דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קמד

שהרגישה כבר דהא לא מחזיקין בדם רק מהשתא. ולפמ"ש אתי שפיר דמיירי שהרגישה זיבת דבר לח ואי לא משום כתם לא מטמא ובלא"ה ל"ק דהא מדרבנן מטמא שמואל לשיטת התוס' אף בלא הרגשה כלל וז"ב ודו"ק

והנה במהד"ק הקשיתי דהא אם ראתה מראות ירוק או לבן מודה הסה"ד דתלינן הרגשה בזה וא"כ נימא כשלא מצאה שמא ירוק או לבן הוא ואין ראיה ממה דלא מצאה דנימוק או נתקנח ולמה נחוש לדם טמאה. אך צ"ל דעכ"פ ספק היא שמא טמא היה הדם והו"ל ספק דאורייתא וא"ל דה"ל ס"ס שמא לא ראתה כלל או שמא היה ירוק או לבן ומשום דאינו מתהפך לא אכפת לן דהא אנו צריכין לדון שמא לא התחיל כלל ההרגשה וצ"ל דהו"ל משם אחד דמה לי לא הרגישה כלל או ירוק ולבן ס"ס אינו טמא. אך אם נימא דמקור מקומו טמא א"כ לכאורה יש נ"מ דאם נימא דירוק או לבן הוא עכ"פ כיון דיצא מהמקור היא טמאה טומאת ערב ואם נימא דלא ראתה כלל היא טהורה אמנם באמת זה אינו דהרי רבינו פסק בהלכות משכב ומושב פ"א ה"ט דמקור מקומו טמא ואפ"ה פסק בה"ח שם דהירוק טהור ואינו כמו רוקה ושאר מימי רגליה ובאמת שהדבר היא תמוה אצלו דכיון דגם הירוק יוצא מהמקור אמאי לא יהיה עכ"פ טמא טומאת ערב ומצאתי בס"ט שנתקשה בזה כאן בס"ק ד'. ובאמת לפי מה שמחלק בתשובתו בסי' קפ"ח ס"ק ד' בין דם דלא ממעייני הנדה הם ול"ש מקור מקומו טמא בין אותן דברים שהם ממעייני הנדה ותולדותיה ע"ש לפ"ז מדוקדק לשון רבינו שכתב בה"ח דאם ראתה דם ירוק דטהור ואינו כמו רוקה ושאר משקין היוצאין ממנה שהרוק מתעגל ויוצא והיא תמוה דלמה סיים זאת ורבינו אינו רק פטסק ולא פרשן. ולפמ"ש א"ש דק"ל דניהו דאינו ממראה ה' דמים מ"מ לטמא במגע ומשא מידי דהוה ככל הדברים שנוגעים במקור דמקור מקומו טמא וע"ז נתן טעם דזה אינו ממעייני הנדה שזה שותת ויורד ורק משום דם היא טמאה ודם לא מקרי כיון דירוק היא וז"ב ולפ"ז י"ל דכיון דהתורה התירה ולא חשבה בכלל החמשה דעים שיהיה המדוה כמוה וע"כ דזה אינו בכלל מעיינות הנדה ותולדותיה ומשום דם השותה ול"ד לרוקה א"כ היאך אפשר שיהיה מקור מקומו טמא שנגע במקור דהא התורה הוציאו מכלל זה ואיך אפשר לטמאה משום מקור עכ"פ יהיה איך שיהיה כיון דעכ"פ ירוק אינו מטמא משום מקור א"כ שוב הוה משם אחד ושפיר לא מחשב ס"ס ולכך מטמא מספק. אמנם עדיין קשה לפמ"ש התוס' לחלק בדף נ"ז דהיכא דהוא זמן מרובה שייך לומר דלמא ארגשה ולאו אדעתה אבל בזמן מועט ל"ש לומר דלמא ארגשה ולאו אדעתה וא"כ שוב לא הוה משם אחד וכגון בכתם שנמצא על בשרה וניכר שהוא מקרוב דאם נימא דאותה הרגשה היתה מירוק א"כ שוב לא יטמא הכתם דהא לא הרגישה ואם נימא הספק שמא לא ראתה דם כלל כל שמצאה הכתם שוב אמרינן דהרגשה היתה בשביל זה הכתם שנטף ממנה וכיון דאיכא נ"מ שוב לא מקרי משם אחד. אך זה אינו דבאמת לפי המסקנא קי"ל דאף בזמן מועט שייך הרגישה ולאו אדעתא וכמ"ש הס"ט כאן ס"ק ג' באורך וא"כ תו ליכא נ"מ כלל

ובזה הן נסתר ראיית הס"ט להתה"ד ממה דפריך מנמצא על בשרה דלמה לא מוקי בהרגשה וע"כ דהיה טמא אף שלא כנגד התורפה. ולפמ"ש ע"כ א"א לומר כן ולפמ"ש א"ש דהרי התוס' הקשו דמה מייתי ראייה מנמצא על בשרה דלמא ארגשה ולאו אדעתה וכתבו דס"ד כיון דנמצא על בשרה מזמן מועט ל"ש ארגשה ולאו אדעתה וכיון דל"ש ארגשה ולאו אדעתה שוב גם דינו של התה ד ליתא דאיכא ס"ס ואינו משם אחד וכמ"ש ודו"ק ויש להאריך בזה ואכ"מ ודו"ק היטב בכל מ"ש

והנה הנוב"י מהדו"ק סי' נ"ב כתב להקשות דמ"ט דכתמים דניהו דס"ס לא הוה כמו שהקשה הכ"מ דספק מן הצדדין אינו ספק דרוב אינו מן הצדדים אכתי הא הוה ספק מעלמא וכל שלא ארגישה אינו רק דרבנן וספיקו להקל וכתב כיון דקיי"ל דמקור מקומו טמא ולענין זה לא בעי הרגשה וטמא טומאת ערב וכל שהחזקנו אותו לטומאת ערב שוב היה בחזקת טומאה שהוא מן המקור גם לנדה טמאה ע"ש שחידש בזה טעם דלכך כל שאינו מקבל טומאה אין בו משום כתמים. והנה במהד"ק הקשיתי עליו מהך דמשתיתא שכתבו התוס' דכל שמקבל טומאת נגעים נמי מטמא כתמים ובזה ל"ש דבריו. אך כעת אני תמה לפמ"ש הרמב"ם דכל הל"מ ספיקו מותר ועיין בב"י סי' רצ"ד לענין ערלה בח"ל ובט"ז שם ועיין במנ"י בכללי הספיקות שכתב כן בהדיא דלהרמב"ם ספיקו מותר וא"כ לענין מקור מקומו טמא דאינו רק הל"מ כמ"ש בתוס' בנדה דף ט"ז ד"ה במקור וא"כ לענין זה שוב הו"ל ספק שעא מעלמא ול"ש כאן רוב דם בהרגשה דלענין דם שבמכה שבמקור ל"ש רוב דם מן האשה וא"כ די בספק זה ושוב לא מטמא משום נדה. והן נסתר מחמתו גם מ"ש הנוב"י בסי' נ"ה שם דכיון שלענין מקור מקומו טמא א"צ הרגשה א"כ מה פריך הש"ס בדף נ"ז מהאשה שהיא עושית צרכיה דלמא שם מיירי לענין מקור מקומו טמא דא"צ הרגשה ע"ש. ולפמ"ש א"ש דלענין מקור מקומו טמא שוב אינו טמא מספק דהלמ"מ ספיקו טהור וצ"ע. והנה מ"ש להקשות ממשתיתא על הנוב"י ז"ל מצאתי אחר כמה שנים שבהשמטותיו לחלק יו"ד הרגיש בזה ועיין בנוב"י מהד"ב חלק יו"ד סי' ק"ט ודו"ק

שם יש מי שאומר שהיא טמאה. עיין במנחת יעקב ס"ק ב' שכתב דבמעוברת ומניקה שהן בחזקת מסולקת בדמים אף שהרגישה שנפתח מקורה ולא מצאה כלום ע"מ טהורה היא ובסדרי טהרה החזיק דבריו דאמרינן שהי' מראה טהורה ונימוק ונאבד ע"ש. ובאמת להחינוך דמראות טהורות אינו בא מהמקור צ"ע דכאן הרגישה שנפתח מקורה. אך באמת דברי החינוך אינם מוסכמים והנה המופלג השנון מוה' זלמן נכד הגאון בעל חוות דעת הקשה אותי דלפ"ז כיון דאותן י"א יום שבימי זיבה היא בחזקת מסולקת דמים דמה"ט אינה קובעת ווסת בימי זיבה כמבואר בנדה דף ל"ט ובסדרי טהרה סי' ק"ץ ס"ק ל"ד הוסיף דאף שראתה בימי זיבתה אינה בחזקת מעיין פתוח: ולפ"ז קשה הא דאמרו בערכין דף ח' גבי פתח בטועה דאין פחות משבעה ולא יותר על י"ז וקשה הא יש לתלות יותר שהיא בימי נדות שהיא בחזקת מעיין פתוח ממה דנתלה בימי זיבה שהיא בחזקת מסולקת דמים וכעין דמבואר בסי' ק"ץ ס"ב דשאינה ראוי' תולה בראוי' והיינו מעוברת בשאינה מעוברת. ולפענ"ד אין זה קושיא דשאני מעוברת דהיא בחזקת מסולקת דעים לגמרי ואמרינן דע"כ היה מראה טהורה וכדומה דאין מקום לדם לבא בעת שהיא מעוברת אבל בי"א יום של ימי זיבה ניהו דאינה בחזקת מעיין פתוח אבל מ"מ עלולה לראות ול"ש לומר דנתלה בימי נדה טפי מימי זיבה ושאני הך דסעיף נ"ב דבכתמים דרבנן תלינן להקל וגם שם באותן שאינן ראויות לראות הוא דתלינן משא"כ כאן להקל עי"ז ולומר דהיא בימי נדה לא מסתבר דמ"מ יוכל להיות שתראה: ובאמת מ"ש הס"ט דבזיבה אף שרואית היא בחזקת מסולקת דמים לפענ"ד זה אינו דדוקא אם לא ראתה אינה קובעת ווסת דאמרינן דמעיינה סתום משא"כ כל שראתה בודאי לא שייך לומר כן וכן משמע להדיא בתוס' נדה דף ל"ט ד"ה רב שכתבו לא מבעיא בימי ספירת זבה ממש דאינה קובעת אלא משמע דאפילו בימים הראויים לזיבה אע"ג דאינה זבה ומעיינה סתום אינה קובעת וא"כ משמע דאם ראתה מקרי מעיינה פתוח וז"ב ודו"ק ועיין בס"ט סי' קס"ד ס"ק ט' באורך ואין הזמן מסכים לעיין יותר

שם סעיף ה' לא גזרו על הכתם. ראיתי ונתון אל לבי לברר הדבר שנסתפק הס"ט (בס"ס ק"ץ ס"ק צ"ג האריך מאד) בשם שו"ת מהר"ם לובלין סי' ב' שנסתפק הוא והשואל הגאון מהר"י סג"ל בטעם דטהור כל שאינה מרגש' כדאמר שמואל אם היא גזירת הכתוב אף דודאי יצא מגיפה כל שאינה מרגשת טהורה והא דטמא מדרבנן משום דחיישינן דלמא הרגישה ולאו אדעתה כפירש"י בדף נ"ח או דלמא דמה"ת אמרינן שמא הדם בא מעלמא ע"ש ואינו לפני רק כפי שהעתיק הס"ט ואלך בעקבותיו

והנה לכאורה היה נ"ל דבר ברור דהטעם הוא משום דכל שאינה מרגשת אינה טמאה מן התורה דאל"כ יקשה לשיטת הרשב"א דכל הספיקו' מן התורה לחומרא מדוע הקילה התורה כאן ואף להרמב"ם כיון דחזקת דם שבא בהרגשה מן הדין להחמיר בזה מן התורה. הן אמת דלכאורה יקשה כיון דכתב רבינו דחזק' דם שבא בהרגשה ואפילו לא הרגישה טמאה כמ"ש בפ"ט מא"ב ה"א א"כ יקשה דאמאי יהיה כתמים דרבנן הא חזקת דם שבא בהרגשה ובכ"מ מוקמינן אחזקה וע"כ צ"ל דכתם ה"ט דאינו רק דרבנן משום דחיישינן דלמא אתי מעלמא. אך השת' דאתית להכא י"ל דדא ודא אחת היא דכל שיש לחוש שמא בא מעלמא שוב ל"ש חזק' דם שבא בהרגשה דע"כ לא שייך זאת רק אם ברור שיצא מגופה אבל כאן כל שיש ספק שמא בא מעלמ' שוב ל"ש חזקת דם שבא בהרגשה ובזה יבא מדוקדק דברי רבינו פ"ט ה"ב שם שכתב ומד"ס שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה אעפ"י שלא הרגישה וכו' הרי זו טמאה וטומאה זו בספק שמא מדם החדר היא בא והוא לכאורה כפל וארכביה אתרי ריכשי דבתחל' כתב שאעפ"י שלא הרגישה שמשמע דעיקר הרבותא מה שלא הרגיש' והיינו או דתלינן שארגשה ולאו אדעתה או מדרבנן טמא אף בלא ארגשה ואח"כ כתב וטומאה זו בספק שמא מדם החדר הוא בא משמע דהרבית' היא דלא תלינן מעלמ'. ולפמ"ש שניהם גם יחד צריכין דבאמת כל דאיכ' חשש שמא מעלמ' אתי שוב ממילא איכא החשש שלא ארגשה אבל כל שתולין שמגופה אתי שוב חזקת דם שבא בהרגשה. ובזה הונח לי הא דאמרו בנדה דף ג' והאיכ' כתמים לימא תנן כתמים דלא כשמאי ופירש"י כיון דאשה מרגשת אמאי טמאה לימ' לאו מגופה היא הואיל ולא ארגשה והיא תמוה דלמה לי כל האריכו' לימא דלב"ש כיון דלא ארגישה אמאי טמאה כיון דלא ס"ל הך סבר' דאימא ארגשה ולא אדעתה. ולפמ"ש א"ש דאם נימא דמגופ' חזקת דם שבא בהרגשה ודאי אמרינן דארגש' ולאו אדעתה רק דחיישינן שמא לאו מגופ' ולכך לא ארגשה וע"ז משני כיון דבציפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכ' קאתי וע"כ דמגופ' וכיון שכן שוב תלינן דארגיש' ולאו אדעת'. ובזה מיושב מה דק"ל טובא בראשית ההשקפה דלשיט' התוס' בדף כ"ח דמדרבנן טמאה אף בלא הרגש' א"כ מה פריך מכתמים הא מדרבנן טמאה בכל ענין. ולפמ"ש אתי שפיר דהתוס' דקדקו שם דמדרבנן טמא' כל שראתה דם נדות והיינו דם ממש דליכ' למתלי רק מגופא אבל כתם דאיכא למתלי בעלמ' אינה טמאה כל שלא ארגשה. אמנם אי קשיא הא קשיא דלשיטת התוס' דמדרבנן טמאה אף בלא הרגשה א"כ מ"ט דב"ש דאמרו דיה שעתה כיון דהא דמחמרי ב"ה מעל"ע הוא רק מדרבנן ורק לקדשים כמ"ש התוס' בדף ב' ומדרבנן טמאה אף בלא הרגשה וצ"ל כיון דעכשיו ראתה בהרגשה טפי מסתבר לומר דכע' יצא הדם שהי' בהרגשה וע"כ לא מחמרינן מדרבנן רק היכא דגם כעת היא שלא בהרגשה דאז אף בלא הרגש' טמאה כיון