום נדות ליכא איסור כלל דקאי למשנה ראשונ'. ובזה מיושב קושית המהרש"א במ"ש התוס' שם בד"ה אבל להקשו' על רב ע"ש ודלמא רב פירש משום נדה. ולפמ"ש אתי שפיר דגם הם ס"ל כשיטת הרמ"ה וכמ"ש

ובזה מיושב היטב קושית התוס' שם ד"ה בועל דלמה לא דייק מבועל בעילת מצוה ופורש ומ"ש דהומ"ל משום נדה וע"ז נדחקו דא"כ היכא דייק מישן בין אנשים דדלמ' ג"כ משום נדה ולפמ"ש א"ש דמישן בין אנשי' שפיר דייק מדצריך שתי שמירו' ודו"ק ויש להאריך בזה בסוגי' ואכ"מ. עוד נ"ל דבר חדש דע"כ לא כתב הרמ"ה דלמשנ' אחרונ' דבועל בעילת מצוה אסור לישן כ"א בין האנשים רק בסתם חתן שפרסה כלתו נדה אבל כאן דנעשה אבל א"כ כיון שבדברים שבצנעא נוהג ואף למ"ד אינו נוהג היינו דאינו חובה רק רשות כדס"ל לרב וא"כ כאן פשיט' דלא התירו לגמור ביאתו באבר חי דל"ש כאן הטעם דא"כ לבו נוקפו ופורש דיפרוש ויפרוש דבאמת מה שהתירו לו לבעול קודם הקבורה אף דיהי' נוהג אח"כ שבעת ימי המשת' היא משום פסיד' אבל פשיטא דאינו חוב עליו דרק משום פסיד' התירו וכל שאינו מגיע הפסד לא התירו חז"ל כמ"ש לקמן סי' שמ"ב וא"כ עכ"פ לא יגמור בעילתו באבר חי והרי דעת הראב"ד כאן דאף בסתם חתן לא יגמור באבר חי וניהו דלא קיי"ל כן היינו מטעם שכתב הרא"ש דא"כ לבו נוקפו ופורש אבל כאן יפרוש ויפרוש

ומעתה כיון שלא הקילו בו הך קולא שוב לא קיל ליה איסור נדה ומותר לישן בלי שמירה וע"כ הא דקתני ישן בין האנשים הוא באמת למשנה ראשונה דל"ש נדה כלל ורק משום אבילו' שבצינע' ושפיר דייק ומיושב קושית המהרש"א על הרמ"ה וגם על התוס'. ובזה מיושב גם קושית התוס' ד"ה בועל דלכך לא דייק מבועל בעיל' מצוה ופורש דהו"מל משום נדות וכמ"ש התוס' בעצמם והיינו למשנה אחרונה ובאמ' צריך לפרוש באבר מת וכמו שפירש הראב"ד כאן דהא דקתני כאן גומר בעילתו ופורש היינו באבר מת ורק דא"כ לא הי' צריך לישן בין האנשים דנדה חמיר לי' וכמ"ש ושפיר דייק מישן בין האנשים וז"ב ודו"ק וזה ע"ד הפלפול והראשון עיקר אמנם בגוף השגת הרא"ש בכתובו' על הרמ"ה וכתב דכאן החמירו בו חכמים חומר' יתירא לטמאו' דם בתולים שמא נתערב בו דם נדות צ"ע דטפי היה לו להשיג דהרי הרא"ש בעצמו כתב דל"ח לדם נדות כלל שהרי יש לה מכה ורק משום דב"מ לכל מסור ע"ש וא"כ הוה חומר' טפי ואפשר דאף אם נימא דהרמ"ה סובר כרשב"א שכתב משום דם נדו' אפ"ה הוה חומרא יתירא וצ"ע

שם וגומר ביאתו ופורש מיד וכו'. הטעם כתב הרשב"א דאף דיש לה מה של בתולים אפ"ה לא תולה בזה דאינו רק לשעה. ובאמת שהוא תמוה דאף במכה עוברת תולה כמבואר בסי' קפ"ז וכבר העיר בזה בס"ט. אך לפענ"ד נראה עפימ"ש בחידושי לש"ס דף כ"ב להקשות על הס"ס שכתב רמ"א הא מקור מקומו טמא וצריכין אנו להחזיקו עכ"פ דהוא מן המקור לענין שתטמא טומא' ערב וא"כ שוב ל"ש לספוקי דלמ' מעלמ' וכתבתי עפ"י דברי הס"ט דבדם שבמכה ל"ש מקור מקומו טמא דאינו דם נדה ולא ממעיינו' הנדה ותולדותיה ע"ש ולפ"ז בדם בתולים דזה ודאי ממקור בא והבתולים הם במקור הנדה א"כ פשיטא דממעייני הנדה הם ודאי מקור מקומו טמא ודו"ק: סי' קצ"ד ס"א יולדת אפי' וכו'. בשו"ת נ"ש כתב דאשה שישבה על המשבר ואח"כ פסקו הצירים והחבלים ואח"כ כריסה בין שיניה ופסק דאסור משום שכבר ישבה על המשבר וא"א לפתיח' הקבר בלא דם. ובאמת שכל האחרונים חלקו עליו. וגם לפענ"ד נראה דבאמת לכאורה צריך להבין גוף דבר זה דא"א לפה"ק בלא דם הא מ"מ לא הרגישה שיצא דם ממנה ומן התורה טהורה בלא הרגשה כמ"ש סי' ק"ץ. וצ"ל דכיון דהרגישה שנפתח מקור' בודאי דהרי נפתח הקבר וא"כ שפיר מקרי הרגשה. ובאמת שלפ"ז צריך להבין דא"כ ל"ל דם כלל כל שהרגישה שנפתח מקורה בלבד אף שלא מצאה דם טמאה כמ"ש התה"ד סי' ק"ץ. וצ"ל דשם הטעם דמסתמ' ראתה טיפת דם כחרדל ונימוק והלך לו וכאן אם נימא דאפשר לפ"הק בלא דם ואנו רואים שלא נאבד כלל מן הראוי לטהרה ולכך אמרו דאי אפשר לפתיח' הקבר בלי דם. ומעתה זה כשהי' באמת פתיחת הקבר אבל בזה דאגלאי מלת' למפרע דחבלי שוא היו לה ולא נפתח הקבר