דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קלא

קונטרס מהרב יהושע הורוויטץ מדזיקוב דלהטור והש"ע סי' תמ"ה בחמץ אסור ול"ד לערלה וכה"כ ומטעם שכתב הוא דחמץ אסור במשהו וע"ז כתב די"ל דהירושלמי קאי בע"פ ואז אינו במשהו. ויפה כתב אבל הקשה מדברי הירושלמי בע"ז פ"ה הלכה י"א אמרו דירדו לחמצן של כותים כר' אליעזר הרי דאף בלאחה"פ דלא הוה במשהו החמירו אף בזוז"ג. ולפענ"ד ל"ק דיש לומר דהכוונה דהרי ר"א החמיר בפת של כותים כמ"ש התוס' בחולין דף ד' ולכך ניהו דכל השנה הקילו אבל לענין חמץ החמירו וירדו בשיטתו דר"א ודו"ק היטב

הלכות רבית

סי' קנ"ט ס"א דבר תורה מותר להלוות לעכו"ם בריבית. בטור כתב הטעם משום דכתיב וחי אחיך עמך ועכו"ם אין אתה מצווה להחיותו והקשה הט"ז דהא בש"ס ב"מ דף ע"א אמרו לענין גר תושב מי כתיב אל תקח מאחיך מאתו כתיב מישראל וע"ש ברש"י הרי דלא תלוי בלהחיותו ע"ש שנדחק. ובאמת שלפמ"ש המלמ"ל פ"ה ממלוה ה"א דגם גר תושב אינו בכלל אחיך רק דסיד דהש"ס דלענין ריבית רביה קרא דלא ליקח ממנו ריבית ע"ז אמר בש"ס כיון דכתיב אל תקח מאתו קאי על ישראל דוקא וא"כ ממילא אינו בכלל אחיך ע"ש א"כ לק"מ

שם ס"ב מומר דעת הב"ח דאף במומר להכעיס כל שלא יצא מן הדת יש להחמיר ועיין בש"ך מ"ש בזה. וראיתי בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ג שכתב דבריבית כיון דנתן מדעתו ל"ש ביה יכין וצדיק ילבש דכיון דנתן מדעתו בישראל האיסור משום וחי אחיך עמך ובמומר אין אנו מצוים להחיותו. הנה באמת דעת הרבה פוסקים דמומר אחיך מקרי ועיין בשו"ת הרא"ם ח"ב סי' ל"ב ובשו"ת מהר"י לבית לוי סי' כ"ב ואף לדעת הפוסקים כאן בטעם דמותר להלות למומר הוא משום דלא מקרי אחיך כבר כתב המלמ"ל דשייך בי' משום יכין וצדיק ילבש וע"ש בפ"ה ממלוה ה"א שהאריך הרבה בזה והביא כל השיטות בזה וכלם לא חלקו בין ריבית לשאר דבר והנה בטעם דמשומד מותר להלותו יש בזה טעמים שונים דעת רמב"ן ודעימיה דהשתא גופו מותר ממונו לא כ"ש ולא חיישינן דלמא נפיק מיניה זרע מעליא ולפ"ז במשומד להכעיס בלבד אסור כמ"ש המלמ"ל. אך לפי טעם הרא"ש דלא מקרי אחיך אף משומד להכעיס נמי לא מקרי אחיך ע"ש ולפ"ז היה מקום לומר דמומר לערלות בלבד ודאי אסור ובזה גם הרא"ש מודה דעדיין יכול להיות אחיך כשימול עצמו ובשלמא כל המומרין דפקרו בדבר אחד להכעיס א"כ פקע מיניה האחוה אבל בזה עדיין יכול להיות שם אחוה וכעין זה כתבו התוס' בע"ז דף כ"ז ד"ה אשה דמומר לערלות בר ברית הוא כשיחפוץ ומכ"ש כאן דלא נפקע שם אחוה מיניה דיוכל למול וז"ב. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבשו"ת אא"ז הח"ץ שם הביא שחלקו קצת בין מומר לערלות דאסור להלותו משום שהוא בשב וא"ת משא"כ שאר מומרים שהוא בידים והוא ז"ל הקשה עליהם מהא דפריך בחולין דף ה' אילימא מומר לד"א היינו מומר לערלות והרי יש חילוק בין מומר לערלות לשאר מומר לד"א לענין ריבית וה"ה לשחיטה. ולפמ"ש שאני ריבית דתלוי באחוה וכל שהוא מומר לערלות לא נפקע שם אחוה ולטעם הרמב"ם בכל מומרין אסור משום חשש דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא אבל לענין שחיטה דבעינן שיהיה בר שחיטה וכל שמומר לד"א לא מקרי בר שחיטה כיון דפקר בד"א א"כ ה"ה מומר לערלות דמ"מ פקר ביה ואין נ"מ כלל בין מומר לערלות לשאר מומר לד"א ושפיר פריך היינו מומר לערלות וכה"ג חלקו התוס' בע"ז שם ועיין מגן גבורים ח"א סי' ל"ט ודו"ק

והנה בשערי משפט חקר במי שהלוה לחבירו בריבית וקודם הפרעון המיר הלוה אם יכול ליקח ממנו כיון דהמיר כעת והעלה דלא יקח ממנו ומטעם כיון דאמרו בב"מ דף ס"ב דלאו דלא תשימון מתלי תלי וקאי אם יגבה לבסוף יעבור על לא תשימון למפרע וא"כ כל שאינו לוקח כעת ממילא לא עבר למפרע ולפענ"ד בלא"ה לא עבר למפרע אף שלוקחו דאם היה בעת השימה כמו שהוא עכשיו היה מותר ליקח ריבית ולמה לא יקח כעת הא אינו מצוה להחיותו וכי אתגורי אתגור בהמרתו ואף דבאוזיף ק' בק"כ ובעת הלואה הי' ק' בדנקא ובעת הפרעון ק"כ בדנקא קיי"ל בסי' ק"ס דאזלי' בתר מעיקרא ומזה הביא השעה"מ שם ראיה דאזלינן בתר מעיקרא לפענ"ד אין ראיה דכיון דכל הקפדת התורה היה שלא יקח ריבית בשביל שמצווה להחיותו ומכ"ש שלא לחסרו וסוף סוף היה מחסרו עמון שהוא לא אוזיף רק ק' ולוקח ק"כ אבל כאן כיון דהמיר שוב הוא מן המורידין ופשיטא דמותר ליקח ממנו הריבית ומה דעבר עבר וזה ברור לפענ"ד וגם בשו"ת ת"ש נסתפק כשהמיר הלוה אחר הפרעון אם צריך להחזיר הממון ולקיים למפרע הלאו דלא ליקח ריבית מיניה. ולפענ"ד בפשיטות דא"צ להחזיר וכ"ש הוא מזה דשם כבר עבר הלאו לגמרי ורק דצריך להחזיר לו כי היכי דניחי כדאמרו בב"מ דף ס"ב וכיון שכן כל שהמיר שאין אתה מצווה להחיותו א"צ להחזיר. ומה שהקשה דא"כ היאך הוה ריבית לאו הניתק לעשה דהא משכחת לה בקיימו ולא קיימו כגון שהמיר לפענ"ד זה לא מקרי קיימו ולא קיימו דהלאו והעשה לא הי' כ"א ביהדותו ובהמרתו אשתני גופא וע"ש הוא שם דלאו הניתק לתשלומין מקרי לפענ"ד ז"א דכל שאינו צריך להחזיר אף כשמחזיר מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה וכעין דאמרו בב"מ דף כ"ו גבי נטלה לפני יאוש והחזירו אחר יאוש ע"ש

הלכות נדה

סי' קפ"ג ס"א והוא שתרגיש. כן היא דעת הרמב"ם והטור דקיי"ל כשמואל דאמר בדקה קרקע עולם וישבה ומצאה עליה דם טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. והנה הרב בשב יעקב וסייעתו נחלקו בדין אשה שבדקה ומצאה דם אחר תשמיש או אחר בדיקת עד ולא הרגישה אם היא ספק דאורייתא דנימא הא דלא ארגישה משום דסברה הרגשת שמש הוא או הרגשת עד הוא או דנימא מדלא ארגישה אינה אסורה מן התורה. ובאמת מפשטת הסוגיא בדף נ"ז משמע דהא דאמרינן אימור הרגשת שמש או מי רגלים היא לקולא דלא נטמאה ותלינן אף דהרגישה דהיה הרגשת שמש וא"כ מכ"ש דאם לא הרגישה דלא נחמיר לומר דהרגישה וסברה דהרגשת שמש או מי רגלים הוא או בדיקת עד וגם מצד הסברא מה"ת לטמא האשה והא יש לה חזקת טהרה וא"ל דעכ"פ איתרע דהרי כעת מצאה דם דכל שלא בא בהרגשה הרי טהורה מן התורה וא"כ לא אתרע לה החזקה ומידי דהוה אם מצאה דמים טהורים דלא אתרע חזקתה וה"ה בזה. אמנם נראה דלפמ"ש הר"ש דל"ש לאוקמא אחזקתי' היכא דעכ"פ מדרבנן ודאי אתרע חזקתו וא"כ עכ"פ אינו בחזקתו הראשון כמו שהיה ולפ"ז כיון דמסיק שם דמודה שמואל דמדרבנן טמאה וא"כ כיון דעכ"פ מדרבנן ודאי טמא שוב ל"ש לאוקמי אחזקתו וטמאה דאמרינן דאימור ארגשה ולאו אדעתה ול"מ לפירוש התוס' דמדרבנן טמא אף בלא הרגשה דפשיטא דל"ש לאוקמא אחזקה אלא אף לרש"י דמדרבנן תלינן דארגשה ולאו אדעתה עכ"פ מדרבנן טמאה שוב ל"ש לאוקמא אחזקה ובזה ממילא מיושב מה שהקשיתי דהרי בש"ס תלינן שם לקולא ומנ"ל להחמיר ולפמ"ש א"ש דבס"ד דאף מדרבנן אינה טמאה בלא הרגשה שפיר תלינן לקולא דאימור הרגשת עד הוא משא"כ לפי המסקנא דמדרבנן טמאה שוב ל"ש לאוקמא אחזקה ובזה י"ל הא דאמרו בנדה דף ג' דלב"ה ס"ל דתלינן דכסבורה הרגשת מי רגלים הוא הרי דתלינן לחומרא. ולפמ"ש א"ש דבאמת לפי המסקנא דטמאה מדרבנן שוב ליש לאוקמא אחזקתה וטעמא דב"ה דאשה מרגשת בעצמה היא רק משום חזקת טהרה כמ"ש התוס' שם וכאן אתרע החזקה טהרה. איברא דאכתי מהראוי להיות דיין שעתן דעכ"פ למפרע נשאר החזקת טהרה במקומה דאף דמדרבנן טמא אבל עכ"פ למפרע לא נטמא. ובזה יש ליישב קושית התוס' שם דלב"ש היכא דבדקה ומצאה שלא בהרגשה אמאי דיין שעתן דל"ש כאן דאשה מרגשת בעצמה דהרי חזינן דגם כעת לא ארגישה. ולפמ"ש אתי שפיר דכעת שפיר תלינן דבאמת הרגישה רק שכסברה הרגשת עד היא דל"ש לאוקמא על החזקה כיון דעכ"פ מדרבנן טמאה משא"כ למפרע שפיר מוקמינן אחזקה ולא תלינן בהרגשת עד אמנם טעמא דב"ה י"ל כיון דעכ"פ האשה הלז יצאתה מחזקתה ובודאי ארגישה ותלתה בהרגשת עד שוב יש לומר דגם למפרע ארגשה כל דאין גבול מתי יצאתה מהחזקה וכמבואר בטיו"ד סי' פ"א גבי גבינות כעין סברא זו וז"ב. ומעתה נחזור לענינינו דבזה יש ליישב מה שהקשה בס"ט ס"ק ב' דאמאי בכתם אינו טמא רק מדרבנן ומטעם דלא הרגישה כמ"ש הטור בסי' ק"ץ ואמאי לא נימא דהרגישה וכסברה הרגשת שמש הוא היכא דהיה לאחר תשמיש תיכף. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דלא מוקמינן אחזקתה הוא משום דכיון דמדרבנן טמאה אף בלא הרגשה שפיר ל"ש לאוקמא אחזקתה וזהו כשמצאה דם בבדיקה שפיר אתרע חזקתה משא"כ בכתמים דגופה לא אתרע כלל ואימר מעלמא אתי ואף מדרבנן לא הי' מטמאין אי לאו גזירת חז"ל גם על הכתמים אבל מכל מקום יש לה חזקה טהרה ושפיר אינה טמאה רק מדרבנן ובזה יש ליישב דברי הט"ז לקמן סי' ק"צ שעמד עליהם בשב יעקב דבס"ק כ"ג כתב דלא נניח לתלות בכל מה דאפשר כיון שלא הרגישה ביציאת דם מגופה ובס"ק כ"ט כתב דלרבי בעד שאינו בדוק הוה כאילו ראתה בבירור דם על העד והיא טמאה מן התורה הרי דאף בלא הרגשה טמאה. ולפמ"ש אתי שפיר דבס"ק כ"ג דאיכא במה לתלות וא"כ גם מדרבנן טהורה שפיר לא חיישינן שמא ארגישה וכסברה הרגשת עד היא דאוקמא אחזקתה משא"כ בס"ק כ"ט כיון דעכ"פ מדרבנן טמאה שוב ל"ש לאוקמא אחזקה. וראיתי בספר כו"פ שחקר ג"כ בהספק הלז והנה מה שרצה לפרש דברי הש"ס דהא דאמרינן לעולם דארגישה ואימור הרגשת שמש הוא היינו שהיא אמרה שלא הרגישה כלל רק דאנן תולין שהרגישה וכסברה הרגשת שמש הוא. והנה לכאורה לפי הבנתו למה לא אמרינן בסתם דאימור הרגישה ולאו אדעתה ול"ל למתלי בהרגשת שמש ועד. אך זה אינו דבזמן מועט אין סברא לומר דהרגישה ולאו אדעתה וע' תוס' שם ד"ה הרואה וד"ה קתני. אך בגוף הדבר כבר השיגו עליו האחרונים דשם הפירוש איפכא דאנן תלינן לקולא דמה שהרגישה היה הרגשת שמש וכמו שנראה מרש"י ומ"ש ראיה מהא דהקשו בתוס' שם ד"ה אימור הרגשת שמש הוא דאמאי לא אמר אימור הרגשת מי רגלים הוא ואעפ"י שלא הטילה וכדאמרו בדף ג' ואם נימא דכאן מיירי בהרגשה ותלינן לקולא דהרגשת שמש הוא מאי קושיא דלמא שם לחומרא תלינן בהרגשת מי רגלים