דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קלב

אבל כאן דהוה לקולא מה"ת לתלות כל שלא הטילה לפענ"ד אין ראיה דסברת התוס' היה כמו דתלינן באשה שעושה צרכים במ"ר ה"ה כאן דמסתמא הטילה מים במשך זמן הלז וע"ז חלקו דשאני הכא דזמן מועט היא לא תלינן ואדרבא נראה ראיה איפכא דבאמת אמאי לא הקשו התוס' בהא דאמר מקודם אימור הרגשת עד הוא דאמאי לא תלינן במ"ר והוא דקדוק עצום. אך באמת זה אינו קושיא דלמאי נימא לתלות בדבר שלא היה כלל מוטב לתלות בעד דהיה שם אמנם בנמצא לאחר זמן דתלינן דהרגשת שמש הוא בזה ודאי דחוק שם דכיון דע"כ הרגישה בעת תשמישה א"כ לא הוה אנוסה כ"כ ומה"ת לתלות בהרגשת שמש והיה לה לבדוק תיכף לכך הקשו דטפי הו"ל למתלי בהרגשת מ"ר וא"כ לא הרגישה בתשמיש כלל וז"ב. איברא דלפ"ז לא הבינותי דא"כ דמיירי שהרגישה רק דתלינן בהרגשת שמש א"כ אמאי באות יום טמאה וחייבת קרבן הא מ"מ לא הרגישה וע"כ להיפך דמיירי דלא הרגישה רק דאנן תלינן שהרגישה וכסברה הרגשת שמש הוא ולכך דוקא בנמצא באותיום דאז סברא לומר דמסתמא הרגישה וסברה הרגשת שמש היא אבל לאח"כ ניהו דבא בהרגשה מ"מ דלמא היה לאחר התשמיש וזה לכאורה ראיה ברורה שהפירוש בש"ס היא כפירוש השני. וביותר תקשה דאם נימא דאף דהרגישה אימור הרגשת שמש היא א"כ בנמצא לאחר זמן תלינן שהיה הרגשת שמש ובנמצא באותיום לא תלינן הא הוה יציבא בארעא דלאחר זמן יש לומר דאימור הרגישה ולאו אדעתה. ובלא"ה אין סברא למתלי בהרגשת שמש כל שהרגישה ממש שנפתח מקורה מה"ת למתלי בדבר אחר והרי דעת התה"ד דכל שהרגישה שנפתח מקורה אף שלא ראתה כלל טמאה. וצ"ל דכל שראתה תיכף באותיום אין סברא למתלי בהרגשת שמש או עד דהאי דם מהיכא אתי אבל אח"כ תלינן במה דאפשר למתלי ובאשה שעושה צרכיה וראתה דם דתלינן במ"ר דראתה דם היינו משום דאין דרך דם נדה לצאת עם מי רגלים כמ"ש רס"י אבל בלא"ה כל שראתה דם תיכף אין סברא לתלות הרגשה בדבר אחר. והנה ראיתי בשו"ת נוב"י סי' נ"ד שגם הוא עמד בחקירה הלז וכתב להקשות דלרש"י דהא דטמא מדרבנן דלמא ארגשה ולאו אדעתה הא אם לא נימא סברא זו אין מהראוי לטמא אף מדרבנן וא"כ אכתי קשה כתמים לב"ש וא"ל כדאמרו בש"ס דף ג' בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא קאתי וע"כ מגופה והא אף דנימא דמגופה קאתי מ"מ הרי לא ארגישה ולב"ש כל דלא ארגשה טהורה דלא אמרינן ארגישה ולאו אדעתא וע"ש שמתעצם הרבה בקושיא זו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כבר כתבתי לעיל דלפי המסקנא כאן דטמאה מדרבנן דאמרינן ארגשה ולאו אדעתא וא"כ מ"ט דב"ש ואדרבא אף מן התורה ראוי להיות טמאה דאתרע חזקת טהרה דעכ"פ מדרבנן טמאה וכתבתי דעכ"פ למפרע מעל"ע לא אתרע חזקת טהרה דניהו דמדרבנן טמאה אבל לא למפרע רק מהשתא דכתמים אינו מטמא למפרע ולפ"ז כתמים עכ"פ משכחת לה דמהשתא באמת טמאה מדרבנן. ובזה מיושב היטב קושית שו"ת נט"ש סי' כ"א בהא דתני בר קפרא בנדה דף ס' כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות וכל שבעלה באשם תלוי טהרותיה תלויות בעלה פטור טהרותיה טהורות וקשא כאן יקשה קושיה הש"ס אי דארגישה אמאי כל שבעלה פטור דהיינו אחר זמן הא ארגישה ואי לא ארגישה אף בתוך הזמן מהראוי שיהיה בעלה פטור וטהרותיה טהורות ול"ש כאן תירוצו של הש"ס דהרגשת שמש הוא דהא כאן לענין טהרות קאי ולפמ"ש אתי שפיר דכל דמדרבנן טמאה שוב גם מה"ת טמאה. ומעתה אם היה בתוך הזמן דמדרבנן טמאה שוב הטהרות טמאין מה"ת ואחר הזמן דלא תלינן למפרע גם טהרותיה טהורות וז"ב. דרך כלל לפענ"ד העיקר כפירוש השני של הכו"פ ואף שהאחרונים דחוהו ע"מ פשטת הענין מורה כן אף שנדחקתי ליישב הפירוש הראשון אשנויא דחיקא לא סמכינן. והנה מה נקרא הרגשה נחלקו בשב יעקב שם אם בעינן שנפתח מקורה דוקא או הרגשת זיבת דבר לח. ולפענ"ד נראה ראיה דהרגשת זיבת דבר לח נמי סגי מהא דמקשה כאן מאשה שעושה צרכיה ומשני דארגשה ואימור הרגשת מי רגלים הות והדבר תמוה לשיטת התה"ד דבהרגישה שנפתח מקורה ולא מצאה דם טמאה מה מועיל מה שאין דרך דם נדה להמצא במי רגלים הא מ"מ נפתח מקורה וכבר התפלא בזה נכד הכו"פ בק"א. ולפמ"ש אתי שפיר דמיירי שהרגישה זיבת דבר לח וא"כ שפיר תלינן במי רגלים ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו בהך דנמצא לאחר זמן דתלינן בהרגשת שמש דאמאי לא תלינן במ"ר. ולפמ"ש אתי שפיר דמיירי דהרגישה זיבת דבר לח וא"כ כיון שאין דרך דם נדה לבא עם מ"ר א"כ מהכ"ת לתלות במכה ולכך אמר דתלינן בהרגשת מ"ר. אך זה אינו דהא תלינן דהרגשת מ"ר היה ולא היה דם נדה כלל ואח"כ ראתה. אמנם בלא"ה אתי שפיר דשם ע"כ לא מיירי דהרגישה בזיבת דבר לח דא"כ מסתמא היתה בודקת עצמה והרי לא מצאה כלל וע"כ דהרגישה שנפתח מקורה וא"כ מה ענין מ"ר לזה ולכך הוכרח לומר הרגשת שמש היה. ובזה יש ליישב קושית הנט"ש מהך דכל שבעלה בחטאת דשם איכא למתלי דהי' הרגשת מ"ר ודו"ק. והנה נראה לי ראיה דכל שלא הרגישה טהורה מן התורה אף שבדקה ומצאה דם מהא דאמרו ווסתות דרבנן ואם עבר שעת ווסתה ולא ראתה טהורה כמ"ש לקמן סי' קפ"ד ס"י משום דכל שלא ראתה בהרגשה אינה טמאה רק מדרבנן וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן דאל"כ ניהו דווסתות דרבנן אבל כל שיש ספק עכ"פ שמא ראתה ואם ראתה היתה טמאה מדאורייתא הו"ל כספיקא דאורייתא דל"ש כאן חזקת טהרה דהא אתרע חזקתה דעכ"פ מדרבנן ווסתה וכמ"ש לעיל וע"כ דכיון שלא הרגישה אינו רק ספק דרבנן וז"ב ועיין בב"י סי' קפ"ד בשם הרשב"א בת"ה וש"פ דתלו טעמא במה שלא הרגישה והיינו כמ"ש. ובזה מיושב היטב קושית הקדמונים דאיך דרשינן קרא על סמוך לווסתה כיון דווסתות גופא דרבנן ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא ווסתות גופא כל שלא הרגישה גופא א"ב אדרבא מסייע לחזקת טהרה מדלא הרגישה דדם מן המקור בלי ספק הוא בהרגשה אבל סמוך לווסתה אדרבא חיישינן באמת שמא תרגיש דאתרע חזקתה דעכ"פ עלולה לראות ודו"ק. ויש להמתיק הדבר ביותר דבאמת חזקת דם שבא בהרגשה כע"ש הרמב"ם ולכך אחר הווסתה כל שלא הרגישה א"כ מזה גופא ראיה דלא ראתה אבל סמוך לווסתה חוששין שמא תרגיש ותראה. ובזה יש ליישב קושית התוס' בנדה דף ט"ז בהא דאמר לר"ה דווסתות דרבנן והקשו הא ר"ה אמר דהגיע שעת ווסתה חושש ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת חושש מן התורה שמא הרגישה וראתה ואינו בא עליה מספק אבל כשבדקה ולא ראתה ולא הרגישה ווסתות אינו רק דרבנן. ובזה מיושבין דברי הרא"ש שכתב דווסתות דרבנן וכתב ביבמות דצריך לפרוש סמוך לווסתה מדאורייתא והקשה הכו"פ דהדברים סותרים זא"ז. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין סמוך לווסתה חיישינן מדאורייתא שמא תרגיש משא"כ בווסתה ממש ולפמ"ש הנוב"י לחלק בין שמא תראה לראתה דהוה כעין שמא מת לשמא ימות ג"כ א"ש. ובזה י"ל קושית התוס' בדף ט' ע"א ד"ה הא שהקשה דלמא לעולם ווסתות דרבנן ומיירי הכא דבדקה ומצאה טמאה דטמאה ע"ש. ולפמ"ש א"ש דבבדקה ומצאה טמאה דטמאה בזה ווסתות דאורייתא דכל הטעם דווסתות דרבנן כיון שלא ארגישה וכמ"ש למעלה ומעתה כשבדקה ומצאה טמאה הרי אין ראיה מדלא ארגשה כיון דגם עכשיו לא ארגשה ואף עפ"כ ראתה וכמ"ש התוס' בהדיא סברא זו ד"ה הא וא"כ ממילא בזה מדאו' טמאה ואפ"ה חרדה מסלקת דמים וה"ה למ"ד ווסתות דאורייתא ושפיר מוכח דאמרינן חרדה מסלקת דמים אף אם ווסתות דאורייתא וז"ב ודו"ק

שם והוא שתרגיש ביציאתה. כבר הארכתי במהדו"ק בענין הרגשה אם חזיא דם בלא הרגשה אם ניחוש שמא ראתה ותלתה בהרגשת מ"ר או עד וכבר האריכו בזה השב יעקב וסייעתו וכל האחרונים והנה לכאורה הו"ל ספיקא דאורייתא ולפ"ז לשיטת רבינו דכל הספיקות מד"ס א"כ מה"ת ודאי לא חיישינן לספיקות ואף דהכ"מ כתב דבספק כרת גם הרמב"ם מודה כבר הושג מהבאים אחריו ועיין במהרמב"ח בסוף תויוה"כ. וביותר י"ל לפמ"ש האחרונים דהיכא דמפורש ההיתר בודאי ספיקו להקל וכאן דכתיב בבשרה ודרשינן עד שתרגיש בבשרה א"כ כל שהוא ספק אזלינן להקל ואפשר דגם הרשב"א וסייעתו מודים בה דכיון דיש לה חזקת טהרה וגם חזקת דם הבא בהרגשה בודאי אזלינן לקולא. אמנם נראה דעכ"פ מדרבנן וראי חיישינן ומדרבנן מחמירין בכל ספיקות דאורייתא. ולפ"ז צ"ל דכל קושית הש"ס אזיל להס"ד דלא ידעינן מהרגשת מ"ר או עד א"כ אין ספק כלל וכל שלא הרגישה טהורה אף מדרבנן אבל באמת אחר שחידש דיש סברא לתלות במ"ר או עד אזלינן להחמיר בספיקא דאורייתא איברא דלכאורה יש שני צדדי היתר דשמא מן הצדדין ושמא מגופה רק דבא בלא הרגשת אך דזה אינו ספק כלל דרוב דמים מן המקור וא"ל דחזקת דמים בהרגשה דמלבד דרוב עדיף מחזקה אף גם דיש להלות דהרגישה ולאו אדעתה או מ"ר הוא. והנה הנו"ב סי' נ"ד העיר דא"כ לשמאי דלא תלי בהרגישה ולאו אדעתה למה כתמים מטמא ע"ש שמתעצם בקושיא זו ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין אמאי לא ניחוש שמא הרגישה ולאו אדעתה והא הו"ל ספיקא דאורייתא וצ"ל דבאמת חזקת דם שבא בהרגשה ורק דחיישינן שמא תרגיש ולאו אדעתה וזה באמת חששא רחוקה אך ע"כ צ"ל דמינה קאתי דרוב דמים מן המקור וכיון שמן המקור בא ע"כ צ"ל דחיישינן שמא הרגישה ולאו אדעתה כדי שלא יסתור החזקה והרוב וז"ב. ולפ"ז זהו לענין שתטמא מכאן ולהבא אבל למפרע א"כ אדרבא החזקה והרוב מסייעים לומר שבודאי לא יצא למפרע דאל"כ היתה צריכה להרגיש ולמה לא הרגישה וע"כ דלא יצא רק השתא ולכך לא הרגישה למפרע וכמה ע"כ הרגישה ולאו אדעתה. ואף דהתוס' כתבו דבזמן מרובה יותר יש לחוש שמא ארגשה ולאו אדעתה היינו שם החשש שמא בעת ההיא באמת הרגישה רק שכעת שכחה אם הרגישה א"כ יותר סברא דבזמן מרובה תשכח אם הרגישה ממה שתשכח בזמן מועט אבל שם לב"ש דניחוש שמא כותלי בהר"ח העמידוה זמן רב וא"כ נצטרך לומר דבכל עת ההיא שכחה ולא היה אדעתה כל הזמן הלז זה ודאי אין סברא ולכך ב"ש מטהרי. ולפ"ז כתמים לב"ש ספיר משכחת לה דלענין מכאן ולהבא שפיר חיישינן שמא שכחה ולאו אדעתה דספק הוא. ובזה מיושב קושית התוס' בדף ג' ד"ה מרגשת שהקשו כי בדקה ולא הרגישה מ"ט דשמאי נימא כמו שלא הרגישה עכשיו כך לא הרגישה מאתמול. ולפמ"ש אתי שפיר דפשיטא דאין סברא לחוש שכל אותו זמן לא הרגיש זה אין ספק כלל וכל היכא דאין צדדי הספק שקולים לא מקרי ספק כלל ובזה ממילא מיושב קושית התוס' דף נ"ז ע"ב ד"ה הרואה דאמאי לא פריך מכל הכתמים. ולפמ"ש אתי שפיר ובאמת בכתמים ודאי חיישינן שמא הרגישה ולאו אדעתא דמדרבנן ודאי חיישינן לזה וכל הספיקות מדרבנן אזלינן להחמיר ושמואל מן התורה קאמר וכל אותן הפרכות שפריך הוא משום דמשמע ליה דמה"ת טמא ומה דפריך מנמצא על בשרה הוא כמ"ש התוס' שם דבזמן מועט ל"ש חשש שמא ארגישה ולאו אדעתה ויש להאריך הרבה אלא שבאמת אין נ"מ גדולה כ"כ דעכ"פ מדרבנן ודאי חיישינן וכנ"ל ועיין בהגה"מ פ"ד מא"ב שכתב כיון דמדאורייתא בעינן שתרגיש אלא דרבנן אסרו אף בלא הרגשה משמע