דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קלח

האשה חייבת על הפרישה הא איהי לא עשתה ולא מידי וכמ"ש ה המרדכי ודו"ק

סי' קפ"ו ס"א והרמב"ם ז"ל מצריך לבדוק אחר תשמיש וכו'. הראב"ד תמה עליו דהא ר"ז שאין צדיק כמותו מנע את ר"י לבדוק שלא יהא לבו נוקפו והיאך החמיר הוא כ"כ. ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין איך שייך לבו נוקפו ופורש הא כיון שבודקת ולא ראתה אדרבא לבו נכון ובטוח שכשר' היא ואדרבא בלא בדק' יש להיות לבו נוקפו שמא ראתה וצ"ל דכיון דקיי"ל כל לבעל' לא בעיא בדיק' וא"כ כיון שא"צ בדיקה והוא רוא' שבודקת עצמ' בלי ספק הרגישה בעצמ' וא"כ יהי' לבו נוקפו אולי חפהו איזה דבר ולא מצא' וכ"כ הקדמונים. ולפ"ז אם הי' הדין באמת דצריכ' לבדוק לא הי' לבו נוקפו כלל, ומעתה י"ל דר"ז ס"ל דכל לבעל' א"צ בדיק' ורק שתרצה להחמיר על עצמה ע"ז אמר דאסורה להחמיר ואפשר הוא סובר דאף באשה שאין לה ווסת א"צ בדיק' לבעל' א"כ ממילא כשתרצה להחמיר יהי' לבו נוקפו ופורש אבל הרמב"ם ז"ל דפוסק דאשה שאין לה ווסת אסורה לשמש בלא בדיק' וגם ביש לה ווסת כתב דצריכ' מדינא בדיק' לאחר תשמיש א"כ לא שייך לבו נוקפו ופורש כיון דהדין הוא כך א"כ אדרבא כשלא תבדוק יהא לבו נוקפו כיון דהצריכו חז"ל לבדוק וז"ב

שוב ראיתי דיפה כוונתו דר"ז לשיטתו דאמר בשם ר"י א"ש דכל לבעלה א"צ בדיק' וא"כ הבדיק' היא מדעתא דנפש' שפיר לבו נוקפו אבל אם מן הדין צריך בדיק' אין כאן לבו נוקפו מידי דהו' אכל הבדיקות שהצריכו חז"ל דל"ש לבו נוקפו וז"ב ואמת: וראיתי לשארי הגאון בעל חוו"ד שכתב דבר חדש דבדיק' חורין וסדקים א"צ לא קודם ולא אחריו אבל קינוח צריך ע"ש שהאריך ולדידיה באשה שאין לה ווסת דמצריך הרמב"ם בדיקה היינו בדיקת חורין וסדקים. ולפ"ז כשכתב הרמב"ם דכל הליל' סגי בבדיק' היינו שא"צ בדיקת חורין וסדקים אבל קינוח בעי. ובזה יתיישב לשון הרמ"א בס"ב שכתב וא"צ לבדוק עצמם אחר כל תשמיש ותשמיש שעושין בליל' אחת אלא מקנחין עצמם כל הליל' ולמחר צריכ' בדיק' והדברים תמוהים דמתחלה כתב דא"צ בדיקה ואח"כ כתב דלמחר צריכה בדיק' גם כתב אלא מקנחין עצמם כל הליל' הרי דצריכ' בדיק' וכבר הרגיש בזה הס"ט ורוצה להגיה ברמ"א. ולפמ"ש אתי שפיר והדברים ככתבן דה"א דכל הליל' בכל תשמיש צריכ' בדיקת חורין וסדקים לזה קאמר דא"צ רק קינוח בלבד ולמחר תבדוק וא"ש. אך בגוף הדבר צ"ע דא"כ ר"א דבעי מר"ה מהו שתקנח כדי לחייב חטאת וע"ז ג"כ השיב דלבו נוקפו כמו לאידך לישנא לענין א"ת דבזה לא פליגי הלשונות הרי דגם בקינוח שייך לבו נוקפו וצ"ע. וגם בהא דאר"י א"ש בדף י"א דאינה עסוק' בטהרות לא בעיא בדיק' היינו חורין וסדקים אבל קינוח בעי א"כ מאי פריך שם מה קמ"ל תנינא כל הנשים בחזקת טהר' לבעליהן הא טובא קמ"ל דהרי מהתם משמע דא"צ אף קינוח דהיא בחזקת טהר' א"כ ל"צ שום דבר וע"כ דמשמע לי' דר"י א"ש אמר דא"צ אף קינוח כלל וא"כ הרי מוכח דלא כדבריו ע"ש ומ"ש נרא' לפענ"ד נכון מאד

שם ס"ב אשה שאין לה ווסת. הרי"ף הביא הך דרחב"א דמשמשת בשני עדים בכתובות ופוסק כרחב"א ותמהו עליו כולם. ולפענ"ד נרא' דהרי"ף הי' סובר דהא דאש' שאין לה ווסת אסור' לשמש הוא משום דטבע התשמיש להזיל דם מחמת תשמיש והחימוד וכמ"ש הכו"פ בכמה מקומות סברא זו ולכך הוצרכ' לשמש בשני עדים כדי לראות אם תראה דם אבל כשיש לה ווסת הרי הוקבע לה ווסת ול"ח שתרא' בשעת תשמיש שלא בשעת ווסת' ולכך אם לא תרא' בשעת תשמיש הרי הוחזק' שלא תרא' מחמת התשמיש ושוב א"צ בדיק' דכל לבעל' לא בעיא בדיק' אף באין לה ווסת רק דחיישינן שמא תרא' מחמת התשמיש והחימוד וע"ז מועיל החזק' שהתחזק' ג"פ וז"ב ומיושב קושית הרא"ש דמה מועיל ג"פ מ"ע חיישינן שמא תרא' עתה. ולפמ"ש אתי שפיר דגם הוא ס"ל דכל לבעל' לא בעיא בדיק' כלל והש"ס דפריך על רחב"א הוא משום דמשמע לי' דרחב"א מצריך תמיד בדיק' אבל הרי"ף מפרש דא"צ בדיק' רק ב' פעמים לאחר התשמיש והמעיין בב"י ירא' שעפ"י דרכי יש ליישב כל הקושיות וכעין שכתב לפי דרכו ואני לא כתבתי רק טעם הרי"ף דמצריך ג"פ

והנה לכאור' מפורש בש"ס כדברי הרמב"ם דלאחר תשמיש אף אשה שיש לה ווסת צריכ' לבדוק דהרי אמרו בסנהדרין דף כ"ב דא"ר יהודה א"ר באותה שעה קנח' בת שבע בי"ג מפות ופירש"י שבא עלי' י"ג ביאות וקנח' בין תשמיש לתשמיש והדבר תמוה דהא אסור' לבדוק כלל ולמה קנח' עצמ' בין תשמיש לתשמיש וע"כ דמחויבת לקנח ולבדוק בין תשמיש לתשמיש וא"ל דמיירי שלא היה לה ווסת דזה אינו דמנ"ל לרב דלא היה לה ווסת דהא הי"ג בעילות הוא רק משום די"ג תיבות כתיב שם וא"כ עכ"פ מנ"ל דקנחה עצמה וע"כ כשיטת הרמב"ם דצריכה לקנח לכך נקנו שקנחה עצמה כמ"ש הרמב"ם והוא תימה רבה על הפוסקים דפסקו דלא כותיה

אמנם נראה דבאמת לא היתה צריכה לבדוק ולקנח רק דהש"ס בא להשמיענו מה דאמרה אבישג דחסריה לגנבא נפשי' לשלמא נקט והראה לה שבעל י"ג בעילות ולכאורה עדיין קשה דלמא באמת היה זקן ותש כח ואנס עצמו ובעל אבל לא הי' הביאות בכח וע"כ נראה דבאמת הרגישה שנפתח מקורה ולכך קנחה עצמה ותלאה בהרגשת שמש כמבואר בנדה דף כ"ט וא"כ לכך הוצרכה לקנח. ומזה ראיה שהיה הרגשת שמש בכח ושלא בשעת ווסתה לא היתה צריכה כמבואר סי' קפ"ה ס"ב בהג"ה ולכך קנחה עצמה ותלתה בהרגשת שמש ואף לשיטת התה"ד וכן קיי"ל סי' ק"ץ דאם הרגישה שנפתח מקורה ולא מצאה כלום דטמאה היינו כשליח לה לתלות במידי אבל כאן תלתה בהרגשת שמש וטהורה היא וז"ב לפענ"ד ובזה הן נסתר מחמתו דברי הנוב"י מהד"ק חיו"ד סי' מ"ם שכתב להקשות על הרשב"א דמחלק בין קנוח לבדיקה דקנוח א"צ לבדוק בחורין וסדקים דהרי כאן אמרו שקנחה בי"ג מפות והקינוח בין תשמיש לתשמיש בודאי צריכה בדיקה גמורה של"ש שהיא מהומה לביתה וע"כ דבקינוח סגי ולפמ"ש הדברים תמוהים דביש לה ווסת שא"צ בדיקה כלל ואף להרמב"ם דמצריך בדיקה פשיטא דבקינוח בעלמ' סגי וא"כ אף שהרגישה כל שקנחה ולא ראתה תלתה בהרגשת השמש ושוב הוה שלא בשעת ווסתה וא"צ רק קנוח בעלמא לסלק חשש ההרגשה בלבד וז"ב. ומ"ש דבין תשמיש לתשמיש לא שייך מהומה לביתה אני תמה דאדרבא אז כשהיא בלילה עמו במטה אין לך מהומה לביתה גדול מזה ובודאי סגי בקינוח בלבד ובזה מה שמדייק הנוב"י ממ"ש הרמב"ם פ"ד לשון קנוח דא"צ בדיקה לפמ"ש באמת ביש לה ווסת ובין תשמיש לתשמיש פשיטא דסגי בקינוח בלבד ויצא לו להרמב"ם מהא דאמרו שקינחה עצמה ואף דא"צ לבדוק בלילה רק מנחת עד הבוקר כאן שהרגישה היתה בודקת עצמה בלילה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה דהקשה בדג"מ באהע"ז סי' קכ"ט דבקרא כתיב י"ד תיבות ולמה אמר י"ג ומזה הוכיח דבת שבע היא תיבה אחת. ולפמ"ש אתי שפיר דגוף הביאות לא הי' רק י"ג אבל היא קנחה עצמה לפני תשמיש ג"כ וי"ג מפות הי' בין תשמיש לתשמיש אבל הקינוח שלפני תשמיש לא חשיב ר"י והקרא רמז להקינוחים ומזה באמת יצא לו לר"י דקנחה עצמה דאל"כ למה כתיב י"ד תיבות ודו"ק

סקפ"ז ס"א בכדי שתושיט ידה וכו' כ"כ הרמב"ם אבל הטור כתב בכדי שתרד מן המטה והקשה הב"י דהרי בש"ס דף י"ד מקשה מברייתא ומשני ר"ח מאי אחר אחר דאחר וכר"ח קי"ל דר"א אפרוק לה ועוד הקשה דאמאי השמיט הטור ותדיח פניה ע"ש שנדחק. ולפענ"ד נראה דהנה הר"ן בחידושיו שם הקשה על הא דמקשה הש"ס ורמינהו איזהו אחר זמן וכו' ומאי קושיא דלמא דא ודא אחת היא דותדיח את פניה דתנן במתניתין מיירי רק בקינוח לבד וכאן קתני ותבדוק ואפשר שיעור אחת היא וכתב דותדיח דמתניתין מיירי נמי בבדיקה ע"ש וא"כ הוה שיעורא רבה ע"ש ובאמת צריך להבין איך משמע דותדיח מיירי בבדיקה ממש ודלמא לא מיירי רק בקינוח אך באמת י"ל דקינוח בלבד ל"צ להשמיענו דפשיט' דצריכה עכ"פ לקנח דאל"כ מהיכן תדע וכמ"ש הב"י דמה"ט השמיטו הטור ע"ש ומעתה כיון שכן ממיל' מיושבין דברי הטור דדוק' בש"ס דמיירי בבדיקה ממש שפיר הקשה והוצרך לומר דמאי אחר אחר דאחר אבל הטור דהעתיק כדי שתרד מן המטה בלבד ניהו דקינוח מיהו בעי וכמ"ש הב"י אבל כל שא"צ בדיקה ממש הוה חדא שיעורא עם הך דברייתא וז"ב ואמת

ובזה יש ליישב קושית התוס' שם ד"ה מאי שהקשו כיון דתני דאחר זמן דחייב אשם תלוי ממילא משמע דלאחר מכן בכדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה אינם בו ול"ל למתניה ע"ש שהניחו בתימה. ולפמ"ש אתי שפיר דדוק' בכדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה דהיינו בדיקה ממש היא דהוה אחר דאחר אבל כדי שתרד מן המטה בלבד לא הוה אחר דאחר והוה כאחר בלבד וחייבין ומטמאין ודו"ק. והא דאמרינן בכדי שתושיט ידה וכו' היינו אע"ג דחייבת אשם תלוי מקרי דין רואה מחמת תשמיש וכמ"ש הב"י באורך וכתב הש"ך אבל אם ראתה אח"כ לא תלינן דראתה בשעת תשמיש והוסיף הש"ך בשם אביו הרב ז"ל דאף אם בפעם הב' והג' ראתה מיד אחר התשמיש לא תלינן דמסתמא ראתה מקודם אלא הימים הראשונים יפלו ומכאן והלאה חושבנא ע"ש. ולכאורה צ"ב דא"כ היאך משכחת לה רואה מחמת תשמיש דהרי בדף י"א אמרינן מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה באשם תלוי ואמרינן דלא תבדוק משום שלא יהא לבו נוקפו ופורש וא"כ כיון דמסתמ' לא בדקה עצמה בכשיעור הזה וא"כ שוב לא תלינן שראתה מחמת תשמיש וא"כ איך משכחת לה רואה מחמת תשמיש וצ"ל כיון דקיי"ל באשה שאין לה ווסת דצריכה בדיקה אחר תשמיש כמבואר לעיל סי' קפ"ו ס"ב וא"כ כאן דע"כ מיירי באשה שאין לה ווסת דהרי אח"כ אמר ואם יש לה ווסת תולה בווסת וא"כ שפיר משכחת לה רואה דם מחמת תשמיש וז"ב. אמנם אכתי קשה דלפי דעת הפוסקים דאף באין לה ווסת א"צ בדיקה וא"כ היאך משכחת לה. וצ"ל דכיון דעכ"פ ראתה דם בפעם ראשונה ניהו דלא תלינן שהיא מחמת תשמיש להחמיר שתהיה מקרי רואה מחמת תשמיש לענין אשם תלוי או להצטרף לשני' ושלישית אבל עכ"פ בכה"ג צריכה לבדוק אחר תשמיש מיד בפעם שניה ושלישית ורביעית ואם מצאה דם מקרי רואה מחמת תשמיש וא"כ ל"ש לבו נוקפו ופורש דמה בכך הא יש ריעותא דעלולה לראות מחמת התשמיש ולמיחש מיהא מבעיא וז"ב

שוב ראיתי שהמ"י הביא בשם הראב"ד דמפרש השלשה פעמים הם מלבד הפעם הראשון ותמה עליו המ"י ומ"ש הוא בזה דלדידי'