דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קל

אחרים דוגמת הקליפי ערלה א"כ שוב ל"ש שניכר האיסור. אך לפ"ז שוב ממנ"פ ל"ש החזיתא דהא לא ניכר חזותא דקליפי ערלה דוקא דהא גם הבגדים אחרים צבועים דוגמתו. ומה שאמר הרב הנ"ל דיש לדמותו לחהר"ל ז"א דשם כל שגוף החתיכה אינו ראוי להתכבד שוב הבלוע בודאי בטל דהבלוע אינו ראוי להתכבד אבל כאן גוף הבגד כל שנצבע הוה חזותא מלת' דלא יתבטל עי"ז שהבגד נתחשב ונתעלה עי"ז. ומה שאמר ראי' מהא דתנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה את הפת דנתערב באחרות דתעלה באחד ומאתים ולא אמרינן דלא נתבטל וע"כ משום דהו"ל דבר הבלוע ובטל לפמ"ש אתי שפיר דאמת הדבר דשם כיון שאינו איסור בעין שפיר בטל כמ"ש הר"ש שם אבל עכ"פ בחזותא דעכ"פ משהו איכא וניכר האיסור מהראוי שלא יתבטל וע"כ דליתנהו להני מילי דכיון דאינו דבר שבמנין לא הו"ל דבר חשוב ובטל ולא הוה חזותא מלתא וא"כ גם בצמר בכור ונזיר כל דלא הי' דבר חשוב מהראוי שיתבטל. עכ"פ הדרן לדינא דחזותא לאו מלת' היא בדבר שאינו נאסר במשהו או לפי פירוש הראשון באיסורי אכילה ואין להקשות למה במקוה הכל הולך אחר המראה וכדאמרו בזבחים דף ע"ט דאמרו רבנן בחזותא ע"ש ברש"י וצ"ל דשם כיון שעיקר תלוי בשינוי מראת א"כ כל שנשתנה מראהו וחזוהו מוכיח עליו פשיטא דחזותא מלתא היא. ובזה מיושב גם הא דכ' רבינו ז"ל פי"ג מטומאת צרעת הלכה יו"ד בגד ששתיו צבוע וערבו לבן ערבו לבן ושתיו צבוע הכל הולך אחר הנראה והיא משנה פי"א דנגעים הרי דהולך אחר המראה משום דגם שם עיקר הוא דהתור' הקפידה על מראה לבן דוקא לנגעים ולכך כל שנשתנה מראיתו הולכין אחר המראה ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ד' שהאריך שם בזה אבל במקום דלא הקפידה התור' על החזותא חזותא לאו מלת' היא. ולפ"ז הי' מקום לומר דהיכא דהקפידה תורה על המרא' וחזותא כגון עד"מ ברצועות שחורות אז בעינן שיהי' מן המותר בפיך כיון דשם החזותא מלתא היא והתור' הקפידה עליו. אך נרא' דניהו דהקפידה התורה על החזותא אבל לא הקפידה במה ישחירו אותן שעיקר הקפידא שיהיו שחורות אבל לא הקפידה במה יעשה שחורות ויש להאריך בזה בדברי הנודע ביהודה מהד"ק חלק או"ח סי' א' ובנוב"י שם סי' ד' וליישב הרבה קושיות שהקש' בנו שם אבל אכ"מ להאריך ודו"ק היטב כי הוא ענין נבחר ונחמד ת"ל

והנה מדברי הרא"ש בתשובה כלל מ"ב סי' ו' נרא' ג"כ דחזותא לאו מלתא היא שהרי כ' במי שנתן טבלא לאומן לציירה ואח"כ אסרה האומן על הבעה"ב דא"י לאסור עליו דאין אומן קונה בשבח כלי ואף למ"ד אומן קונה בשבח כלי היינו היכא שיש ממשות בשבח כגון שנתן עצים ותיק לו כלי אבל הכא שציירה בסממנים ואין בו ממש דאיבעיא לן בהגוזל קמא דף ק"א אם יש שבח סממנין בצמר או לא ולא אפשיעא ע"ש. הרי דקי"ל דחזותא לאו מלתא היא. הן אמת דדבריו תמוהין דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי קונה ע"י שבח בגוף הכלי כמ"ש המוהר"ש הלוי וא"כ גוף הכלי קונה ע"י הצבע וא"כ הו"ל דבר שיש בו ממש ויכול לאסור אך נראה דבאמת בנדר א"י להדיר על אחר דבר שא"ש וא"כ שפיר כתב הרא"ש דאיך אפשר דיחול הנדר על גוף הכלי הא גוף הכלי אינו של האומן רק ע"י השבח קונה הכלי ואיך אפשר לומר דע"י החזותא שהוא דבר שאין בו ממש יוכל לאסור דבר שיש בו ממש דזה שיש לו אינו שלו והיאך יהיה הנאסר חמור מן האוסר דהא גוף הכלי אינו שלו וא"י לאסור רק ע"י הצבע וכיון דבגוף הצבע אין בי ממש וא"י לאסור א"כ איך יוכל לאסור עי"ז הכלי ועוד דהוא יכול לגרר לו הצבע וא"כ שוב אין לו חלק בהכלי דדוקא האומן א"י לגרר הצבע כמ"ש הרא"ש אבל הבעה"ב יכול לגרר הצבע מהטבלא ואין לו חלק בגוף הכלי וז"ב מאד מאד. ובזה מיושב קושית המהר"ש הלוי שהקש' דהא בדף צ"ט אמרו בהדיא דהנותן צמר לצבוע דאומן קינה בשבח כלי והרי דצבע יש בו ממש להיות אומן קונה בשבח כלי. ולפמ"ש א"ש דבאמת קונה הכלי לענין שיהי' פטור מהשבח שקלקל אבל א"י לאסור עליו וז"ב. ובזה יש ליישב קושית הפ"י בהא דחש"ו כותבין את הגט והא אומן קונה בשבח כלי וכ"כ במק"א ליישב ולפמ"ש י"ל דדיו לא הוי ממש רק חזותא בלבד וא"כ פשיטא דא"י לקנות גוף הכלי שלא יוכל לגרש עי"ז וז"ב. ובלא"ה י"ל כיון דאמרו והוא שיהי' גדול עומד ע"ג א"כ גוף הגט לא נעשה ע"י החש"ו רק ע"י הגדול עומד ע"ג אם כן הוא אינו רק אנר ידי' הוא דנקט ובכה"ג ל"ש אומן קונה בשבח כלי וכמו באם הצמר והצבע של בעה"ב דאינו קינה בשבח כלי וז"ב ודו"ק ועיין תוס' ב"ק דף ק"א ד"ה ולא שכתבו דהא לא יצבע הוא מדרבנן משמע דאף באיסור דרבנן שייך חזותא ודלא כהר"ן וצ"ע

והנה במ"ש הפ"י בסוגיא דזוז"ג להשיג על המהרש"א דהתנור עצמו לא מקרי גורם כלל רק העצים שהתנור אינו עשוי רק לשמור האש שלא יתפזר כמ"ש בירושלמי וע"ז שאל אותי החריף מוה' פייביל שרייאיר מבוטשאטש דבכל הסוגיא מבואר דהתנור מקרי גורם דלא כהפ"י. והשבתי אם איני כעת יורד לעומקא של סוגיא אבל סמכתי על הפ"י שלא טעה בהסוגיא שעמד בה וכוונתו דודאי התנור מצד עצמו מקרי גורם שהרי נאפה בתוכו ורק לענין אבוקה כנגדו דהמהרש"א כתב דהתנור מקרי גורם ושם ס"ד דזוז"ג מותר רק באבוקה כנגדו הוא דאוסר וע"ז כתב הפ"י דאבוקה כנגדו הוא רק משום שלהבת של אש וזה אין התנור מועיל כלל רק שלא יתפזר בחנם אבל אין בו כח בפ"ע רק מכח העצים וז"ב בכונתו: ואם שגיתי אני כבר בי רב דחד שעה כעת בסוגיא זו ואין בכחי להעמיק יותר

והנה החריף ושנון מוה' מאיר בראם ני' אמר לי ליישב הא דאמר ר' אלעזר דעצי אשירה והקשה רש"י דהי' לו לומר ר"א ומחלוקתו ואמר דמהת"ק ל"ק דבאמת זוז"ג היא מטעם ביטול כמ"ש הר"ן ולפ"ז הא התוס' הקשו דבעצי אשרה אמאי אפרן אסור להוי כע"ז שנשתברה מאיליה וכתב במג"ש דל"ק דהא אמרו בע"ז דף מ"ב גזירה דלמה מגבה לה והדר מבטל לה ולפ"ז ל"ש ביטול בזה דבאמת בעצמותו אינו אסור רק משום גזירה והו"ל כהיתר בהיתר דלא בטל כיון דבאמת בעצמותו מותר ול"ש ביטול וא"כ ל"ש זוז"ג דהוא משום ביטול אבל ר"א דס"ל דיוליך הנאה לים המלח והיינו דוקא בדברים התופסים דמיו דאל"כ ל"מ הולכת הנאה וא"כ אם אינו אסור בעצם ל"מ הולכת הנאה וע"כ דלא ס"ל כר"ל דע"ז שנשתברה מאיליה דמותרת ושוב מוכח דזוז"ג אסור ובאמת שדבר חכמה אמר ואפריון נמטי' אבל יש לפקפק הרבה דבאמה כאן לא הוה רק חד בחד וכתב הר"ן דאף דבאיסור בעין צריך להיות חד בתרי כל דהוה הך מחמת גרמת איסור כל דאיכא גרמת היתר בטל ע"ש בר"ן ספ"ג דע"ז שהאריך בזה ולפ"ז מה ענינו דהיתר בהיתר לא בטל הא כאן לא הוה ככל ביטול דעלמא דמתורת אחרי רבים להטות אנו דנין דנימא דהיתר בהיתר ל"ש שנהפך הטעם רק דכל שזוז"ג לא בא בסבת האיסור לבדו וא"כ מה בכך שהיא היתר בהיתר סוף סוף לא בא בכח אבוקת ע"ז לבדו והדבר דומה למה דמבואר בש"ע יו"ד סי' צ"ט ס"ו בהג"ה כזית חלב שנפל למים ונתבטל בששים ואח"כ נפל מן המים לקדיר' של בשר דמותר וביאר השיך דל"ש בזה היתר בהיתר לא בטל ע"ש והיינו דמ"מ אין בו טעם חלב ע"ש בפרמ"ג. ולפמ"ש יש להמתיק הדברים דהא עכ"פ נתבטל במציאות בששים ודוקא ברוב או בכלאים ביבש ביבש דמתורת ביטול האיסור ונהפך להיתר שפיר אמרינן דבהיתר בהיתר לא בטל משא"כ בזה דל"ש הטעם כלל ונתבטל במציאותו וז"ב ובזה יש ליישב הרבה קושיות שהקשו על היתר בהיתר דלא בטל ובתשובה הארכתי בזה ולא נפניתי כעת לחפש ולעיין ולפ"ז ה"ה כאן דעכ"פ ליתא לגרמת הע"ז לבדו ושפיר בטל. ובלא"ה נראה לפענ"ד כיון דכאן גרסי' ואחרות באחרות ועיין תוס' שם ובביצה דף ג' ולפ"ז הא נודע מ"ש השיך סי', ק"י ס"ק נ"ב בשם הגאון מוהר"ם אשכנזי ז"ל לחלק בין אכילה דאסור אף בס"ס אבל לענין איסור הנאה מותר בס"ס והיינו דאכילת איסור חמיר. ולפ"ז כאן דאם נימא דליכא איסור כלל רק משום גזירה ולכך ל"ש ביטול דהו"ל כהיתר בהיתר עכ"פ בס"ס מותר אף באכילה דל"ש באכילה להחמיר דבאמת בעצם היתר הוא ודו"ק היטב כי הוא עמוק. גם מה שהקשה דנימא דהו"ל דבר שיל"מ ע"י שיכול להוליך הנאה לים המלח ול"ש ביטול וע"ז חידש דכיון דכל זמן שלא נתערב אינו מותר להוליך הנאה לים המלח רק כשנתערב א"כ נתבטל מקודם שנעשה דבר שיל"מ ול"ש בזה דשיל"מ. ובזה האריך ליישב דלכך אחרות באחרות ל"ש ביטול דכל דכבר נתערב ושוב מותר להוליך לים המלח שוב שייך דבר שיל"מ. הנה זה בודאי אינו דכל שאתה מתיר התערובות הראשון בשביל דלא הוה דבר שיל"מ פשיטא דאחרות באחרות לא מקרי דבר שיל"מ וא"ל דזוז"ג אסור וא"כ התערובות הראשון אסיר וממילא תערובות השני שוב הוה דבר שיל"מ אבל גוף הדבר לפענ"ד לא נהירא ול"ש דבר שיל"מ כל שצריך לפזר בכדי שיווי כל העצים וכמו שנראה מהמגיני שלמה בפסחים שם והאריך בזה בא"מ שם ומיהו יש לומר כיון דא"צ לתת רק כשיעור שווי דמי עצי אשרה א"כ עדיין הועיל לו העצים במה שהתנור סייע עם העצים וזוז"ג וא"כ עדיין יש לו ריווח מה שהתנור סייע לעצים ואף שהתנור מותר בעצמותו כיון דזוז"ג אסור א"כ גם סיוע התנור מקרי איסור וזה מוליך רק כדמי עצים בלבד. ובלא"ה י"ל לשיטת הפוסקים דרק בע"ז מועיל להוליך הנאה לים המלח משום דתופסת דמי' ועש"ך סי' ק"י א"כ איך שייך דבר שיל"מ דל"ש לומר דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דלעולם לא יהיה מיתר רק שצריך להוליך דמיו ואדרבא בשביל שתופסת דמיו עבר האיסור על הדמים שוב נתפס האיסור על הדמים ג"כ אבל האיסור נשאר במקומו רק שכל שישליך לים לא נהנה מהאיסור אבל האיסור לא הותר לעולם. ובאמת צ"ב דלפ"ז מה אמרו רבנן אין פדיון לע"ז והיינו שתופסת דמי' והא אדרבא בשביל זה ראוי שיועיל הולכת הנאה לים המלח. וצ"ל דכוונתם דעכ"פ דתופסת דמי' ואין פדיון לע"ז א"כ גוף הע"ז עכ"פ נשארה באיסורה ומה מועיל הולכת הנאה. ובזה יש ליישב מה דמייתי מר"א לבד משום דלרבנן י"ל דהו"ל דבר שיל"מ כיון דכל שמוליך הנאה שוב עכ"פ לא ידבק בידו הנאת ע"ז ומ"מ אסור דגוף הדבר נשאר באיסורו ומקרי כדבר שיל"מ משא"כ לר"א ויש לפקפק בזה ועכ"פ גוף הדברים נכונים

וראיתי במחנה אפרים הלכות מאכלות אסורות פט"ז שהקשה בהך דזבחים דף ע"ז דקרי לע"ז אין לו מתירין והא יש לו מתירין ע"י פדיה להוליך לים המלח ועיין שעה"מ פ"ו מעכו"ם הלכה י"ב שהאריך. ולפענ"ד נראה כמ"ש ועיין במח"א שם ותמצא סיוע לדברי ודו"ק

והנה בירושלמי פסחים פ"ב אמרו לא יסיק בו תנור וכירים עבר והסיקו יבא כהדא אם חרש יותץ ישן יוצן. והנה בשנת תרכ"ו בא אלי