דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קלה

הא דאיבעיא להו אשה שאמרה נדה הייתי ואח"כ אמרה טהורה אני מאי וכתבו התוס' שם דהאיבעיא היא אם מועיל אמתלא בזה והקשה המהרש"א דאמאי לא פשיט מאשה שאמרה א"א הייתי ואח"כ אמרה פנויה הייתי דנאמנת. ולפמ"ש אתי שפיר דשאני נדה דהתורה האמינתה כשנים והי' ס"ד דלא יועיל אמתלא וע"ז פשיט ליה דגם בזו אם נתנה אמתלא נאמנת דהו"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר דגם במה שהתירה עצמה התורה נתנה לה נאמנות כשנים. ובזה י"ל גם להיפך במ"ש התוס' דאין לפרש דהאיבעיא היא אם צריכה אמתלא מדקאמר אף בזו והקשה המהרש"א דגם זאת נפשט מהך דא"א אני ולפמ"ש אתי שפיר דס"ה בנדה דגם בההיתר נאמנת כשנים וא"כ הוה ס"ד דל"צ אמתלא כלל וכמו דנאמנת אף דאתחזיק איסורא ובלא אמתלא וה"ה בזה וז"ב ודו"ק ועיין בש"ך ביו"ד סי' קכ"ז מ"ש בשם הנימוק"י לחלק בין אם צריך שנאמינו כשנים אז הוא דנאמן כשנים

שם אם הוחזקה נדה בשכנותיה וכו'. הטור הקשה דכי עדיפ' הוחזקה נדה מאמרה בפירוש טמאה אני וכתב הב"י בשם הרשב"א לחלק דבשלמא אמירה מקרי אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה כולי האי לא עבדה והד"מ והב"ח והט"ז הקשו מטבח שעשה סי' בראש הכבש דנאמן לומר אמתלא אף דעביד מעשה. ולפענ"ד דהנה הסברא כל דעבדה מעשה אינה נאמנת נ"ל דהנה באמת התוס' הקשו ריש גיטין היאך האשה נאמנת כיון דאתחזיק איסור נדה ע"ש מ"ש בזה דבידה לטבול. ולפ"ז כאן דהוחזקה נדה דאין בידה לטבול כעת עכ"פ שוב מהראוי שלא תהיה נאמנת אך לפי"ז צריך להבין דאמאי באומרת טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני נאמנ' אם נותנת אמתלא והא עכ"פ הוה כאתחזיק איסורא. אך ז"א דע"י מי אתחזיק איסור על פיה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ע"י האמתלא ולפ"ז באתחזקה נדה בשכינותיה דל"ש הפה שאסר שוב אינה נאמנת דאין בידה להסיר החזקה. ולפ"ז בהך דטבח שעשה סימן בראש הכבש אטו אמר איזה פסול בפירוש הוא לא עשה רק סימן שלא יקנו ויכול להיות שהיא איזה טריפו' שבידו להסיר אח"כ שפיר נאמן אח"כ בנתן אמתלא וז"ב. והנה לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו שם ליישב דלכך אשה נאמנת אף דאתחזיק איסור דאל"כ איך תעשה ואטו תביא עדים על כל דמיה אם היא טהור' או טמאה וע"כ ההכרח להאמין לה ולפ"ז כשעשתה מעשה שמחזיקה לנדה שזה בודאי לא היתה צריכה לעשו' בזה שוב לא האמינה התורה נגד חזקה א"כ ניהו שנותנת אמתלא הא לא גרע מע"א נגד חזקה דלא מהני באתחזיק איסור אבל בטבח כל שנותן אמתלא שוב לא אתחזיק איסור דאטו הסימן מורה שבודאי אתחזיק איסור ואינו רק סימן שיש בו חשש. ובלא"ה י"ל דבשלמא בטבח כל שנתן האמתלא שוב האמתלא הלז גורע החזקה דבאותו האמתלא מגרע הסי' שעשה דלכך עשה סימן לא שהוא טריפה רק שירא שמא יקנו ממנו אבל כאן אטו כשנתנה אמתלא נגרע החזקה הא ס"ס עד עכשיו אתחזקה בנדה בין השכנות ואיך מועיל האמתלא לגרע מה שכבר נתחזקה בין השכנות באיסור נדה וז"ב לדעתי. והעיקר נ"ל ליישב הך דטבח דבאמת זה ודאי דאמתלא ל"מ במקום חזקה כל שכבר הוחזק דאיך יוכל לעקור החזקה באמתלא שלא נודע אם אמת בפיו או שקר מליו. אמנם כבר נודע מ"ש המהרש"א ביבמות והובא בס"ט כאן וכן האריך הפ"י בכתובו' דף כ"ב בשם הרשב"א דאדם נאמן על עצמו אף נגד חזקה ורוב כשטוען ברי ומעתה כאן דהוחזקה נדה בשכנותיה ואנו דנין נגד הבעל שפיר אמרינן דאינה נאמנת נגדו כיון דהוא א"י בבירור ולא ידע רק מכח אמתלא שנותנת בזה שפיר אמרינן דאין כח ביד אמתלא לעקור החזקה אבל גבי טבח לגבי עצמו שפיר נאמן אף דאתחזיק איסור ורק משום דשויא עלי' חד"א אנו דנין וכל שנותן אמתלא דמעולם לא רצה לאסור על עצמו שפיר יוכל לאכול ממנו וז"ב ובש"ע שם לא מיירי רק נגד הטבח בעצמו וז"ב מאד לדעתי. ובזה מתיישב היטב קושית הרמ"א בתשובה דאמאי נקט בעלה לוקה ולא קתני דהיא עצמה לוקית עליו ולפמ"ש א"ש דהיא יכולה לתת אמתלא משא"כ בעלה אינו מועיל אמתלא שלה וז"ב

והנה הטור חולק והקשה וכי עדיף הוחזקה נדה מאומרת בפירוש טמאה אני שמהני נתינת אמתלא ודבריו תמוהין דלמה לא זכר שם מ"ש הרשב"א דאמירה מקרי דעבידא ואמרה אבל מעשה לא עבדה וכמ"ש הב"י. ובאמת שזו סברא פשוטה וכמ"ש בכמה מקומות לענין עדים דיבור מקרי ואמרי מעשה לא עבדי. והנראה בזה דהנה בתוס' גיטין דף ס"ז כתבו לחלק דדיבור דאית ביה מעשה גם דיבור לא מקרי דאמרו ע"ש כי אינו לפני. ולפ"ז בשלמא כל דיבור שפיר מקרי אינש דאמר כיון שאינו עושה מעשה על ידו אבל כאן דבדיבורה היא נאמנות דהתורה האמינה לענין נדות מתור' עדות ועיין בחוו"ד בסי' הלז שהאריך בזה ולפ"ז כיון דדיבורה הוה מעשה א"כ גם הדיבור חשוב כמו הוחזקה ושפיר פריך הטור

ובזה מיושב מה שהאריך הס"ט להקשות על הטור דהיאך לא ידע דהוחזקה גרע מאמירה והרי סוקלין ושורפין על החזקו' ע"ש שמתעצם הרבה בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת חזקה גדולה מאד רק לענין אמתלא שפיר מקשה דאיך שייך אמתלא דניהו דלא הוה רק דיבור הא אותו דיבור הוה כמו מעשה וכמ"ש ועיין בט"ז באהע"ז סי' י"ז שהחזיק ג"כ סברא זו של התוס'

ובזה מיושב היטב הא דאמרו בכתובו' דף כ"ב אשה שאמרה נדה הייתי ואח"כ אמרה טהורה אני מהו ופירשו התוס' אם מועיל אמתלא בזה או לא והקשה המהרש"א דאמאי לא פשיט מהך דאשה שאמרה א"א אני ואח"כ אמרה גרושה אני ע"ש. ולפמ"ש א"ש דש"ה דמועיל אמתלא דלא הוה רק דיבור בעלמא דל"מ דיבורה כעדות אבל בנדה דהתורה נתן לה נאמנות וספרה לה דהוא מתור' עדות א"כ בזה הוה דיבורה כמעשה ול"מ אמתלא ודו"ק

והנה ראיית הרמב"ן דל"מ אמתלא בהוחזקה נדה מהא דפריך בכתובות דף ע"ב ומשמשתו נדה אי דידע נפרוש אי דלא ידע נסמוך עלה ומשני בשהוחזקה נדה וע"כ דבזה לא יכול למסמך עלה ומסתמא קאמר דאפי' נתנה אמתלא אינה נאמנת והנה במ"כ בהלכות נדה הקשה דממנ"פ אם ידע שהוחזקה נדה בשכינותיה כפרוש ואם הסתירה מבעלה מה אמתלא שייך בזה הא הסתירה עמנו. ולפענ"ד הדבר פשוט דמיירי בכגון אמתלא שכתבו הסה"ת והמרדכי דסבורה שהיא נדה ועכשיו בדקתי ומצאתי שהי' מחמת מכה וכדומה דאפ"ה כל שהוחזקה נדה בשכינותי' לא מהמנא דאמרינן מדהוחזקה ברבים ע"כ בדקה מקודם וידעה היטב שמן המקור היא וא"ל דלמה האמין לה דזה אינו דכיון דאמרה לו אמתלא סבר שאמת הוא ולכך האמין לה ובאמת הוחזקה נדה מקרי אף בכה"ג כמ"ש ועיין בכו"פ להלכו' נדה ובלא"ה י"ל דהוחזקה נדה וא"ל שטבלה לנדתה ונתברר ששקר בימינה שלא טבלה וא"כ בכה"ג הוחזקה נדה מקרי ואינה נאמנת וז"ב ודו"ק

והנה הראב"ד הקשה שם דאמאי לא מוקי במודית מעצמה דשמשתו נדה וכתב דאין אדם משים עצמו רשע ותמה הר"ן באלפסי שם דלענין ממון ל"ש אאמע"ר דלענין ממון יוכל להשים עצמו רשע ועיין בשו"ת ב"ח החדשו' סי' פ"ד. ולפענ"ד נראה דכוונ' הראב"ד דבאמת הרמב"ן דייק מכאן דאמתלא ל"מ בהוחזקת כדה דאל"כ היאך מקרי משמשתו נדה דהא תוכל לתת אמתלא ולפ"ז באומרת מעצמה דודאי מועיל אמתלא א"כ איך שייך לאוקמא במודית מעצמה הא מ"מ תוכל לתת אמתלא וצ"ל דלענין זה שמודית ששמשתו נדה מה אמתלא שייך בזה דבשלמא כשאמרה נדה הייתי שייך לומר דיכולה לומר שלא הי' בה כח וכדומה אבל במודית ששמשתו נדה מה אמתלא שייך בזה. איברא דעדיין י"ל דאמתלא תהיה שסוברה שבזה תאסר עצמה ועיניה נתנה באחר. אך ז"א דאאמע"ר וא"כ אינה נאמנת על עצמה ול"ש אמתלא. ולפ"ז שפיר כתב הראב"ד דאאמע"ר וא"ל דמ"מ לענין הכתובה נאמנת דז"א דע"כ ל"ש לומר דלענין ממון נאמן רק במקום דנוכל לומר דרצה לחוב לעצמו בזה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל כאן דבאמת שייך לומר דשמא עיניה נתנה באחר וא"כ חשבה שלא יאמין לה וכבר כתבו התוס' בכתובו' דף ס"ד דבמקום דמפסדת כתובתה נאמנת ול"ש עיניה נתנה באחר ולפ"ז יכולה לתת אמתלא דבאמת לא רצתה להפסיד לעצמה ורק כיון דחשבה לתת עיניה באחר וידעה שלא נאמין לה זולת אם תפסיד הכתובה וע"כ רצתה להפסיד הכתוב' כדי שתנשא לאחר אבל אם לענין איסור לא מאמינין לה ונשארת תחת אישה שוב לא רצתה להפסיד הכתובה ושפיר כתב הראב"ד כיון דלענין איסור אינה נאמנת דאאמע"ר שוב לא רצתה להפסיד הכתובה ולא הוה הודאת בע"ד בזה ועכ"פ אמתלא זו בודאי תוכל לתת ודו"ק היטב כי חריף הוא

ובזה יש ליישב קושית חוט השני דא"כ בהא דאמרו בנדרים דף צ"א אי ברצון באשת ישראל אמאי אית לה כתובה והא לדברי הראב"ד כל שמודית בעצמה גם לענין כתובה שייך אאמע"ר. ולפמ"ש א"ש דשם קאי להמשנה ראשונה דל"ש סברת עיניה נתנה באחר ושפיר נאמנת להפסיד כתובתה משא"כ למשנה אחרונה דשייך עיניה נתנה באחר ודו"ק

ס"ג בהג"ה נאמן. כ"כ הרמב"ן דעת הט"ז דוקא לענין איסור נאמן ולא לענין הכתובה ע"ש ובאמת צריך להבין איך שייך נאמנות לחצאין. וצ"ל דבאמת החכם אינו בא לענין ממון כלל דמי לא משכחת לה שלא התרו בה דאינ' מפסדת הכתובה אף בד"מ לחד דיעה או כשהבעל ג"כ ידע וכדומה וא"כ הוא לא בא רק לענין איסור ולאיסור האמינה התורה עד אחד כשנים ולכך המכחיש נאמן אבל במקום דעדותו הוא ג"כ לענין ממון כיון דלענין ממון אינו נאמן גם לענין איסור אינו נאמן. ולפ"ז לענין תיקון הכרי דיש בו דררא דממונ' ג"כ שצריכה לתקן פעם שנית הכרי וכיון דבא לממון ג"כ ולענין ממון אינו נאמן ממילא אינו נאמן לאיסור ג"כ וזה שכתב הרא"ש גבי כרי דאיך יפקיע ממון עפ"י ע"א והיינו תיקון הכרי פעם שנית ולכך אוקמ' בעדים אבל לענין כתם דינו של הרמב"ן אמת ומיושב קושית הכו"פ על הרא"ש ואף דאכתי אין ראיה להרמב"ן דמצי לאוקמ' בכתם ג"כ בעדים זה אינו דבכתם דוחק לומר עפ"י עדים וכמ"ש הרו"פ. ובלא"ה י"ל דלפי מה דמבואר בסי' קפ"ח דנאמנת לומר כזה התיר לי החכם א"כ צ"ל דהא דהחכם יכול להכחישה משום דנראה כמשקרת שהיא אמרה שתיקן לה והתיר הכתם הזה אבל עדים פשיט' דלא מצו לאסהודה דדלמ' כתם אחר התיר לה בפעם אחרת. ובחידושי אמרתי בזה דהא דכתב הרא"ש דמלת' דמסתבר היא דאיך נפקיע ממונה ע"פ ע"א הכוונ' דהרי באמת צריך להבין אמאי תאסר באומרת פלוני תיקן לה הכרי ונמצ' שקר