דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קמ

ובזה י"ל טעמו של הרשב"א דלכך א"צ שתדע שמכתה מוציאה דם והדבר תמוה כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ו דכיון דעכ"פ המכה ספק והמקור ודאי מוצי' דם א"כ לא הוה ספק השקול ואמאי לא נחמיר ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דל"ש לומר דיצאתה מן הרוב דאפשר דמחמת המכה בא א"כ שוב מהראוי לומר שהיא מן הרוב וזה בא מחמת המכה וגם איכ' ס"ס ספק מן המכה וספק מן הצדדין ואף דלא הוה ס"ס המתהפך מ"מ כיון דהרוב מסייע לומר שאינו מן המקור א"כ צריך להתחיל בריש' דלמ' מן הצדדין וכעין מ"ש הש"ך בכללי הס"ס דמה"ת לומר דיצאתה מהרוב ובזה מיושב היטב קושית הח"ץ שם דהרי גבי כתם הקל שאל ר"ע בדף נ"ח אם יש לה מכה שיכולה להגלע ולהוציא דם ומכ"ש לגבי רואה מחמת תשמיש החמור ונלאו כל חכמי לב ליישבה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם ליש שמסייע הרוב ושפיר צריך לידע שמוציא דם וגם ס"ס ל"ש דהרי כל כתמים איכא ס"ס ואפ"ה החמירו חז"ל וכמ"ש הכ"מ ריש פ"ט מא"ב וה"ה בזה ובד"א י"ל בישוב קושית הח"ץ ז"ל דהנה בטעמו של הרשב"א י"ל דכיון דחזק' דם שבא בהרגש' וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט שם וא"כ לכך מהראוי לתלות טפי במכה אף שהוא ספק מלתלו' במקור ולסתור חזקת הרגשה וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה מכתם דהא התוס' בדף נ"ח בהא דפריך לשמואל מכמה משניות דמטמ' אף בלא הרגש' והקשו התוס' דאמאי לא פריך מכל הכתמי' דמטמאים בלא הרגשה וכתבו דשאני כתמים דכיון דלא נודע אימתי הי' יש לומר אימר ארגישה ולאו אדעתה וא"כ כיון ששם אינו סותר חזקת הרגשה דאימר ארגשה ולאו אדעתה שוב בעינן שיכולה להגלע ולהוציא דם אבל כאן הרי סותר חזקת הרגש' וא"ל דהרגשת עד או שמש הוא דכיון דנתחזקה ג' פעמים מסתמ' בדקה תיכף ולא תלתה בהרגש' שמש ולכך שפיר תלינן במכה וז"ב

ובזה י"ל הא דמכשרינן לשני משום ספק מן הצדדין אף די"ל דחזקתו מן המקור הוא ג"כ כדי שלא לסתור חזקת הרגשה. ובזה י"ל דלכך לא תלינן להראשון במן הצדדין לחוד הוא משום כיון מדרבנן מטמא אף בלא הרגש' כמבואר בסי' ק"ץ ולשיטת רש"י היא משום דלמא ארגשה ולאו אדעת' א"כ עכ"פ ל"ש חזקת הרגשה דמ"מ מדרבנן מטמ' אבל לגבי בעל אחר שפיר מותר' כיון דמן התורה יש לה חזקת הרגשה. ובזה יש ליישב דברי הב"ח הנ"ל ואכ"מ להאריך. ובגוף קושית הח"ץ מכתם י"ל כיון דעיקר הסבר' דתלינן במכה י"ל משום דרוב נשים אינן רואות: מחמת תשמיש וכמ"ש הב"י לענין שפופרת וא"כ ר"ע דחייש למיעוט ניהו דהרוב שם גבי כתם מסתמ' אינן רואות בלי הרגשה מ"מ ר"ע לשיטתו דחייש למיעוטא ושפיר שאל אם יכולה להגלע ולהוציא דם

שם ס"ד אם שמשה סמוך לווסתה כן פירש"י הא דאם יש לה ווסת תולה בווסתה אבל המרדכי כתב דאם יש לה ווסת כל ביאות שלא בשעת ווסת טהורו' דתולה כ"ז שלא הגיע ווסת דמן הצד בא ולא מן המקור והמ"י תמה עליו דא"כ הא דהיה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דמוקמי בשבועו' שלא בשעת ווסתה אמאי לא תתלה בווסתה והנה בזה יפה כתב אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ו דשאני התם שהרגישה שנפתח מקורה ושוב ל"ש לתלו' בווסתה ודבריו נכונים מאד. ובזה י"ל קושית התוס' שם בהא דמוקי המשנה דנמצא על שלה שלא בסמוך לווסתה ואפרישה והקשו דלמה לא מוקי שלא בסמוך לווסתה ואכניסה ועיין במהרש"א שם ולפמ"ש אתי שפיר דשלא בסמוך לווסתה א"א לחייב אכניס' דתולה בווסתה ורק אפרישה מחייב דאמרה לו נטמאתי דלהס"ד לא ידעינן דנמצא קתני ובאמת פריך והא נמצא קתני

ובזה י"ל הא דכתב המרדכי והובא בש"ע לעיל סי' קפ"ה דשמשה שלא בשעת ווסתה ונמצא דם דפטור דאניס הוא והשיעורי הרז"ה כתב דלא אנוס הוא רק שוגג דהיה לה לבדוק ולפמ"ש שפיר מקרי אנוס דאף אם תבדוק ותמצ' תולה בווסתה וכמ"ש ולכך אם הרגישה פטורה שלא בשעת ווסתה. אמנם אי קשי' הא קשיא דא"כ היכי קאמר בש"ס נדה דף י"א אשה מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה בחטאת או באשם תלוי והיאך תחייב דהא שם לא הרגישה בשעת תשמיש וא"כ איך תחייב חטאת דאי הרגישה בלא"ה טמאה כמ"ש בסי' ק"ץ דאפילו לא מצאה טמאה. אמנם באמת הדבר נכון דהרי בלא"ה מקשים לדעת המרדכי דאיך יתחייב חטאת שלא בשעת ווסתה וכתב הכו"פ בסי' קפ"ו דמיירי בסמוך לווסתה וביוצא לדרך דמותר בתשמיש ע"ש וכיון דמיירי בסמוך לווסתה שוב לא תולה בווסתה דאדרבא הרי הגיע ווסתה כמבואר כאן. ובגוף דברי המרדכי נראה לפענ"ד דכוונתו דלפמ"ש בשו"ת נוב"י סי' נ"ד דבשלא בשעת ווסתה לא אמרינן דחזקת דם בא מן המקור וא"כ שפיר תלינן במן הצדדין דא"ל דחזקתו מן המקור דהא הוה שלא בשעת ווסתה ותלינן דמן הצדדין היא ובזה יש ליישב הרבה קושיות הכו"פ מעליו ודו"ק כי קצרתי ויש להאריך בזה

והנה הכו"פ הקשה דא"כ כל אשה תפקיע עצמה מבעלה שתאמר שראתה ג"פ וע"ז נאמנת שהתורה נתנה לה נאמנות ושמא עיניה נתנה באחר. ולפענ"ד י"ל דל"מ אם מועיל בדיקה גבי בעל ראשון תחוש שמא יאמר שאינו רוצה לגרשה רק שתדרוש ברופאים או שתבדוק עצמה ואף אם נימא דלא מועיל בדיקה להבעל הראשון אפשר שמפסדת הכתובה ועיין באהע"ז סי' קט"ז ובכה"ג לא שייך עיניה נתנה באחר ודו"ק

שם סעיף ה' תולה בדם מכתה כן היא שיטת הרשב"א והח"ץ בסי' מ"ו הקשה דאם בכתם הקלה אמר ר"ע אם יכולה להגלע ולהוציא דם טהורה וא"ל טמאה וא"כ מכ"ש בדם דטמאה כל שאינה יודעת בבירור שמכה זו מוציאה בבירור עכ"פ בפעם אחת דם ע"ש. ולפענ"ד נראה דהנה באמת כתם דמטמא הא יש ס"ס כמ"ש הכ"מ וע"כ צ"ל כמ"ש ה"ה בהלכות חמץ ומצה דבדיקת חמץ כיון דעל הספק נתקנה החמירו בו אף בכמה ספיקות וכיון שכן גם בכתם דהחמירו על הספק גם בכמה ספיקות החמירו וכיון שכן לכך הצריכו שתדע שיכולה להגלע ולהוציא דם דאל"כ ניהו דאיכא ס"ס הא בלא"ה איכא כמה ספיקות ואפ"ה החמירו א"כ ה"ה בזה משא"כ בדם כיון דאיכא ספק שמא מכתה מוציאה דם ואיכא ס"ס התירו וז"ב. אמנם בכל זאת נראה העיקר כהבנת הח"ץ בדברי הרשב"א וכן הבין הש"ך ג"כ דבעינן שתדע שמכתה הוציא' עכ"פ בפעם אחת דם. ובזה מיושב קושית הרא"ש ששאל להרשב"א במה דאמרו בדף כ"ב וחכמים שאלו לרופאים ואמרו מכה יש לה במעיה שממנה הדם שותת תטיל למים וכו' והקשה למה הוצרכ' להטיל למים כיון שיש לה מכה תתלה במכה ולפמ"ש הח"ץ אתי שפיר דשם כיון דלא ארגשה בשום פעם שמכתה מוציאה דם שהרי הרופאים הוא שחידשו שמכה יש לה וא"כ שוב לא תוכל לתלות ולכך הוצרכו להטיל במים וז"ב

שם תולין בדם מכתה הנה דעת הרמב"ן דבזמן הזה לא בקיאין לראות אם יש שינוי בין דם מכתה לדם ראייתה והרא"ש חולק דכל שהוא לפנינו שפיר ניכר ההבדל ע"ש ועיין ראיה לזה בגיטין דף נ"ז אייתי דמי ולא אדמי ועיין במהר"ם שי"ף שם ודו"ק וקצת ראי' יש להרמב"ן מיומא דף נ"ו האי חיוור והאי סומק אפ"ה משום חולשא דכה"ג לא יוכל להכיר וא"כ אנן בדידן לא נוכל להכיר ואנן דומים לחולשא דכה"ג ועיין בשו"ת הח"ץ סי' קנ"ו וחוות יאיר סי' כ"ח וכנס"י סי' ק"ה דהעיקר כמ"ש הח"ץ ז"ל וכן הביא ביד דוד בשם שיח יצחק שכ"כ בשם המאירי שכה"ג זקן וחלוש א"י להבחין כ"כ וא"כ אנן בדידן נמי לכה"ג זקן וחלוש דמי. ומיהו בהא דאמרו האי חיוור והאי סומק ק"ל דהיאך ילפי רבנן ור"י מזה דאין מבטלין זא"ז והא הוה ניכר דהאי חיוור והאי סומק. אך נראה דכל שנתערב ודם הפר מרובה בודאי גם נעשה זה סומק יותר ונהפך הלבן לאדום. ובזה מיושב מה שהקשו בהך דכוסות שנתערבו דהאי חיוור והאי סומק וכבר ציינתי בכ"מ שבעלי תשובה עומדים נופל הל"מ ולפמ"ש א"ש דכל שנתערב א"א להכיר ודו"ק

ס"ח אבל לאחר שתתחזק יש מסתפקים אם מותר לסמוך על הרפואה לשמש אח"כ יש מי שמתיר אם אמר לה רופא ישראל נתרפאת לכאורה צ"ב דאיך נאמן ע"א במקום חזקה שכבר נתחזקה שרואית דם ול"ד להא דאמרו נאמן הרופא לומר קמיע זו רפאתי בו שלשה פעמים ומומחה היא אף דאתחזיק איסור שבת דשם לפי דברי העד אמר שאין כאן איסור שבת כל שהוא רפואה בדוקה וכבר נודע מ"ש בתשובת מיימוני לספר נשים דכל שלפי דברי העד לא התחיל כאן חזקה נאמן אף במקום חזקה ע"ש וה"ה בזה אבל כאן שהיא כבר אתחזקה שלשה פעמים היאך נסמוך על ע"א שנתרפאית. ואולי כיון דעומד להתרפא הו"ל חזקה העשויה להשתנות איברא דבש"ס אמרו גבי תודוס שהעיד דניטל האם כשרה וסמכו על הרופא וצ"ל דשאני התם דאינו נגד החזקה דבהמה ואף להסוברים דמחזיקין מאיסור לאיסור ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מ"מ הוה מלתא דעבידא לאגלויי והנסיון הורה כן שאין לך בהמה שיוצאת ממצרים שלא ניטל האם ובכה"ג ודאי סומכין על הרופא אבל כל דאתחזיק וליכא מלתא דעבידא לאגלויי אסיר ובאמת בהא דנדה דף כ"ב דשאלו לרופאים מבואר דרופאים משמע תרי משום כיון דכבר היתה מפלת כמין קליפות אדומות או שערות אדומות שזה באמת דם והיה צריך להוציא מחזקת דם ע"כ הצריכו תרי רופאים. ובאמת גם שני רופאים לכאורה צ"ע דכל שאינם יודעים בבירור רק שאמרו כן לפי אומדנא שלהם ולפי כללי הרפואה ישפוטו ואינו מוסד על אדני האמת והבירור ועיין בשב יעקב הלכות נדה מ"ש הגאון הרופא מוה' ליב מענץ ז"ל שאין לסמוך על כללי הרופאים וצ"ע לסמוך ע"ז מיהו לענין יוה"כ סמכינן עליהו ואפשר דספק פקוח נפש שאני. שוב נזכרתי מהא דאמרו בנזיר דף נ"ב במעטה שהובא קופה מלאה עצמות ונכנס תודוס הרופא וכל הרופאים עמו הרי דלא סמכו על אחד בלבד ואף על תודוס הרופא בלבד לא סמכו להוציא מחזקת טומאה הברורה על רופא אחד כנלפענ"ד

והנה אם מותר לראות דם בלילה עיין מנחת יעקב דבזה"ז שאין אנו בקיאין במראות דם וכל דם טמא לבד מירוק ולבן א"צ בקיאות כ"כ ומותר ע"ש. ותמהני שלא הזכיר שכן מבואר מרש"י במגילה דף י"ד ד"ה וכי שכתב וכי מראין דם בלילה אם טמא או טהור הוא דהא צריך להבחין מראיתו אם מהדמים הטמאים באשה הוא ע"ש משמע דבזה"ז ל"ש זאת

שם בהג"ה מכח ס"ס. עש"ך ס"ק כ"ב שכתב דבכה"ג לא מקרי ס"ס כמבואר בכללי ס"ס בדין י"א וי"ג וסתם הדברים והנה הכו"פ והנוב"י וכל האחרונים כתבו דכוונתו דהו' משם אחר וע"ז כתבו כלם דאם נימא דמקור מקימו טמא א"כ איכא נ"מ דמקור מקימו טמא משא"כ מן הצדדין וכבר קדמם בזה דו"ז הגאון המפורסם מוהר"ץ ז"ל