דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קלו

ואמאי לא ניחוש שמא מיניה נתנה באחר ולכך אמרה במתכוין שפלוני תיקן כדי שתצא מבעלה. אך ז"א דכבר כתבו התוס' בכתובות דף ס"ד דהיכ' דמפסדת כתובתה ל"ש עיניה נתנה באחר דהא מפסדת הכתובה ולפ"ז זה דוק' בעדים דמפסדת כתובתה אבל בע"א דהיינו בפלוני החכם דלענין ממון ודאי אינו נאמן כמ"ש הט"ז א"כ ממילא פשיט' דשייך עיניה נתנה באחר וז"ב. ובזה נראה דזה דוק' בכרי וכדומה אבל בכתם דבאמת כשאמרה פלוני תיקן לי הכתם ונמצא ששקר וא"כ הרי חשודה על נדה ואיכה נאמנת על נדותה עד שתעשה תשובה וכמ"ש הח"ד כאן א"כ ממנ"פ לא שייך עיניה נתנה באחר דאם תעש' תשובה א"כ יכול לקיימה מכאן ולהבא וכמ"ש בסי' קט"ו בח"מ וב"ש שם ואם לא תעשה תשובה א"כ תו אינה רשאית להנשא לאחר ג"כ וא"כ ל"ש עיניה נתנה באחר וא"כ א"צ להיות בעדים ושפיר דייקי הרמב"ן והרא"ש מזה וז"ב. ובזה י"ל דהירושלמי דמפרש בנדה ג"כ בעדים והש"ס דילן דלא פירש כן אינם חולקים דהירושלמי דמפרש בכתם וא"כ אינה חשודה רק על דרבנן ולא חשודה על נדה דאוריית' וכמ"ש בח"ד שם בהדיא וא"כ צריך לפרש בעדים אבל בש"ס דילן דפירש בראתה דם ממש וחשודה על דאורייתא שוב ל"ש עיניה נתנה באחר וז"ב

ובזה אמרתי דבר נפלא במ"ש הראב"ד לישב הא דלא מוקי הש"ס במודה מעצמה וכ' דאין אדם משים עצמו רשע ותמה הר"ן דלעניו ממון נאמנת אף במשים עצמו רשע והאחרונים הרבו להקשות מנדרי' דף צ"א גבי טמאה אני לך דלגבי עמון נאמנת אף למשנה אחרונה ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דהראב"ד ס"ל דאף במפסדת הכתובה שייך עיניה נתנה באחר וא"כ ממילא מהראוי שלא להאמינה משום דעיניה נתנה באחר וא"ל דל"ש עיניה נתנה באחר דחשודה על נדה דז"א דאין אדם משים עצמו רשע וא"כ לא נעשה חשודה ושוב שייך עיניה נתנה באחר ואינה נאמנת ולכך הוכרח לאוקמ' בפלוני החכם או בעדים ול"ש עיניה נתנה באחר כיון שיש לה עדים מסתמ' אמת הדבר ולא חיישינן להערמה וז"ב והוא חריף: ולכאורה יש לפקפק על מ"ש למעלה דבדם נדות ל"ש עיניה נתנה באחר דאם תעשה תשובה גם הוא יכול לקיימה ודלמא לא תעשה תשובה עד אחר שתתגרש. אבל ז"א דכולי האי לא חיישינן דתערים כ"כ וגם דתחוש שמא לא נאמין לה ולא נשבקה להנשא וע"כ מסתמא תקבל תשובה תיכף וז"ב. והנה הרמב"ן הביא ראיה דל"מ אמתלא בהוחזקה נדה מהא דמוקי משמשתו נדה בהוחזקה נדה אלמא דל"מ אמתלא ע"ש. ולפענ"ד נראה דכיון דמשמשתו נדה צריכה התראה וא"כ אמרה אעפ"כ ושוב ל"ש אמתלא דהרי קיבלה התראה ולא חששה. ובזה י"ל מה שמקשה הראב"ד דלוקמא במודית מעצמה. ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ היה מועיל אמתלא וגם הא מיירי בעדים והתראה ודו"ק

שם ס"ד ואם שמשה שלא בשעת ווסתה וכו' א"צ כפרה לא הוא ולא היא. הרב בעל שיעורי רז"ה חמה מהא דאמרו בנדה דף י"ב בעי מיני' ר"א מריה אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור ווסת כדי לחייב בעלה חטאת א"ל מי משכחת לה וכו' א"ל מה שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה אשם תלוי א"ל לא תבדוק ומה בכך א"כ לבו נוקפו ופורש. והנה כאן ע"כ מיירי שלא בסמוך לווסתה דא"ל בסמוך לווסתה דא"כ יהי' לבו נוקפו ויפרוש דהא באמת אסור סמוך לווסתה וע"כ דמיירי שלא בסמוך לווסתה ואפ"ה יתחייב בעלה באשם תלוי אלמא דלא מקרי אנוס וע"כ חולק על הש"ע וכתב דגם בזה לא מקרי אנוס רק שוגג דהיה להם לבדוק או להמתין והא דמוקי בשבועו' דאם שלא בשעת ווסתה מקרי אנוס היינו נשהי ידוע בבירור דהיתה טהור' ולכך נקט היה משמש עם הטהורה בה' הידוע הא לא"ה מקרי שוגג ולא אנוס והרב בעל נוב"י מהד"ת סי' צ"ה נדחק מאד והיא קושיא גדולה מאד. ולכאורה רציתי לומר לפמ"ש הב"י דלדעת הרמב"ם דהצנועות בודקו' עצמן קודם התשמיש ל"מ אנוסה כשלא בדקה עצמה ע"ש א"כ ה"ה לדידן דלא קי"ל כהרמב"ם עכ"פ היכא דבדקה לטהרות דקיי"ל דכל דבעי בדיקה לטהרות גם לבעלה בעי בדיקה וע' לקמן סי' קפ"ו א"כ לפמ"ש הר"ן דהכא מיירי כשבדקה לטהרות וה"א שתבדוק עצמה אותה הבדיקה סמוך לתשמיש וא"כ בכה"ג הית' צריכה בדיקה לפני התשמיש וא"כ לא מקרי אנוס ולכך חייב חטאת. אמנם באמ' נ"ל דאף לדעת הב"י היא דוקא דלא מקרי אנוסה כיון שהית' יכולה לבדוק אבל הבעל שלא ידע מזה אפשר דא"צ לשאול שמא צריכה לבדוק טהרות ותבדוק עצמה ג"ה. ואולי אף להרמב"ם דמצריך בסתמא בדיקה לצנועות אף קודם התשמיש אפשר דמודה דהוא א"צ לשאול ע"ז וא"כ הוא מקרי אנוס ולא היא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאמאי בעלה חייב חטאת או אשם תלוי. ובזה יתיישב בהא דמוקי בשבועו' דף י"ח שלא בסמוך לווסתה ואפרישה ותמהו כלם דא"כ היכי קתני דשניהם חייבים הא אפרישה היא לא מחייבה כמ"ש כאן בהג"ה ולפמ"ש א"ש דמשכחת לה בכה"ג וא"כ הוא מקרי אנוס ולא מחייב אכניסה ומחייב אפרישה ואך היא חייבת על הכניסה ושפיר קתני דשניהם חייבים עכ"פ כאן קשה. אמנם נראה דהנה בפסחים דף ע"ב אמרו אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה פטור ומוקי בסמוך לווסתה רק דבאשתו חייב דהו"ל לשיולי ויבמתו בזיז מינה וא"כ לפ"ז שלא בסמוך לווסתה מקרי אנוס גמור דהו"ל טרוד בדבר מצוה וכאן ל"ש דהו"ל לשיולי דקי"ל באשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה וא"צ לשואלה כמ"ש לעיל סי' קפ"ד סי"א וא"כ מקרי אנוס גמור דהו"ל טרוד בדבר מצוה ופטור

ומעתה שפיר קתני בשבועות דהוה אנוס גמור שלא בשעת ווסתה. ומעתה אתי שפיר גם כאן דכאן אזלא הבעיא לר"ה והרי ר"ה ס"ל בדף ט"ו דבהגיע שעת ווסתה אף ששהתה כדי שתספור ותטבול אפ"ה אסור בלא שאלה דקסבר ווסתות דאורייתא וא"כ מיירי כאן בכה"ג ולא מקרי אנוס ושפיר חייב חטאת או אשם תל וי וע"ז שפיר א"ל דא"כ לבו נוקפו ופורש דניהו דהי' צריך שאלה אבל מ"מ כעת ששאלה ומותר לבא עליה וא"כ יהי' לבו נוקפו ופורש. ומעתה לדידן דקי"ל דווסתות דרבנן וא"צ שאלה שפיר הוו שניהם אנוסים וא"צ כפרה

ובזה מיושב הא דקאמר כדי לחייב לבעלה חטאת והרי שניהם חייבים קרבן ומצאתי בס"ט ובנוב"י שהעירו בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דהיא אינה חייבת כלל דהיא ידעה האמת שבדקה רק הוא חייב חטאת דהיה לו לשאול ול"מ אנוס. ובזה הנה מקום אתי ליישב גם בהך דשבועות דמוקי בשלא בסמוך לווסתה ואפרישה והקשו א"כ היא מה חייבת. ולפמ"ש א"ש דלפמ"ש הרז"ה דגם בשלא בשעת ווסתה ל"מ אנוס רק שוגג וכמ"ש וא"כ חייבת אכניסה והוא פטור על הכניסה דהוה טרוד בדבר מצוה בשמחת עונה כדאמר בפסחים שם ול"ש דהוה לשיולה דהרי שלא בשעת ווסתה א"צ שאלה אבל היא דאצלה ליש הטרדא בדבר מצוה דאצלה ליכא מצוה כלל ושפיר חייבת אכניסה דשוגג מקרי ולא אנוס ואנן קיי"ל דגם אצלה מקרי מצוה במה שמשייעת לבעלה וכמ"ש הר"ן בקידושין דגם היא מקיימת מצוה במה שמסייעת לבעלה ועיין באהע"ז סי' ל"ו בח"מ. ועכ"פ הדין ודאי ברור דפטור דאף אם נימא דהוה שוגג עכ"פ הו"ל טרוד בדבר מצוה וכדאמרו בפסחים שם. ותדע מדלא מוקי שם אף בשלא בשעת ווסתה. ובגוף הקושי' של הרז"ה לולא דמסתפינא הייתי אומר דכאן לא לחייב חטאת לבעל באנו רק דאנן מבעיא אם יפה לה לבדוק באותו שיעור דבעלה חייב חטאת דהיינו בכשיעור ווסת או בשיעור שמחייב בעלה אשם תלוי והיינו באם היה סמוך לווסתה הי' חייב אשם א"כ בעת ההיא תבדוק ותדע שהיא טמאה ודאי או ספק כיון שהוא בכשיעור הנ"ל וע"ז קאמר דלא תבדוק דיהי' לבו נוקפו ופורש ותדע דאל"כ יקשה למה באמת פרט דוק' חייב חטאת ולא לענין חטאת וע"כ דרק אשיעור קאי והיינו דאמר מהו שתבדוק עצמה כשיעור ווסת כדי לחייב לבעלה בחטאת ולא קאמר סתם מהו שתבדוק עצמה לחייב בעלה בחטאת או סתם מהו שתבדוק עצמה אחר תשמיש (כדאבעי' לעיל מהו שתבדוק עצמה לבעלה) וע"כ דרק אשיעור קפיד דבאותו שימור שיתחייב חטאת או אשם תלוי אם יכולה לבדוק והיינו דמיירי בשלא בשעת ווסתה רק דהיא בשיעור חיוב חטאת אם היה בשעת ווסתה או סמוך לה וע"ז אמר בכה"ג לא תבדוק דלבו נוקפו ופורש אבל לאחר מכאן תוכל לבדוק דל"ש לבו נוקפו דאין לבו נוקפו כלל דסובר דתבדוק אם לא מצאה דם אח"כ וז"ב ואמת לדעתי. ועכ"פ דינו של הרז"ה ודאי ליתא דאף אם נימא דחשוב שוגג הוה טעה בדבר מצוה ופטור ומכ"ש דזה חשוב אונס גמור ומ"ש הרז"ה דהיה לה לבדוק הדבר תמוה דהרי לדעת כל הפוסקים אסור לה לבדוק משום דלבו נוקפו ואיך לא יחשב אונס גמור. ובזה י"ל עוד הפעם קושית הרז"ה די"ל דר"א דבעי מר"ה ור"ה ס"ל דיכולה לבדוק וכשיטת הרמב"ם וא"כ לא חשיבה אונס כלל וכמ"ש הב"י לדעת הרמב"ם אבל באמת המרדכי בשם המהר"מ משמע דס"ל דאף אם צריכה לבדוק מחשב אונס שלא בשעת ווסתה דהרי כתב שני טעמים דאנוס ועוד דא"צ לבדוק לבעלה ע"ש וז"ב. שוב ראיתי בכו"פ סי' קפ"ו שהרגיש ג"כ בקושית הרז"ה וכתב דיש לומר דהאיבעיא היא ביצא לדרך דמותר לבעול סמוך לווסתה ע"ש וכבר היתה עם הרז"ה ושלחה דבאמת כל הפוסקים לא התירו רק חיבוק ונישוק ולא בעילה ממש והנראה לפענ"ד כתבתי ועיין בבעל המאור בשבועות דף י"ח שם שכתב דהא דמבואר שם דחייב מיירי כשבדקה עצמה לפני התשמיש כדרך הצנועות שבודקות עצמן דאז חייב על הכניסה וכוונתו דאם לא בדקה עצמה כיון שדרך הצנועות לבדוק עצמן לפני התשמיש א"כ לא מקרי אנוס רק מזיד וכמ"ש הכ"מ לדעת הרמב"ם וכ"כ בב"י ול"מ בכוונת בעל המאור ולא ירדתי לסוף דעת הרמב"ן ז"ל שהשיג עליו. וכפי הנראה השיא כוונת הבעה"מ לדבר אחר דכוונתו באם לא בדקה אז דטמאה אף קודם התשמיש וע"ז השיג עליו דקודם התשמיש ספק הוא ואינו חייב עליו והדבר ברור בכוונתו כמ"ש ואין מקום להשגתו וז"ב

שם ואם שמשה שלא בשעת ווסתה וכו'. בשו"ת נודע ביהודה מהד"ת הביא קושית הגאון בעל שיעורי הרז"ה ז"ל שהקשה דא"כ הא דאיבעיא לר"א מר"ה אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור ווסת כדי לחייב בעלה חטאת וכו' א"ל א"כ לבו נוקפו ופורש והא התם דמיירי בלא עת ווסתה דבסמוך לווסתה שוב יקשה מה אכפת לן יהי' לבו נוקפו ופורש וע"כ דמיירי שלא בשעת ווסתה וא"כ יקשה היאך יהיה לבו נוקפו ופורש וגם היאך שייך לחייב בעלה חטאת או אשם תלוי הא הוא והיא א"צ כפרה והיא קושיא עצומה והנוב"י נדחק בזה וכבר כתבתי בזה במהד"ק. וכעת נראה לי בפשיטות גמור דלק"מ דהנה הב"י כתב דלהרמב"ם דצריכה לבדוק לפני תשמיש אם לא בדקה קודם תשמיש לא חשוב כאונס דהיה לה לבדוק ע"ש. ולפ"ז זהו דוקא אחר דמסקינן דלבי נונקפו ופורש וא"צ להחמיר כלל לבדוק שוב מקרי אנוס גמור אבל למה דמבעיא לר"א אם חייבת לבדוק או עכ"פ תוכל להחמיר על עצמה לבדוק שוב חייבת חטאת דכל דצריכה לבדוק שוב לא מקרי אנוס כלל ושפיר קאמר כדי לחייב