דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קמא

הלברשטאט בתשובתו להגאון בעל ס"ט ובכנ"י ע"ש שהאריך בזה ודפח"ח. ובאמת שלפמ"ש הב"י בסי' קפ"ח דהך מכה דתלינן במכה דוקא מכה שבצדדין אבל מכה שבמקור טמא נסתרו כל דבריהם. ובזה הן נסתר מחמתו דברי הנוב"י בתשובתו כמה פעמים דבמכה שבצדדים לא שייך ס"ס דהוה הכל שם אחד דמ"ל צדדין ומ"ל מכה גם לא הוה מתהפך דכשתאמר דלמא נדה שוב לא אפשר לומר מן הצדדין או המכה דגם מכה היא בצדדין ע"ש שכפל ושילש בדבר הזה והרי הב"י מפרש דהמכ' בצדדין ואפ"ה מטהרי הפוסקים מכח ס"ס אמנם באמת מ"ש ליישב דברי הרמ"א נכונים דהרי בד"מ סימן קפ"ח חולק וכן קבע בהג"ה שם דמיירי במכה שבמקור ואפ"ה תלינן. ובאמת שדברי הב"י מתמיהין דהרי בפירוש אמרו ונאמנת אשה לומר מכה יש לו במקור שממנ' הדם יוצא ואמרינן דקמפלגי במקור מקומו טמא ועכ"פ דברי חכמים במ"ש בישוב דברי הרמ"א נכונים וקיימים. ובזה אמרתי ליישב קושיית אא"ז הח"ץ ז"ל על הרשב"א דמכשיר אפילו באיי שמוציא דם ובכתמים שאל ר"ע אם יכול' להגלע. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן איכא ס"ס ולא הוה משם אחד כיון דהמכ' במקור א"כ מקור מקומו טמא אבל התם דע"כ מיירי במכ' שחוץ למקור דבמכ' שבמקור א"א לגלע דאין ידיה ועיניה שם וכ"כ הנוב"י כ"פ וא"כ ליכא ס"ס דהוה משם אחד וגם אם נימא דכוונת הש"ך דלא הוה מתהפך דאם נימא דדם מקור הוא שוב א"א לומר שמא מן הצדדין וכמו שהבין השב יעקב אפ"ה י"ל דכוונת הרמ"א דכיון דאין דרך אשה לראות מחמת תשמיש כמ"ש שוב יש להחל באותו צד הספק בראשונה וכמ"ש הש"ך בעצמו לענין ספק על. וגם בזה מיושב קושית הח"ץ ז"ל דזה דוקא לענין רואה מחמת תשמיש דהוה לא שכיח וכמ"ש הב"י אבל בכתמים לא הוה ס"ס המתהפך. ומן האמור יש לתמוה על מ"ש הכ"מ בפ"ט מא"ב להקשות על דין דכתמים דהוה ס"ס ספק מעלמ' ואת"ל מגופא דלמא דם העלייה דטהור ע"ש והרי לא מקרי ס"ס דהוה משם אחר דמה לי מעלמ' ומה לי דם העלייה דשניהם טהורים וגם דלא מתהפך דאת"ל דזה דם החדר שוב ל"ש הספק דלמא מעלמא וכאן ליש להתחיל בזה הספק יותר מזה ואדרבא חזקת דם מן המקור וצ"ע

וראיתי בנוב"י סי' נ"ב שכתב בישוב קושית הכ"מ דטמא הדם עכ"פ טומאת ערב א"כ מחזקינן במקור שוב ע"כ צריך לטמא האשה ואח"כ כתב כיון דעכ"פ הבגד נטמא שוב טמאה האשה ג"כ ומשום זה כתב דטעמא של ר"ת דאמר כל דבר שא"מ טומאה א"מ משים כתם דכיון דל"מ הבגד שוב יש לה ספק וגם בספק אחד די. והנה גוף הדבר נעלם ממנו במח"כ דברי התוס' בנדה דף כ"ח ד"ה כר"נ שכתבו דמשתיתא כיון דעכ"פ טמא טומאת נגעים מטמא משום כתם ולדבריו צריך דוקא שתטמ' משום דם. אבל גוף סברתו תמוה דא"כ אמאי מכשירין כאן מכח ס"ס והרי לענין השני ליכא ס"ס רק שמא מן הצדדין ושמא אין כל האצבעות שוות והרי לענין הדם עכ"פ טמא דמחזקינן שהיה מן המקור ושוב א"א לטהרה להשני וגם מכמה מקומות מבואר שלא כסברתו וצ"ע

שם ס"י בהג"ה מיהו כ"מ שצריך בדיק' אם עבר' ושמשה וכו'. דעת האפי רברבי דבעינן ג"פ והש"ך חולק וכתב דתשמיש עדיף מבדיקת שפופרת ובדג"מ וכ"כ בנוב"י סי' מ"ה דסברת הא"ר כיון דגם בשפופרת ל"מ רק כשמצאה מן הצד דאז לאו משום עקירת הווסת נגעי בה רק דמורה שהוא מן הצדדים אבל אם לא מצאה כלל לא מיעקר בפ"א ע"ש. ולפענ"ד הדין עם הש"ך דמלבד דאף בלא נמצא כלל מועיל בשפופרת כמ"ש הרמב"ם וכ"ה משמעות כל הפוסקים וכמ"ש הש"ך בהדיא ס"ק י"א ואף דהאחרונים מפקפקים ע"ז ועיין בס"ט ס"ק ו' מ"מ הדין דין אמת ועיין בנוב"י סי' מ"ב שהאריך הרבה בזה אף גם דהרי באמת הב"י הקשה דמה מועיל בדיקת השפופרת נימא אין כל האצבעות שוות וכתב דלהחמיר לא אמרינן זאת הרי דבאמת יש ספק אף בשפופרת ואף דבשו"ת נוב"י שם האריך דלא קאי רק לאותן הפוסקים דמועיל בדיקה בראשון דאל"כ אין מקום לקושית הב"י דהא אתחזיק לכל אצבעות כבר כתבו האחרונים דכוונת הב"י פשוטה דהשפופרת ודאי לא דמי לאצבע ואני המתקתי הדבר דלפמ"ש הכו"פ כ"פ דטעם רואה דם מחמת תשמיש היא מחמת חימוד התשמיש ראתה א"כ פשיטא דשפופרת לא דמי לזה. ומעתה כיון שבאמת אינו שוה לאצבע ואפ"ה סמכינן ע"ז מכ"ש בעבר' ושמשה דל"ש אין כל אצבעות שוות דודאי מועיל וז"ב

ובזה עמדתי על לשון הט"ז בס"ק ו' שאחר שכתב קושית הב"י דאין כל האצבעות שוות הוסיף בה דברים מכ"ש שאין השפופרת שוה לאצבע דכוון בזה לבאר דברי הב"י כנ"ל כמ"ש האחרונים וע"ז כתב תירוצו של הב"י דלהחמיר לא אמרינן כן וע"ז הביא דברי רמ"א סעיף יו"ד דאם עבר הבעל ובא עליה באיסור ולא ראתה עדיף משפופרת. ולכאורה לשונו מגומגם דמה לו להזכיר וכתב הרמ"א הא מבואר כן בהדיא והי' לו לציין ועיין לקמן סעיף יו"ד ולפמ"ש כוון לבאר דברי הרמ"א דאף בפ"א סגי דלא כא"ר ומטעם שכתבתי דשפופרת ל"ד לאצבע

והנה האחרונים הקשו על גוף בדיקת השפופרת דאמאי מועיל ודלמא דוקא התשמיש גרם לה דחימוד תשמיש היא לא השפופרת והנראה לי בזה דבר חדש דהנה בהא דאמרו בנדה דף י"ט האי דם חימוד הוא הקשה הר"ן בחידושיו דאכתי אמאי טהור הוא הא אמרו תבעוה ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים אלמא דדם חימוד טמא וכתב דאי קי"ל ודאי דדם חימוד היא ודאי טהור רק דספק היא שמא אגב חימוד מתעורר דם נדות אגבו ע"ש ולפי"ז כשנבדק בשפופרת ולא נמצא על המקור א"כ חזינן דעכ"פ דם נדות לא הי' שהרי מן המקור לא יצא דם א"כ תלינן דלא הי' רק דם חימוד ומן הצדדים הוא. ובזה זכיתי להדר פני זקיני הב"ח ז"ל שכתב דלכך בלא נמצא תלינן דמן הצדדים בא דאם מן המקור אין חילוק בין אצבעות או כחות והכל שוה לראות בו. וביאור דבריו נרא' לפענ"ד דהוא בא ליישב קושית הב"י דאיך מועיל בדיקת השפופרת דלמא אין כל אצבעות שוות וע"ז חידש הב"ח דכל הטעם דאמרינן אין כל האצבעות שוות היא לפי שאמרינן דבא מחמת החימוד וא"כ י"ל דבראשון הי' לה חימוד טפי מבאצבע או הכח של השני. ולפ"ז שפיר כתב הב"ח דבאמת דם חימוד ג"כ אינו דם נדות רק דחיישינן שמא מתוך כך נתערב בו דם נדות. ולפ"ז אם יש להסתפק שמא אין כאן חימוד כלל ממילא מותר דכיון דיש להסתפק שמא דוקא הראשון הי' חימוד שלה גדול עד שהביא' דם נדות אבל בשני לא תביא נדות ולפ"ז בשפופרת שמכניסה למקור ולא נמצא דם בודאי אות שגם בפעם הראשון לא בא דם נדות וז"ש הב"ח דבמקור עצמו ל"ש כחות ואצבע שכל שנכנס במקור ויש דם שם יוצא ועיקר אצבעות וכחות היא רק להסתפק אם החימוד גדול שתביא דם נדות אבל כל שראינו שבמקור לא נמצא דם פשיטא דדם חימוד גרידא הוא וז"ב מאד

ובזה מיושב קול הרעש גדול שהרעיש עליו הא"ש סי' מ"ז דלפי דברי הב"ח אמאי נתיר לשני מטעם ס"ס דהא ליכא ס"ס דאם מן המקור ל"ש אין כל האצבעות שוות וגם אמאי לא נתיר לראשון ג"כ והאריך בזה בס"ט. ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דמן המקור ל"ש אין כל אצבעות שוות אבל הא גופא ספק שמא אין כל האצבעות שוות ובראשון הוא דהביא' דם נדות עמה ובפעם השני לא הי' דם נדות כלל ובזה מיושב דברי רבינו ספ"ד מא"ב שכתב כיצד בודקת עלמ' לידע אם נתרפאית וכו' ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שמן הצדדים בא והדבר תמוה דפתח בספק אם נתרפא' ומסיים שבידוע שמן הצדדים אבל עכ"פ לא נתרפא' ועיין בס"ט ס"ק ג' ובנוב"י שהאריכו בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת דם חימוד לא אכפת לן רק דחיישינן שמא מתוך רפיונה מביא גם דם נדות עמה וכיון דלא נמצא על המקור בידוע שמן הצדדים בא וזו היא רפואתה ודו"ק. עכ"פ יהי' איך שיהי' דברי הש"ך נכונים דודאי תשמיש עדיף משפופרת דמכל הטעמים הנ"ל ויש עוד טעמים להעדיף כח התשמיש וא"צ להאריך בזה

שם סעיף י"ג הבועל את הבתול' וכו'. כן חידש הב"י ולמדו מהתוספתא דאמרו כלן בודקות בשפופרת חוץ מן הבתול' מפני שדמיה טהורין ופירש הסמ"ג דקאי לענין רואות מחמת תשמיש אלמא דבבתול' תלינן לעולם והאחרונים תמהו עליו ועיין בט"ז ובשו"ת מהרמ"פ. ולפענ"ד ראי' ברורה להב"י ממ"ש רש"י בדף ס"ה ע"ב ת"ר הרוא' דם מחמת תשמיש שפירש רש"י לאו בבתולה קמיירי אלא בדם נדות וע"כ דבבתולה לא משכחת לה בשום אופן שתהי' צריכ' שפופרת. והנה עכ"פ מדברי הב"י נראה שמפרש דהך בדיקת השפופרת הוא בכל בתול' ולפ"ז אם תמצא בצדדים נדע שמן הצדדי השפופרת מזה ראי' ברורה דלא כמ"ש הנוב"י בתשובותיו סי' מ"ו דבדיקת השפופרת ל"מ כשנמצא הדם בצדדים דשמא כבר בא הדם לפרוזדור. ומיהו אין ראיה דכיון דמפרש לה לענין רואה דם מחמת תשמיש א"כ עכ"פ אם נימא דכבר יצא עכ"פ יצא מכלל רואה דם מחמת תשמיש דכעת לא ראתה וכמ"ש הנוב"י שם ועיין בשו"ת הר"ן הובא בב"י סי' קצ"א שכתב ג"כ שהי' הבדיק' ע"י שפופרת ולא מצאה ואח"כ במ"ר מצאה הקרטין ולא אמרינן דלמא כבר בא אח"כ לפרוזדור וע"כ דאין לחוש לזה וצ"ע

סי' קפ"ח סעיף ב' אין סומכין עליה. לכאורה כ"ל הטעם בפשיטות דבאמת התוס' בגיטין דף ב' כתבו הטעם דאשה נאמנת בנדה אף דאתחזיק איסורא משום דבידה לטבול ע"ש ולפ"ז לענין שתהי' טהורה תיכף אם אנו מסתפקים ומכ"ש אם החזקנו בטומאה דמן הדין שלא להאמינה דלענין שתהי' נאמנת שהדם הזה טהור אין בידה להוציא מספק ומכ"ש מודאי טומאה דאין ע"א נאמן בזה. אך לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו שם דיש להאמינה מיגו דנאמנת על עצמה נאמנת גם לבעלה וגם דאין בידה להביא עדים ולפ"ז גם כאן מהראוי שתהי' נאמנת דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם לבעלה. אך לפי"ז זהו דוקא באם על הדם שלה נאמנת לגבי בעלה מתוך דנאמנת על עצמה נאמנת לגבי בעלה דהם בחדא מחתא מחתינהו והספק נוגע לשניהם כאחד אבל אם אומרת לחברתה כזה טיהר לי חכם פלוני נראה לי ברור שאין מהראוי להאמין לה דאין ע"א נאמן באתחזיק איסור ואף בספק אתחזיק אפשר דאינו נאמן להוציא מידי ספק

ובזה נראה לי ליישב הא דאמרו בדף כ' ע"ב איבעיא להו כזה טיהר לי איש פלוני חכם מהו ופירש"י מהו שתסמוך עליה חברתה והקשה המהרש"א דאמאי לא פירש"י כפשוטו לענין היא לעצמה שתוכל לסמוך פעם שנית ע"ז. ולפמ"ש אתי שפיר די"ל דנאמנת מתוך שנאמנת על עצמה אבל לגבי חברתה מהו שנאמנת וע"ז פשיט לי' דנאמנת אשה