דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קמג

איבעיא דלא אפשטא וא"כ גם כאן הוה ספק ותמהני דבשלמא התם אין מוציאין ממון מספק ומספק לא נעשה מועד משא"כ הכא דמטעם ספק ווסתות דרבנן פשיטא דמקילינן בספק וז"ב

סי' ק"צ סעיף א' וחכמים גזרו על כתם שנמצא בבשרה וכו' הכ"מ הקשה דהא הוה ס"ס והנה כבר כתבתי בסי' קפ"ז דהדבר תמוה דמה זה ס"ס דשני הספיקות אחד דמה לי מעלמא או מהצדדין וגם אינו מתהפך וכעת ראיתי שעמד בזה הכו"פ כאן. אמנם נראה דבאמת יקשה הא אף בספק אחד די דהא הוה ספק דרבנן וצ"ל דספק דרבנן צריך להחמיר היכא דאיכא לברורי וגם דל"ש ספק דרבנן היכא דנתקנה מתחלתו על ספק וכמ"ש הרא"ה לענין ספק בדיקה דחמץ ומעתה יקשה שפיר דהוה ס"ס וניהו דהוה משם אחד ואינו מתהפך מ"ע יש שני צדדים להתיר ומותר בדרבנן. ובזה אתי שפיר תירוצו של הכ"מ שתירץ דאעפ"כ החמירו חכמים והוא תמוה דמ"ש מכל ספיקא דהיכא דיש ס"ס אף בדאורייתא מקילין ומכ"ש בדרבנן וגם הא בסי' קפ"ז הקילו מכח ס"ס ועיין בכו"פ כאן ולפמ"ש אתי שפיר דהכ"מ לשיטתו אזיל שכתב בהלכות מעשר דהיכא דחז"ל החמירו מכח מיעוט המצוי אף ס"ס לא מועיל ע"ש וה"ה כאן דבאמת הרוב דם בא בהרגשה וכתם לא ארגשה ואפ"ה החמירו חז"ל וא"כ גם ס"ס לא מועיל. ובזה יש ליישב קושית אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ו דאמאי גבי מכה תלינן בה אף שא"י אם מוציאה דם והרי גבי כתם הקל אמר ר"ע אם יכולה להגלע ולהוציא דם ולפמ"ש א"ש דשאני התם גבי מכה דסמך אס"ס כמבואר שם אבל גבי כתם ל"מ ס"ס כלל

ובזה מיושב הא דאמרו בדף נ"ח שם ראה התלמידים מסתכלים זה בזה אמר מה הדבר קשה בעיניכם לא אמרו חכמים להחמיר אלא להקל שנאמר דם יהיה זובה בבשרה והדבר תמוה דבאמת במכה תלינן בס"ס כמ"ש הרשב"א אף שא"י אם מוציאה דם ובש"ס שם מביא דאמר בל"א לא אמרו חכמים להקל על ד"ת אלא להחמיר וכתמים דרבנן וקשה דמה זה שתמהו ומה זה שהשיב דמשמע דמשום דכתמים דרבנן הקילו והרי אף בד"ת מותר ואדרבא שם לא בעינן שיוציא דם ועיין בח"ץ שם. ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא התלמידים הסתכלו זה בזה דאמאי החמיר כ"כ שיכולה להגלע והלא במכה תלינן אף שא"י להגלע וע"ז אמר להם שלא אמרו חכמים להקל אלא להחמיר וכתמים דרבנן דמה"ת אינו מטמא כיון דאינה מרגשת ואפ"ה החמירו חז"ל וא"כ אף ס"ס לא מועיל וכמ"ש. ובגוף קושית הכ"מ י"ל לפמ"ש האו"ה דהיכא דחז"ל החמירו מחמת ספק דאורייתא זה הספק נחשב כודאי ועיין בכללי הס"ס וה"ה כאן וצ"ע בזה בש"ך שם ובפר"ח

שם ואם הרגישה בזה שנפתח מקורה. כ"כ הת"ה ולמדו מהא דאמרו בדף נ"ז אי דארגישה לאחר זמן אמאי פטורה מן הקרבן הרי דהרגשה לבד נקרא חזקה שרואה בהרגשה דאל"כ היאך חייב חטאת שמא ראתה אח"כ וע"כ דחזקה שראתה תיכף מדהרגישה והרדב"ז ח"א סי' קמ"ט וכל האחרונים חלקו דש"ה שראתה דם אח"כ תלינן דמן הסתם ראתה תיכף ע"ש ולפענ"ד ראיית הת"ה היא דאם נימא דעכ"פ ספק הוא שמא ראתה אח"כ א"כ תקשה דהא הוה ס"ס שמא מעלמא ושמא ראתה אח"כ והוה מתהפך דמקודם צריכין לדון אם התחיל כאן איסור כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס גם הספק מעלמא מתיר יותר דאינו מטמא כלל משא"כ אחר תשמיש דמ"מ טמא וע"כ דחזקה שראתה מדהרגישה וחייב קרבן חטאת וא"כ אין כאן ס"ס כלל וז"ב. והנה בשב יעקב כתב בהא דאמר שמואל בדף ט"ז אפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה מפני שאורח בזמנו בא מ"ט משום דווסתות דאורייתא וקשה מענ"פ במה מיירי אי ארגישה טמאה אפילו בלא חזקה דאורח בזמנו בא אף דלא מצאה כלל ואי דלא ארגישה א"כ מה"ת טהורה בלא הרגשה. ולפענ"ד י"ל דהנה נסתפקו בשב יעקב שם מה נקרא הרגשה אם בעינן שיפתח מקורה או סגי בהרגשת זיבת דבר לח. אמנם נראה דאף אם נימא דבעינן הרגשת מקורה מ"מ אם היא בשעת ווסתה ודאי טמא אף שלא הרגישה רק זיבת דבר לח כיון דחזקת דם שבא בהרגשה וכאן ודאי בא דם דווסתות דאורייתא וא"כ מסתמא היה הרגשה מן המקור. ובפשיטות י"ל דמיירי שנסתפקה אם הרגישה שנפתח מקורה או הרגשת עד או שמש או זיבת דבר לח וכדומה וכיון שחזקה אורח בזמנו בא וחזקת דם שבא בהרגשה תלינן דהוה הרגשת מקורה וז"ב ולכך בעי חזקה אורח בזמנו בא. והנה לכאורה צריך להבין דהרי דעת הת"ה דאם מצאה בהרגישה שנפתח מקורה מהמראות הטהורות דתלינן שיצאו המראות האלו מהמקור ועיין בסי' קפ"ח וא"כ אמאי אם לא מצאה כלל טמאה דלמא ראתה המראות האלו ונאבדו או נימוחו ונוקמה אחזקת טהרה. וצ"ל דאתרע החזקת טהרה דעכ"פ ודאי נפתח מקורה ורק דלא ידעינן מה ראתה אתרע חזקת טהרה והעין שכתבו התוס' בכתובות דף כ"ב. ולפ"ז נראה לי ברור דמש"ה דייק התה"ד וכתב שנפתח מקורה אבל אם הרגישה דבר לח אף אם נימא דזה מקרי הרגשה מ"מ לא אתרע חזקה טהרה דאימור מראות הטהורות הי' ומקורה לא נפתח כלל ויש לתלות במן הצדדין ג"כ עכ"פ לא אתרע חזקת טהרה וגם יש ס"ס ספק מן הצדדין ספק מראות טהורות. ובזה יש ליישב הקושיא הנ"ל דשם מיירי בהרגשה זיבת דבר לח וא"כ לולא חזקת אורח בזמנו בא הוה מטהרין אבל מחמת החזקה הלז מטמאין וז"ב. ובזה מיושב קושית רש"י שם דאם נימא דזיבה דבר לח הוה הרגשת מאי פריך אי דלא ארגישה עומדת אמאי טמאה והא שם ודאי ארגשה זיבת דבר לח ממ"ר ואפ"ה לא חשיבה ארגשה. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דיש להסתפק בהרגשת מ"ר או במראות הטהורות לא חשיבה הרגשה ודוקא הרגשת פתיחת המקור מועיל אבל כשמצאה דם טמא אף דלא הוה רק הרגשת מ"ר טמא וז"ב ודו"ק

ס"ב בין שהיא בתולה. עש"ך שכתב דאף באתי מגופה כל שלא הרגישה לא גזרו בקטנה ע"ש. ולפענ"ד דדבר זה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' דרש"י פירש דהא דשמואל מטמא מדרבנן בלא הרגשה הוא משום דאימור הרגישה ולאו אדעתה אבל התוס' כתבו דחז"ל גזרו אף בלא הרגישה דטמא ולפ"ז להתוס' שפיר יש לומר דבקטנה לא גזרו כל שלא הרגישה אבל לרש"י דחיישינן שמא הרגישה ולאו אדעתה א"כ שפיר גם בקטנה חיישינן דשמא ארגשה ולאו אדעתה ואדרבא בקטנה שייך יותר החשש הלז וז"ב. ובזה מיושב מה שתמה שארי החוו"ד ז"ל על הש"ך מרש"י דף ה' שכתב דוקא כשלא ידענו שהיא מגופה. ולפמ"ש רש"י לשיטתו ומ"ש ראיה מדף סה לפענ"ד שם בהרגשה מיירי ורק דהרגישה שמגופה בא אבל לא ידעה אם מן המקור או מחמת בתולים ועיין בתוס' שם שכ"כ. שוב מצאתי בס"ט שכתב בדברי רש"י כמ"ש

שם ואם הרגישה שנפתח מקורה וכו' כ"כ התה"ד כיון דהרגשה דאורייתא כמו דבזמן ווסתה אף אם בדקה ומצאה טהורה טמאה למ"ד ווסתות דאורייתא ה"ה הרגשה דהוה דאורייתא ע"ש והד"מ חולק עליו דאף דהרגשה דאורייתא היינו היכא דמצאה דם דבהכי איירי הך דרואה אבל כל שלא מצאה אחזוקי ריעותא לא מחזקינן. וראיתי להס"ט שהביא ראיה דאף בלא נמצא דם דטמאה מהא דפריך הש"ס מעל בשרה ספק טמא ספק טהור וגם מכנגד בית התורפה ואע"ג דלא הרגישה ומאי קושיא דלמא מיירי בהרגשה וע"כ דא"כ אף שלא כנגד בית התורפה טמאה ואם נימא דבעינן דוקא מציאת דם והא שלא כנגד בית התורפה הוה כלא היה דם דהא א"א לבא מן המקור לשם ואפ"ה היתה טמאה כשהיה בהרגשה ע"ש. ובמחכ"ת ראייתו איני מכיר דאטו הדבר ברור דשלא כנגד בית התורפה ודאי לא בא מן המקור ורק דכל שלא כנגד בית התורפה לא רצו חז"ל להחמיר בכתם הקל ותלו יותר מעלמא כמו שהדעת נוטה דמאין בא מן המקור לשם אבל כל שהיה הרגשה ודאי דתלינן מגופא ואתרמויי הוא דאתרמי ומה שלא נראה כנגד בית התורפה אימור נימח או נאבד ולהתה"ד הדברים ק"ו דאם בשלא מצאה כלל תלינן דנאבד או נימח מכ"ש בנמצא רק שלא כנגד בית התורפה ובר מדין קושיתו אין לו מקום כלל דבכתם אין מקום כלל לומר דבא בהרגשה דזה אינו נקרא כהם וכל כתם הדבר ספק אם בא מגופה כלל ודלמא מעלמא ופשיטא דל"מ בהרגשה דיצא מכלל כתם דיותר מסתבר לתלות בגופה ואף מספק ואני תמה על עצמו אם הרגישה הלזה יקרא כתם והלא אף בלא נמצא כלל מחמיר התה"ד והוה ספק דאורייתא ואיך ניקו ונוסיף דאם מצאה דם יהיה כתם והרי התוס' הקשו ד"ה הרואה דאמאי ל"ק ליה מכל דיני כתם ואם נימא דכתם יכול להיות בהרגשה אין מקום להקשות וע"כ דא"א להיות בהרגשה דא"כ נפיק מכלל כתם. ובלא"ה י"ל דאין ראיה משם דהנה באמת סברת הד"מ דחולק עליו היא דאיך שייך לומר דחיישינן שמא נאבד ולא ניכר כלל ולכאורה כיון דטיפת דם כחרדל נמי מטמא א"כ אפשר לחוש דטפת דם כחרדל נימוק או נתקנח וכמ"ש התה"ד דדבר קטן כזה יש לחוש שמא נימוק. אך לפמ"ש בשו"ת שב יעקב דאין דרך אשה לראות בפחות מכגריס וכל דהוא פחות תלינן מן הצדדין וכ"נ מהב"ח סי' קפ"ג ועיין בס"ט שם ס"ק י' שהאריך בזה ולפ"ז כאן דכל החשש אינו רק על טפת דם כחרדל ל"ח לזה. ומעתה בעל בשרה הא דעת הרמב"ם דעל בשרה אין לו שיעור וטמא מדרבנן כמבואר בש"ע סעיף יו"ד ולפ"ז אין ראיה דעל בשרה שפיר חיישינן אי היה בהרגשה אף דזה הוה כלא מצאה דם דהא על בשרה שייך החשש שמא נימוק וא"ל דמסתמא לא ראתה כזאת דזה אינו דעל בשרה החמירו חז"ל אף דאין לו שיעור כלל ושפיר פריך הש"ס ואין ראיה להתה"ד

עוד נראה לי דגם התה"ד גופא ע"כ לא חידש דבהרגשה בלבד ג"כ טמאה רק שהרגישה שנפתח מקורה דאז מסתבר יותר למתלי דהרגישה דם אבל בהרגשת זיבת דבר לח אף אם נימא דהרגשת זיבת דבר לח מקרי הרגשה ועיין בשב יעקב שהאריך בזה אבל כאן כשלא מצאה ודאי מסתבר דלא מקרי הרגשה דבשלמא כשמצאה מה"ת למתלי במ"ר יותר מסתבר דודאי הרגישה הדם אבל כל שלא נמצא דם מה"ת למתלי בדם ולא נימא הרגשת מ"ר היא. ובזה ממילא מיושב מה שהקשה השב יעקב מהך דשמואל דבדקה ומצאה טהורה טמאה דבמאי מיירי אי בלא הרגישה ס"ל לשמואל בעצמו דטהורה ובהרגישה למה צריך לחזקת ווסת. ולפמ"ש אתי שפיר דמיירי בזיבת דבר לח ולא טמא להתה"ד כל שלא נמצא אבל מחמת חזקת ווסתה ודאי דחיישינן לדם אף שלא מצאה וכעין זה כתבתי במהדו"ק. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הפ"י שם דמאי פריך כאן אי דארגישה יושבת אמאי טהורה וכו' והא לא משכחת בלא הרגשה כלל ע"ש שנתעצם בזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ע"כ לא מועיל דבר לח רק בלא ראתה במ"ר אבל כאן שעשתה צרכיה פשיטא שלא מועיל זיבת דבר לח וע"כ דארגישה שנפתח מקורה וע"ז חידש דגם פתיחת המקור יש לתלות במ"ר וז"ב ודו"ק ובזה יש ליישב מה שהקשה בס"ט כאן דלהתה"ד יקשה איך קאמר בדף ה' וחוץ מאלו נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן דממנ"פ איך מיירי אם הרגישה עתה ל"ל משים כתם ואי דלא הרגישה עתה אמאי מטמא כלל דא"ל דהרגישה כבר ולאו אדעתא דלא מטמא רק מעתה וע"כ דתלינן שהרגישה עתה והא לא הרגישה כעת ומה בכך