דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קלג

דמה"ת לא מחמרינן לומר שמא סברה הרגשת עד הוא ודו"ק

שם אעפ"י שלא יצא לחוץ. עיין סדרי טהרה ס"ק ב' מה שהקשה על הרמב"ן (וצ"ל רמב"ן ולא רמב"ם דברמב"ם אף שמוזכר הדין הוא בפ"ה מא"ב בהלכה א' והלכה ג' אבל ל"ש הך דבזה"ז אבל ברמב"ן הנספח לבעל הנפש בפ"ג מוזכר זאת) דאם יצא לחוץ ודאי טמא. והנה שאלני הרב מוה' אברהם קאמפף מראווא דמה קושיא הא ע"כ לא טמא רק כשיצא לחוץ מעצמו אבל כאן שהכניסה העד בפנים והוציאתו אין דרך ראיה בכך וכדאמרו בבשרה ולא בשפופרת ולכאורה קושיא היא לפום רהיטא אבל באמת אחר העיון יפה הקשה הסדרי טהרה דהמעיין בסי' קפ"ח בטור וב"י וד"מ ימצא כי נחלקו בזה הב"י והד"מ אם הדם בא מן המקור רק שהוא מחתיכה דלדעת הד"מ בכה"ג טמא וא"כ שפיר הקשה הסדרי טהרה ועיין בסדרי טהרה בהתשובה שם שפלפל הרב השואל עם הסדרי טהרה בענין זה ואין הזמן מסכים לעיין כעת וע"ש שהביאו דברי הרמב"ן במה שפירש הסוגיא וא"כ י"ל דהרמב"ן ס"ל דאף שהוא מהמקור כל שאין דרך ראייתה בכך דטהור

שם שבעה נקיים כתב הב"י בשם הר"י על דין הכתמים ששיעורן כגריס דאין זה בכלל מה שהחמירו בנות ישראל על עצמן כטיפת דם כחרדל כי לא החמירו אלא בדם היוצא מגופן אבל לא מדם הבא מעלמא. ודבריו תמוהין ואין לו הבנה דמה שייך להחמיר אם הכוונה שנחמיר על פחות מכגריס מה שיאטא דר"ז לכאן הא פשיטא דאף משהו היוצא מגופן מטמא וכי ר"ז חידש זאת הא זה ברור דאף כ"ש מטמא כמבואר ברש"י בכמה מקומות וראיתי במ"נ מהד"ק בסי' קפ"ג שהרגיש בזה והאריך בדחוקים. אבל הדבר ברור דכוונת רבינו ירוחם היא דהנה רבי תיקן ששה והם ור"ז חידש דבעי שבעה נקיים מלבד אותו היום ועיין בטור וב"י כאן באורך ולפ"ז זה החומרא להחמיר למנות שבעה מלבד יום הכתם דזה מכלל תקנת ר"ז גבי טיפת דם כחרדל דתיקן שבעה נקיים זה אינו בכתם ורק ששה והם וכן מבואר בהדיא בהרמב"ם פי"א הי"א וע"ש בה"ה וז"ש רבינו ירוחם על דין הכתמים וכו' שאין זה בכלל מה שהחמירו בנות ישראל על עצמן דהיינו להחמיר שבעה מלבד הוא דזה לא החמירו בזה. ומ"ש הלשון שיעורן כגריס הוא רק שם התואר דבכתמים דחלוק משאר דם דהיא כגריס משום דאל"ה תלינן דאתי מעלמא ולכך די שנחמיר בזה כתקנת רבי ששה והן לא שבעה וז"ש הב"י ע"ז וכ"כ הרמב"ם פי"א וכוונתו על הלכה הנ"ל וז"ב ופשוט. הארכתי בזה לפי שהמחבר הנ"ל שגם בכוונת רבינו ירוחם והבין שדעתו היה להחמיר על פחות מכגריס לאחר תקנת ר"ז וזה א"א לאמרו כלל והדבר פשוט וברור כמ"ש ודו"ק ועיין בש"ך שהביא פלוגתת רבינו הרמב"ם עם הרמב"ן בענין החשבון של ימי נדות וזיבות דדעת הרמב"ם דהאשה מיום שתקבע לה ווסת עד יום מותה חושבת ז' ימי בדה וי"א ימי זיבה וכן חוזרת חלילה והרמב"ן ודעימיה סוברים דכ"ז שנמשכת ימי זיבה לעולם עומדת בחזקת זיבה עד שתספור שבעה נקיים וגם אין ימי זיבה אלא בימים הסמוכים לנדה אבל אם לא ראתה בימי נדותה לא מתחלי ימי זיבה. והנה על כל אחד מהשיטות יסתערו כמה קושיות אמנם להבין סברת מחלוקתם נראה לי דהנה רבינו כתב בפ"ח מא"ב הלכה ט' דכל ווסת שהיא קובעת בימי זובה א"צ ג"פ להעקר ודי בפ"א לפי שחזקת דמים מסולקים בימים אלו והב"י סי' קפ"ט תמה דמהיכן ראה שבימים אלו בחזקה מסולקת דמים. אבל באמת הדבר מבואר בש"ס דף ס"ח ע"ב דלכך לא צריכה ג"פ דמסולקת דמים וכ"כ הראב"ד בבעל הנפש דמחמת ימי נדה דמיה מתמרקין ואינה חוזרין עד שמנה עשר יום וכבר תמה בזה הב"י בסי' קפ"ד ס"ק ט' באורך ולפ"ז כיון שעכ"פ דעת רבינו דימי זיבה מסולקת דמים היא וא"ב שפיר כתב דכל ימיה היא שבעה ימי נדות ואחריה ימי זיבה כיון שכן הטביע בה הבורא דימי נדה דמיה ביותר מימי זיבה א"כ אף שהזיבה נמשכת מה"ה לומר דימי זיבה הם ולא נימא דמסתמא לא שנתה חק הטבע והא דנמשך הראיה הוא לפי שהתחילו ימי נדות ולכך גם אם לא ראתה בימי נדות אמרינן דימי זיבה הם דכל הטעם דאמרינן דימי זיבה מתמרקין הדמים הוא לפי שכבר נתמרק הדם בימי נדותה כמ"ש הראב"ד וא"כ כעת שלא ראתה בימי נדותה מה"ת לומר שלא שמרה חק הטבע שימי הזיבה לעולם אחר ימים שראויה להיות בהם כדה ורק כיון שלא ראתה בימי נדות ע"כ רואות בימי זיבה וז"ב בטעמו של רבינו. וסברת הרמב"ן וסייעתו היא דכל שנמשך הזיבה מה"ת לומר דדם נדות היא ואמרינן דנמשך הזיבה כ"כ ואף דחזקת דמים מסולקים מכל מקום כל שלא הפסיקה ע"כ ימי זיבה היא. וגם י"ל דסברתו דכל שלא ישבה שבעה נקיים לא כלתה עוד הזיבה דגזירת התורה היתה דימי זיבה צריך שבעה נקיים וכל שלא היה שבעה נקיים הוא האות דהזיבה נמשך כ"כ וגם כל שלא ראתה בימי נדותה היאך תתחיל לחשוב ימי זיבה הא ימי זיבה בחזקת דמים מסולקים וכאן אדרבא בימי נדותה לא ראתה ובימי זיבה ראתה א"כ הוה יציבא בארעא וע"כ דבאמת זה הוא ימי נדה. ולפ"ז לדידן דקיי"ל דהאשה קובעת ווסת בימי נדותה ובימי זובה דהאידנא אין לחלק בזה ועיין בב"י סי' קפ"ט ובה"ה פ"ח מא"ב שם מ"ש בשם הרמב"ן וא"כ שוב אין נ"מ דלא נודע כעת ימי נדה וזיבה כלל והרבה יש להאריך בזה וליישב הרבה קושיות מה שקשה לכל אחד מהדיעות ואכ"מ להאריך כי לא באתי כעת רק לברר הסברות של המחלוקת כנ"ל ברור שוב כשהגעתי לסי' ק"ץ בב"י ראיתי שמ"ש לכוין בדברי רבינו ירוחם שכיון שאין בו חומרת ר"ז לשבעה נקיים א"א לומר כן שר"י בעצמו הובא בב"י ר"ס ק"ץ כתב בהדיא דכל הפוסקים הסכימו שצריך שבעה נקיים והב"י חלק עליו דהרמב"ם פליג עכ"פ ר"י בעצמו א"א לפרש כמו שפירשתי וע"כ דברי ר"י צ"ע וע"כ כפירוש הפשוט שר"י פירש דחומרא דר"ז היתה לענין שיהיה טפת דם כחרדל מטמא וכדעת הי"מ שמביא רבינו יונה והמרדכי והובא בב"י כאן וע"ז כתב שבכתם לא החמיר ר"ז דאינו מגופא וצ"ע. אחר שכתבתי זאת מצאתי בב"י בסי' ק"ץ שם אח"כ גבי שיעור הכתם שכתב כבר כתבתי בסי' קפ"ג דאתי' אחר חומרא דר"ז לא מטמא כתמים בפחות מכגריס ועוד דחומרא לא היתה אנא ברואה מגופה דהוה מדאורייתא אבל לא בכתמים דרבנן וכוון לדברי הנ"ל ודו"ק

סי' קפ"ד ס"ב צריך לפרוש ממנה עונה אחת וכתב הש"ך דאינו רק מדרבנן והנה לכאורה בהא דאמרו בפסחים דף ע"ב אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ומוקי בסמוך לווסתה ואם נימא דווסתות דרבנן איך נחייב מה"ה הא מה"ת באמת שרי לבעול סמוך לווסתה אך זה אינו דכיון דעכ"פ מדרבנן אסור לשמש תו לא מקרי אנוס וכשראתה דם חייב וכעין דמוקי בשבועות בסמוך לווסתה וכתבו כלם כיון דמדרבנן אסור שוב לא מקרי אנוס וז"ב ובזה נראה לפענ"ד דאם חל זמן טבילתה בליל הסמוך לווסתה דעכ"פ ביבמה מותר דהרי הכנס"י מתיר אף בסתם אשה כשחל זמן ליל טבילה סמוך לווסתה והאחרונים חלקו עליו דלא תטבול ולא תשמש ומה מצוה בליל טבילה מבשאר הימים כל זמן שלא טבלה ולפ"ז ביבמתו דמקיים מצות יבום פשיטא דשהויי מצוה לא משהינן ומותר אף שהוא סמוך לווסתה ובזה ממילא מיושב קושית התוס' שם שהקשו דא"כ מה חילוק יש בין יבמתו לאשתו. ולפמ"ש אתי שפיר דאף דשם אזלי התוס' בשיטת ר"ת דסמוך לווסתה דאורייתא אבל עכ"פ כשהגיע זמן טבילתה בסמוך לווסתה מותר כדהתירו ביוצא לדרך לר"ת אף דהוא דאורייתא וה"ה בליל טבילה שהאשה משתוקקת לו וניהו דבאשתו לא התירו דלא תטבול ולא תשמש אבל ביבמתו דהוא מצוה יבום שפיר התירו וז"ב. ובגוף דברי הכנס"י הנ"ל לכאורה היה נראה ראיה לדבריו מהא דאמרו בנדה דף ל"א דאין אשה מתעברת אלא סמוך לנדתה וע"ש ברש"י דהיינו בענין שמוזהר לפרוש ממנה וקשה היאך בא עליה וע"כ דמשכחת לה שהיה ליל טבילה בלילה ההיא ואפשר דמה דאמר ר"י שם ובסמוך לטבילה ל"פ רק פירושי מפרש דמיירי בסמוך לטבילה אבל בסוטה דף כ"ז דקדק רש"י לפרש סמוך לנדתה יום אחד קודם ועל סמוך לטבילתה פרש"י באותו יום או למחרת וע"כ דסמוך לנדתה דהיינו באותו יום א"א דאסור לשמש סמוך לנדתה דהיינו אותה עונה בשום פנים אלמא דאף ליל טבילה אסור דאל כ משכחת לה בכה"ג וזו ראיה ברורה דלא בהכנס"י ודו"ק

הנה דעת הא"ז דצריך לפרוש שני עונות מקודם ופירש הש"ך דהיינו במי שעונתה אינה קבוע בשעה מן השעות. והנה הדבר תמוה דא"כ מאי פריך הש"ס מאי לאו עונה אחריתי לא אותה עונה ואמאי לא משני דבאמת עונה אחריתי רק דמיירי במי שאין קבוע לה העונה ור"י מיירי בהדיא בקבוע כדאמר בשש שעות ביום והש"ך בנקה"כ כפי הנראה הרגיש בזה ופירש דהמקשה סובר דרבא מיירי בסתם בכל הנשים אף באינו קבוע להם עונה וע"ז תירץ דמיירי דוקא בקבוע. אבל זה דחוק. והנראה בזה דהנה באמה סברת הא"ז צ"ב דאמאי הצריך להמתין עוד עונה אחריתי ואטו גרע מאם העונה ביום דא"צ לפרוש בלילה כלל אך ביאור הדבר דבשלמא התם הוקבע העונה בשעה מן השעות ביום אבל בשאינו קבוע כל היום מקרי כל היום ווסתה וא"כ לא פירש עונה קודם ולכך צריך לפרוש עונה קודם דהרי צריך לפרוש עונה אחת סמוך לווסתה וזהו סמיך לווסת שלה כיון דאין לה ווסת קבוע לעונתה כל היום מקרי ווסתה וז"ב. ומעתה שפיר מקשה הש"ס מאי לאו עונה אחריתי וע"ז שפיר משני לא אותה העונה היינו דרבא מיירי בכל גווני בין שיש לה ווסת קבוע ובין כשאינו ווסת קבוע ושפיר אמר עונה סמוך לווסתה דבאמת סמיך לווסתה אינו רק עונה אחת רק דבקבוע מקרי עונה אחת קודם סמוך לווסתה ובשאינו קבוע דמקרי כל היום ווסתה ממילא צריך עונה אחת קודם וז"ב ודו"ק

סעיף ח' היתה נחבית במחבא. עמג"א סי' ג' ס"ק י"ד שהקשה דכאן אמרו דביעתותא מסלקתה דמים ובקיאין בשיעור ביעתותא ושם קיי"ל דלא בקיאין בשיעור ביעתותא. והנה שאלני אחר מליטא דמה קושיא כיון דאמרו בע"ז דף ע"א דלבעול יש פנאי לנסך אין פנאי א"כ לענין הרהור ה"נ דיש לחלק דמשום דתקיף יצרא יש פנאי להרהר אף בחרדה משא"כ התם שפיר מסלק הדמים. והשבתי כרגע דאמת דר' מרי משני כן אבל רוב הפוסקים לא פסקו כר"מ רק מחלקי בין מלכות זו למלכות אחרת וא"כ כל שבהולים אין חשש שמא יבעול וגם הב"י סי' ג' ס"ה כתבה דיעה זו ראשונה והדיעה השניה בשם י"א וא"כ השתא דמתירין עי"ז אשת כהנת מכ"ש החשש שמא יהרהר דסמכינן ע"ז דמחמת ביעתותא לבו נכנע ולא יבא להרהר ועיין בקידושין דף פ"א דאמרו לאבא שאול בשעת אנינות תביר יצריה ואף רבנן מודים בזה לפירש"י רק דחשו שמא לא תהיה אוננת כלל ותעשה עצמה כמתאבלת ועיין בתוס' ד"ה כי ואף לפירוש ר"ח בשעת בהלה ופחד וראי ל"ח להרהור כי בודאי אין לו פנאי להרהר ע"ז

שם היתה במחבא וכו' הב"י תמה על הטור שכתב דבמחבא צריך בדיקה לכתחלה והא החרדה מסלקת את הדמים וכמו במעוברת דא"צ בדיקה אף לכתחלה ועיין ב"ח וט"ז שנדחקו בזה. והנראה בזה דהנה הרמב"ם לא העתיק דין זה דמחבא כלל ותמה התיו"ט דניהו דפסק דווסתות דרבנן אפ"ה צריך להביאו ואדרבא כ"ש דא"צ בדיקה וגם בפירוש המשנה כתב דלא קי"ל כר"מ ולא כתב למה וגם שם פירש המשנה לפי מה דסובר ר"מ דווסתות