דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קלד

דאורייתא ובחיבור היד פסק דהוא דרבנן ע"ש בתיו"ט שהניח בצ"ע אמנם לפענ"ד נראה דהנה לכאורה יש להסתפק אם היתה במחבא בעת הגעת ווסתה בלבד ולא כל היום אח"כ אם נימא דאסורה אותו היום דשמא תראה עוד או דנימא דכבר סלקה דמיה ולא תראה עוד. ובאמת פשטת לשון הש"ס מורה דאף בכה"ג א"צ בדיקה והדבר צריך ביאור דאמאי לא ניחוש שמא תראה עוד וכמו בכל אשה דצריכה להמתין כל היום כמבואר כאן ס"ב אמנם נראה דלמ"ד ווסתות דאורייתא ומחזקינן לודאי שתראה בזמנו ומעתה כל שהיתה בשעת ווסתה בחרדה אמרינן דבודאי הגיע זמנה ונסתלק מפני החרדה ושוב לא תראה עוד. ומעתה זה דוקא אם ווסתות דאורייתא ושם אזיל אליבא דמ"ד ווסתות דאורייתא כמו שפירש הרמב"ם בפירוש המשנה דאף אם בדקה ומצאה טהורה טמאה ולכך החרדה מסלקת את הדמים אבל לדידן דקיי"ל ווסתות דרבנן שפיר לא מועיל מה שהיתה בשעת ווסתה בחרדה דשמא תראה אח"כ דאינו ברור שתראה בזמן הזה ושמא תראה עוד אח"כ וכבר עבר החרדה ולכך לא העתיקו הרמב"ם משום דלדידן לא מועיל זאת ואנחנו לא נדע עד כמה זמנה דנימא דברור שכבר עבר זמנה וזהו שכתב בפיהמ"ש דלא קיי"ל כר"מ משום דלדידן לא קיי"ל כהך דינא והא דהוצרך הש"ס לדייק בדף ט' טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה טמאה אלמא ווסתות דאורייתא ולא דייק כפשוטו דאיך החרדת מסלקת את הדמים אם ווסתה דרבנן וכו' היינו משים דהוה מצי למדחי דדלמא מיירי שהיתה כל היום במחבא ולכך דייק הא לא היתה במחבא טמאה ומשמע דמיירי בעת ווסתה לחוד ואפ"ה טהורה אלמא דחרדה מסולקת מדמים. ובזה מיושב קושית התוס' שם שהקשו דשמא ווסתות דרבנן ובלא חרדה טמאה כשבדקה ומצאת טמאה אח"כ. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ע"כ ווסתות דאורייתא דאל"כ לא היתה החרדה מסלקת הדמים וכמ"ש. ומעתה מיושבים דברי הטור דלדידן דקיי"ל ווסתות דרבנן א"כ ממילא לא מועיל החרדה כ"כ ולכך צריכה בדיקה דשמא לא הגיע הזמן עדן וז"ב ודו"ק

סעיף ט' וי"א שאסורה עד שתבדוק. הב"ח פסק כמ"ש המרדכי דדוקא בדקה עצמה מיד כשיעור ווסת אחר הווסת הובא בש"ך ס"ק כ"ו והב"ח מפרש הטעם של המרדכי ודעימיה דהם פירשו דהא דאמרו בש"ס דכ"ע ווסתות דאורייתא היינו שבאמת ווסתות דרבנן רק שהחמירו כעין דאורייתא ותמה הס"ט דמי הכריחו לפרש כן ומ"ש בזה דק"ל דאם ווסתות דאורייתא וא"כ אתחזיק טומאה והיאך נאמנת לומר שבדקה הא אין ע"א נאמן באתחזיק איסור וכבר כתבו התוס' בגיטין דף ב' דהא דאשה נאמנת משום דבידה לטבול וכאן ל"ש זאת וע"כ דווסתות דרבנן במחכ"ת כל דבריו תמוהין דא"כ יקשה באמת למ"ד ווסתות דאורייתא היאך נאמנת באמת וגם גוף הדבר שחידש לא נהירא דממקום שבא תשובתו בצדו דגם שם אתחזיק כעת איסורא ואפ"ה כיון דלאחר שבעה תהיה טהורה ואף דצריכה טבילה לא מקרי אתחזיק איסורא דבידה לטבול וכמו שביאר שם המהרש"א שם דבריהם ע"ש וא"כ גם כאן ניהו דווסתות דאורייתא הא לא עדיף מאם היתה באמת כבר טמאה שראתה דם ואפ"ה נאמנת מכ"ש בזה וז"ב ופשוט וכ"פ כתב הס"ט כן ודבריו תמוהין וגם כבר כתב הרמב"ן שם דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם בעלה וע"כ אין לדבריו מקום אבל כוונת הב"ח היא בפשיטות דכיון דבאמת קיי"ל דווסתות דרבנן א"כ היאך אמרו שם דכ"ע ווסתות דאורייתא ועיין בתוס' ורא"ש שם וע"כ פירשו דבאמת ווסתות דרבנן ורק דיש לו דין דאורייתא וז"ב ופשוט

ודרך אגב אומר דמה שהקשו התוס' וכל הקדמונים לע"ד ווסתות דרבנן איך שייך לומר והזרתם את בני ישראל שיפרשו סמוך לווסתן והא ווסתות עצמן דרבנן. ולפענ"ד נראה דהנה מה דווסתות דרבנן הוא משום דכל הספיקות אינו רק דרבנן לשיטת הרמב"ם וא"כ ניהו דהחזקת טהרה שלה אינה מקריא חזקה טהרה דהוה עשויה להשתנות ע"י שתראה בשעת ווסתה עכ"פ כיון דאינו דבר ברור הוה כאין כאן חזקה כלל וספיקו להקל מה"ת ומדרבנן הוא דמחמירין ולפ"ז כיון דהתורה אמרה והזרתם אם בני ישראל וציותה שיפרשו מן הטומאה א"כ בעי שתהיה טהורה בבירור דאם נטמאה בבירור הו א"צ לאזהרה דהא נדה היא בכרת וע"כ דאזהרה בעי על הספק ושפיר אמרו דצריך לפרוש סמוך לווסתה דזהו הזהירות שהפרוש סמוך לווסתה וא"ל דאמאי לא דרשו אזהרה על ווסתה דאם עבר הווסת דצריך ליזהר סלא לבא עליה שמא ראתה. אך נראה כיון דכתיב בני ישראל ומשמע ולא בנות ישראל ועיין קידושין דף ל"ו ולכך דרשו על סמוך לווסתה דאז החשש שמא תראה בשעת התשמיש וא"כ על הפרישה האשה אינה חייבת כמבואר ביו"ד סי' קפ"ה וא"כ הוא חייב ולא היא אבל אחר הווסת דהחשש היא שמא כבר נדה וחייב על הכניסה ועל הכניסה חייבין שתיהם ודו"ק היטב

שם וי"א שאסורה עד שתבדוק. התוס' בנדה דף ט"ו ד"ה אפילו הקשו דאיך מותרת והא צריכה לפרוש סמיך לווסתה וכוונתם דמכ"ש לאחר שהגיע זמן ווסתה. והנראה בזה דהנה הנוב"י כתב ליישב קושית התוס' דאם ווסתות דרבנן א"כ היאך מייתי קרא על סמוך לווסתה וכתב דבשלמא בעת ווסתה איכא כנגדו חזקת טהרה אבל בסמוך לווסתה ל"ש חזקת טהרה דהרי היא מעותדת לראות וכמו שמא ימות דחיישינן ע"ש ודפח"ח. ומעתה ממילא מיושב קושית התוס' דבשלמא סמוך לווסתה חיישינן שמא הראה דאינו סותר חזקת טהרה אבל כל שעבר עת ווסתה אז לא חיישינן שמא ראתה דא"כ אתה סותר לחזקת טהרה. ובזה מיושב קושית הכ"מ על הרמב"ם פ"ד מא"ב הלכה ט' שם ע"ש ודו"ק

סי' קפ"ה ס"א עד שתאמר לו טבלתי. שארי הגאון בעל חוו"ד העיר דבר חדש דאשה שזינתה או שחשודה על איסור נדות איך נאמנת ניהו דהתורה האמינתה לנדה דכתיב וספרה לה הא מ"מ היא חשודה ע"ז והחשוד על הדבר אינו דנו ומעידו וגם חשוד לדבר חמור חשוד לקל ממנו כמבואר לעיל בסי' קי ט והיאך נאמנת ע"ש שהאריך. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהרי באמת קי"ל דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד ה"ה כשנים ודעת הנימוק"י דהו"ל נאמנות כשנים ולפ"ז כיון דבנדה נתנה לה התורה נאמנות כשנים ושם צריך להאמינה כשנים דהרי אתחזיק איסור נדה ובימי ספירתה ודאי אתחזיק איסור נדה וא"כ כיון דנתנה לה התורה נאמנות כשנים א"ם פשיטא דנאמנת אף שחשודה דפשיטא דאם שנים מעידים שכשר הוא אף דחשוד הוא מותר לאכול ממנו והוא הדין בזה דהא נתנה נאמנות כשנים אבל בשאר איסורים דסגי בנאמנות כע"א ואף דאיכא כמה דברים דאתחזיק איסור כניקור חלב וכדומה מ"מ הא לא נתנה התורה נאמנות רק דאל"כ אין לך איש שמתאכסן אצלו כדאמרו בירושלמי א"כ כשהוא חשוד פשיטא דאינו נאמן. אמנם באמת אכתי יש לפקפק דניהו דהתורה נתנה נאמנות לה כשנים היינו כשאינה חשודה אבל בחשודה דאין לה נאמנות א"כ אין כאן נאמנות כשנים כלל ועוד גם בשנים החשודים אינם נאמנים אמנם העיקר בקושיא זו דשאני נדה מתוך שנאמנת על עצמה ועל עצמה נאמנת אף שחשודה ויכולה לטעון ברי אף נגד רוב וחזקה כמ"ש המהרש"א ביבמות והפ"י בכתובות האריך בזה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם לבעלה וכמ"ש הרמב"ן בגיטין דף ב' דלכך אין ללמוד מנדה וגם מטעם השני דשאני נדה דא"א להיות בעדים דאיך תספור ותבדוק ותמנה בעדים והוכרחה התורה להאמינה ע"ש וא"כ אף בחשודה נאמנת דא"א בע"א ואף דילפינן מנדה היינו משום דע"כ ע"א נאמן עכ"פ בלא אתחזיק דאל"כ היאך האמינה התורה בנדה אף דאתחזיק וא"ל דא"א בע"א וגם מתוך שנאמנת על עצמה דהרי עכ"פ חזינן דהתורה האמינה בא"א בע"א וה"ה בע"א דעכ"פ א"א בע"א דאל"כ היאך מתאכסנין אצל אכסניא וכמ"ש הירושלמי ועכ"פ שאני נדה וכמ"ש הרמב"ן וז"ב

סעיף ב' אם הוחזקה נדה. כן אמרו בקידושין הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ובשו"ת רמ"א הקשה למה אמר בעלה לוקה עליה ולא היא בעצמה. ולפענ"ד נראה ליישב בכמה אנפי דל"מ אם נימא דיכולה לתת אמתלא אף בהוחזקה נדה וכמ"ש הטור א"כ בשלמא היא יכולה לתת אמתלא ונאמנת אבל הוא איך יכול לתת אמתלא כל שהיא אינה אומרת כן וא"כ עיקר המלקות הם עליו דהיא תוכל לתת אמתלא ובלא"ה הא באמת הוה התראת ספק דשמא תתן אמתלא אבל לפמ"ש התוס' דצריך להיות ספק גם למותרה וא"כ בשלמא לגבי דידה יכולה לומר שהי' לה ספק נדה ולכך לבשה בגדי נדות אבל אח"כ נתגלה שלא היה רק חבורה ופצע אבל הוא לא יוכל לתת אמתלא דמפי' הוא חי וא"כ לו לא הי' ספק ול"ש התראת ספק דהרי מ"מ רצה לעבור על ספק נדה ובלא"ה הא קיבל התראה וצריך לומר אעפ"י שהיא נדה אני רוצה לעבור על נדה וא"כ ל"ש התראת ספק משא"כ היא תוכל לומר מצחק הייתי בכם דהיה לי אמתלא טובה וכעין זה כתב הפ"י בסוגיא דתקנו זמן בגיטין ע"ש. אמנם אף אם נימא כמ"ש הרמב"ן דבעושה מעשה אינה נאמנת באמתלא מ"מ אתי שפיר דהרי התוס' ריש גיטין גבי ע"א נאמן באיסורין כתבי דלכך היא נאמנת אף דאתחזקה נדה מ"מ בידה לסתור החזקה ולא חשיב חזקת נדה ומעתה בשלמא היא דבידה לסתור החזקה וכבר נודע דמש"ה בטבל לא אלים כ"כ חזקת איסור משום דבידו להפריש תרומה וה"ה כאן לא אלים כ"כ חזקת כדה משא"כ לגבי בעלה דאלים חזקת איסור בדה ואין בידו לסתור החזקה ושפיר קתני דהוא לוקה ולא היא. ובזה נראה דהיא גופה הטעם של הרמב"ן דבהוחזקה נדה אינה נאמנת באמתלא דכיון דהוחזקה נדה ובעלה לוקה וא"כ פשיטא דלגבי הבעל לא מהני האמתלא וכמ"ש בשו"ת חוט השני סי' י"ג דהוה התראת ספק וע"כ דכיון דהוחזקה נדה בשכינותיה חשבינן להדבר כודאי ושויא אנפשי' חד"א וא"כ ממילא לגבי דידה אינה נאמנת דמתוך שאינה נאמנת לגבי הבעל לגבי עצמה ג"כ אינה נאמנת

ובזה ממילא מיושב דל"ק מהך דטבח המבואר בס"א דס"ה דכל דנותן האמתלא א"כ לגבי אחרים פשיטא דמועיל האמתלא דל"ש שוויא אנפשי' חתיכה דאיסורא לגבי אחרים דרק גבי נדה נאמנת אצל בעלה דהתורה האמינתה וא"כ ממילא גבי אחרים עכ"פ דלא נאמן ולגבי דידיה נמי כיון שנותן אמתלא טובה נאמן משא"כ בנדה ובלא"ה י"ל דבשלמא בנדה דמתורת נאמנות קאתינן עלה דהרי אתחזיק איסורא וע"כ דמתורת נאמנות כבי תרי אתינן עלה דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים ומכ"ש היכא דצריך נאמנות כשנים וא"כ בשלמא כל דלא עבדה מעשה אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר וגם בשני עדים מועיל הפה שאסר הוא הפה שהתיר כמו הערים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים הייני (ועיין בתוס' ב"ק דף ע"ב) אבל כשעבדה מעשה דל"ש הפה שאסר הוא הפה שהתיר דהאיסור היה מעשה רב ומעשה רב לא עביד וא"כ היאך יועיל אמתלא נגד נאמנות כשנים. ובזה ממילא ל"ק מהך דטבח דשם ע"א באיסורין אין לו נאמנות כשנים ורק דלגבי איסור האמינה תורה עד אחר ואפילו עבד אבל אין לו נאמנות כשנים וא"כ ממילא מועיל אמתלא ובזה ממילא מיושב