דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קמב

לומר כזה ראיתי ואבדתיו היינו דהס"ד הי' דאיבעיא אם נסמוך עלי' שלא טעתה בדמיונות ושפיר קא פשיט דכמו דשם איננה טועית בדמיונות ה"ה כאן אף דהוא לחברתה כל שלא אתחזיק איסור ולא נסתפק לנו רק אולי טועית היא סמכינן עליה כמו על עצמה וע"ז אמר שאני התם דליתא קמיה ופירש"י אבל הכא דאיתא קמן לא סמכינן עלה ונחזי אנן והיינו כל דמספקא לן אי נחזיק אותו לטמא לא סמכינן עלה ומטעם הנ"ל. ובזה מיושב מה שהקשה הס"ט כאן דמשמע מרש"י דאינה רשאית להורות לעצמה וכל דאיתא צריכה לבא לב"ד והוליד מזה הדין ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דספק לן פשיטא דאין להאמין לה וע"ז פריך מילתא דאף דרבה טימא מ"ע סמך על ילתא אף דאין בידה וא"ל דמתוך שנאמנת על עצמה דכאן שכבר שאלה לרבה וטימא לה ור"י טיהר לה משום הא דאמרה ליה דחש בעינא בכה"ג אי ר"י היה מטמא לה לא היתה רשאית לטהר והיאך האמין לה וע"ז השיב דאגמריה סמך ולא נסתפק כלל וז"ב

והנה דעת הב"ח דכל שהביאה לפני המירה ירוק ולבן בעודו לח לא יורה בו דבר עד שיתייבש דלפעמים אחר שיתייבש ימצא בו אדום סביבותיו והט"ז והש"ך וכל האחרונים חולקין עליו. ולפענ"ד כוונת הב"ח דוקא בירוק ולבן דהנסיון מורה שימצא אח"כ אדום סביבותיו ובפרט במראה. הירוק דדעת השל"ה בשם המהרש"ל והובא בס"ט להחמיר בו הרבה ועכ"פ אין להורות בו בעודו לח וגם הב"ח מיירי בזה"ז דאתמעט לבא חיישינן שמא גם כעת הוא אדום ואינו ניכר כ"כ אבל בזמן הש"ס פשיטא דלא חיישי' לזה ולכך לא קשה מרבי

סקפ"ח ס"ג אפי' ראתה דם כ"כ בד"מ ליישב דברי הר"ש משים דאין זה דם ראי' שאסרה התורה. והנה בהא דאמרו בדף נ"ח ע"ב בבשרה עד שתרגיש בבשרה והא מבעיא ליה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה תרתי ש"מ וכתב הר"ן בחידושיו משום דכיון דבעינן שתרגיש וע"י השפיר והחתיכה אינה מרגשת ע"ש והכא משמע דאף כשראתה דם ממש והרגישה אפ"ה טהורה ועיין בס"ט שם. אמנם י"ל דכיון דאיני רואה דם רק כ"ז שהי' בביה"ח כמ"ש כאן בהג"ה א"כ תלינן הרגשה בחתיכות ולא במקור אמנם באמת אכתי צריך להבין למ"ש רש"י בדף נ"ב לאביי דמשני כי פליגי בחתיכה ופירש"י ודפלי פלויי ת"ק סבר בבשרה למעוטי תוך חתיכה אבל דם הנראה בבקיעים טמא דהא בבשרה קרינן בה ע"ש ואמאי טמא והא אכתי לא ארגשה. אמנם צ"ל דהרי באמת ע"כ ארגשה כשהפילה חתיכה ורק עה שבחתיכה טהורה דלא ארגשה דם רק החתיכה אבל מה שנראה דם להדיא טמאה דהרי ארגישה שיצא עם החתיכה. ובזה י"ל הא דלהס"ד מטהרי רבנן אף בפלי פלויי משום דמסתבר ליה כיון דהיא לא הרגישה בדם רק בחתיכה ניהו דיצא ממנה דם אבל היא לא ארגשה בדם לא מקרי הרגשה אבל בשפופרת ניהו דיצא ע"י שפופרת אבל עכ"פ הרגישה דם שיצא לכך ס"ד דבזה ס"ל לרבנן דטמא. ובזה מיושב קושית התוס' שם ד"ה הא ולהמסקנ' דאמר בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה צ"ל כיון דאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת א"כ לא הרגישה דם שיצא והרגשת שפופרת היא וכעין דתולין בהרגשת שמש או עד מכ"ש דתולין דהרגשת שפופרת היא וטהור אבל בחתיכה דדרכה של אשה לראות שפיר הרגישה בדם שיצא כשפלי פלויי וליכא למתלי בחתיכה דהרגשת חתיכה היא דהא דרכה לראות בחתיכה ורבנן סברי דאין דרכה לראות בחתיכה וא"כ לא הרגישה דתולין שהרגשת חתיכה הי' ולא הרגישה דם דהא אין דרכה לראות דם בחתיכה ולא עלתה על דעתה שתראה ומיושב קושית התוס' ד"ה כי ודו"ק. איברא דאכתי קשה לפירוש הר"ש שכתב בהדיא דהטעם היא משום דאין דרכה של אשה לראות דם כך משמע אף שהרגישה ממש מהדם אפ"ה אין דרך ראיה בכך וא"כ איך ממעטינן זאת משום דלא ארגיש' דהא ארגישה. וצ"ל דבאמת הר"ש והרא"ש ס"ל דטמא אף בלא הרגשה והרא"ש לשיטתי' דאיני סובר דהרגשה בעינן דהשמיט דינו של שמואל וי"ל דבאמת הוציא מכאן דכאן משמע דלא מטעם הרגשה ממעט וא"כ אצטריך קרא לזה ושוב ליכא קרא להורות דבעינן הרגשה וכקושית הש"ס שם ותירוצו לא שייך וכמ"ש ובשו"ת שב יעקב תמה ע"ד השמטה דמנ"ל ולפמ"ש א"ש. ובזה י"ל הא דהוסיף בטור במעשה דהר"ש ולא היתה פוסקת מלראות ולפמ"ש א"ש דהטור לשיטתי' דפסק כשמואל דבעינן הרגשה וא"כ קשה למה מטמא לר"א מן התורה ולכך הוסיף ולא היתה פוסקת ותלינן בדם החתיכה ולא הרגישה כלל ומכ"ש לפירוש הב"י דהטור מיירי מחתיכות קטנות דודאי א"ש ודו"ק בכ"ז ובתשובה ל"ק ניקולשפורג בדבר הקרטין הארכתי בזה

והנה במ"ש ב"י דאף דתלינן במכה שבמקור כאן כיון שהיה במקור עצמו לא תלינן והתפלא הד"מ דהרי תולין אף במכה שבמקור עצמו כמבואר בסי' קפ"ז. ולפענ"ד חלילה להב"י שיטעה בזה והרי היא עצמו הביא מסי' קפ"ז אמנם כוונתו דשאני התם דהמקור בריא רק שיש מכה בתוך המקור שפיר תלינן דהדם יוצא מהמכה ולא מן המקור אבל כאן דהמכה נולד בהמקור עצמו א"כ איך שייך דתולין במכה דהא המכה בא מחמת המקור בעצמו וא"כ יוצא הדם מהמקור שאינו במקומו ונחלש ונפל חתיכות ממנו וז"ב ופשוט. שוב ראיתי בכו"פ שכתב ג"כ ליישב דברי הב"י וכמדומה שנתכוין ג"כ לזה ומ"ש הוא לפרש דברי הר"ש דכוונתו לפאהרפאל דהיינו שנרפו הקמטים והרחם נפל למטה עיין בשו"ת מעיל צדקה סי' ל"ד ובנ"ב מ"ש בזה

שם דתלינן הדם בחתיכה זו. כ"כ בד"מ ליישב קושית הב"י דגם במכה במקור קי"ל בסי' פ"ז דטהור מכח ס"ס. ולפענ"ד נראה עפמ"ש בחידושי ש"ס נדה דף כ"ב להקשות על ס"ס של רמ"א דהא מקור מקומו טמא וא"כ לענין טומאת ערב צריכין אנו להחזיק דמן המקור בא ושוב ל"ש ספק דמן הצדדין וכתבתי ע"פ דברי הס"ט בכאן דבדם ל"ש מקור מקומו טמא דאינו בא ממעיינות הנדה ותולדותיה ע"ש ולפ"ז כאן דנעקר המקור וזה הוא הדם שלה ובזה ודאי טמא טומאת ערב שוב ל"ש ס"ס של הרמ"א ושפיר כתב הב"י ודו"ק

ס"ד צורת ברי'. הרא"ש בתשובה הקשה להרשב"א בהא דאמרו מעשה באשה שהיתה מפלת כעין קליפות ושאלו חכמים לרופאים ואמרו אשה זו מכה יש לה במעיה תטיל למים אם נימוחו טמאה והקשה כיון דמכה יש לה אפילו נימוחו טהורה דתולין במכה ולא זכינו לתשובתו. והנראה בזה דהנה ל"מ אם נימא כדעת הש"ך והח"ץ סי' מ"ו דלהרשב"א צריך שתדע שמכתה מיציאה דם א"כ כאן דלא ידעה כלל אם יש לה מכה רק שהרופאים שפטו שיש לה מכה א"כ היאך תולה בזה ואף אם נימא כמו שהבינו הב"י והאחרונים דא"צ שתדע שמכה מוציאה דם ע"ש אפ"ה א"ש דהרי באמת כבר הקשה הח"ץ סי' מ"ו דהרי בכתמים בעינן שתדע שיכולה להגלע ולהוציא דם וכתבתי לעיל בכמה דרכים או משום דכאן הרוב מסייע דרוב אינם רואים מחמת תשמיש או משום דלא הרגישה וחזקת דם שבא בהרגשה וכאן ל"ש זאת דהרי הרגישה ולא יש רוב כנגדו ושפיר טמא אם נימוחו וז"ב. ומכאן ראיה ברורה כהבנת אחרונים דלא בעינן שתדע שמכתה מוציאה דם דאל"כ אין התחלה לקושית הרא"ש וכמ"ש והרי הרא"ש שאל זאת להרשב"א וע"כ דס"ל להלכה דלא בעינן שתדע שמכתה מוציאה דם. ובלא"ה י"ל בפשיטות דלכך אם נימוחו טמאה משום דע"כ נגע במקור ומקור מקומו טמא ואף דהרשב"א מטהר מכח ס"ס היינו לענין שלא תהא רואה דם מחמת תשמיש וגם לענין נקיים דהוה ס"ס מעליא דדם מן המכה או מן הצדדים אינו מטמא משום נדה אבל לענין מקור מקומו טמא פשיטא דטמא ולכך אם נימוחו טמאה. ובלא"ה י"ל דהרי קיי"ל היכא דאיכא ס"ס צריך לברורי והא דמותרת לבעל שני והוכיח מכאן הש"ך בכללי ס"ס דא"צ לברר היינו משום דבעינן שביררה בכל ספיקות ובמכה שבמקור ג"כ דא"א לגלע דאין עיניה וידיה שם שפיר סמכינן אס"ס אבל כאן דיכול לברר אי נימוחו והוא דבר ניקל שפיר צריך לברר וז"ב. ובלא"ה יש לומר דכאן ליכא ס"ס דאין דרך הצדדין להוציא בריות וקליפות ולא נשאר רק הספק שמא מן המכה בלבד ולכך הצריך בדיקה. ובזה י"ל קושית הב"י סי' קצ"א על הר"ן שלא הזכיר מהנך מעשים ע"ש ולפמ"ש א"ש דהר"ן לא היה מצריך בדיקה כלל וכמ"ש הד"מ שם אך הא דלא הצריך בדיקה היא כקושית הרא"ש כאן ומ"ש ל"ש בזה ודו"ק

ס"ה ודוקא באשה שיש לה ווסת. הקשה הש"ך דאף בעת ווסתה מהראוי לטהר דל"ש כאן הטעם דלעיל ע"ש. והנה בראשית ההשקפה אמרתי דהרמ"א קאי על הא דכתב לעיל דאם בדקה ג' פעמים שוב א"צ לבדוק. ולכאורה צריך להבין לפמ"ש הט"ז ס"ס נ"ז ובסי' פ"ד דכל דאתי מעלמא ל"ש חזקת ג"פ ודוקא בתולעים דאתו מיניה א"כ כאן אפשר דהוה כאתי מעלמא דאותן הדברים יבשים לא הוה כאתי מגופא ואפשר דגם זה מחשב כאתי מגופא. אך לפמ"ש הפרמ"ג סי' פ"ד ס"ק ל"ב לחלק בין היכא דאיכא חזקה להיתר או לא א"כ בשלמא שלא בשעת ווסתה דאיכא חזקה להיתר סמכינן ע"ז אבל בעת ווסתה דאדרבא אתחזיק איסור שוב לא סמכינן ע"ז וז"ב ודו"ק שוב ראיתי בס"ט שפירש בשם המנ"י דכוונת הרמ"א קאי לעיל אבל מטעם אחר קאתי עלה ומ"ש ת"ל הוא הנכון ודו"ק

סי' קפ"ט סעיף ז' ויש לחוש לדבריהם להחמיר. עיין ב"ח שכתב דיש להחמיר כתרווייהו והכו"פ הקשה דהא הו"ל ספק דרבנן דווסתות דרבנן וכן הקשה בס"ט ובאמת לפמ"ש בסי' קפ"ג דלענין שתחוש שמא תראה הו"ל ספק דאורייתא שמא הראה בהרגשה ע"כ הו"ל כאן ספיקא דאורייתא. ובזה היה מיושב הרבה דברים בסימן זה. אמנם בפשיטות יש ליישב כאן דכבר נודע דתרתי ספיקות דסתרי אהדדי אף בדרבנן לא עבדינן כמ"ש התוס' בביצה דף י"ד. ולפ"ז גם כאן הוה תרתי ספיקי דרבנן דסתרי דאם נחשוב לווסת ולא תחוש לווסת אחר גם להיפך כשתחוש לווסת אחר תיקל ג"כ מספק שמא לא קבעה ווסת עדיין וסתרי אהדדי וז"ב גם לפמ"ש הר"ן גבי כוסות לענין הסיבה דמספק מצרכי בכלם הסיבה דאל"כ לא יצטרך כלל וזה א"א וה"ה כאן ועיין משלמ"ל בהלכות מגילה מ"ש בזה וה"ה בזה. איברא דלפ"ז להיפך מהראוי לומר דלא תחוש רק לד"פ כשמואל דאז כעת יצטרך לחוש לווסת הפלגה דל"ש כאן ספק דרבנן לקולא ושמא כבר קבעתו ווסת דהא עדיין לא נקבע לה ווסת ובזה י"ל טעמו דהרא"ש דפסק כשמואל. ובזה י"ל מה שסותר עצמו דבב"ק פוסק כרב ועיין בט"ז ולפמ"ש יש ליישב ודו"ק ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה הכו"פ דאמאי השמיט המחבר דעת הרמב"ם פ"ח מא"ב הלכה ו' דחוששת גם לי"ח וא"כ גם כאן הו"ל לחוש גם ליום י"ז בתמוז ולפמ"ש הב"ח אתי שפיר דבאמת חוששת גם לי"ז משום ספק וא"כ מה נ"מ אם יכתוב ג"כ דעת הרמב"ם

סעיף י"ב ווסת הסירוג. עיין ש"ך שכתב דבהיה לה ווסת קודם לכן דכ"ע ראיית ניסן אינו מן המנין ותמה הכו"פ דהא בב"ק הוה