דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קכט

שדבר שצריך לאכול בירושלים יוכל לפדות ודבר שאין בו ממש ל"ש פדייה אבל כאן הפדייה היא למען לא יהנה מהאיסור וכל שיש שבח עצים בפת צריך פדיה וז"ב. ובזה הן נסתר מחמתו גם דברי הא"מ בתשובה שם שנשתמש ג"כ לענין הקדש בסברא זו של הר"ש ולפענ"ד אין ענינו לשם ודו"ק

וראיתי בישוע"י לדו"ז הגאון ז"ל באו"ח סי' תמ"ה שהקשה בהא דכתבו התוס' בפסחים דף כ"ז דרבנן דס"ל מפרר וזורה לרוח ס"ל כר"י גבי ע"ז דס"ל דשוחק וזורה לרוח גבי ע"ז והקשה דהא ר"י ס"ל דזוז"ג מותר והרי המ"א כתב דבחמץ זוז"ג אסור דמשהו איכא ודבריו הם ע"פ דברי הר"ן שכתב דזוז"ג מתורת ביטול היא ובחמץ דלא בטל אף זוז"ג אסור. ולפענ"ד נראה בפשיטות דהנה כל החשש היא שמא יגדל צמחים ויהיה משהו והרי עכ"פ בתוך הפסח לא יגדל צמחים ואחר הפסח אינו במשהו ולדעת כל הפוסקים אף בלא ששים מותר ואף לדעת הטור סי' תמ"ז עכ"פ בששים די וליכא חשש כלל וז"ב ופשוט דהוא לא כתב רק דאסור לאפות בפסח משום דמשהו איכא וז"ב

שוב מצאתי בא"מ ח"ב בשו"ת שם שהרגיש בזה. והנה התוס' הקשו בע"ז דף סיב ע"ב ד"ה אתי לזבולי דהא פסקינן כר"י דזוז"ג מותר ועיין במהרש"א שם. והנה לפמ"ש לעיל דביי"נ דאסור במשהו א"כ ל"ש זוז"ג דעכ"פ משהו מיהא איכא ולפ"ז לפמ"ש הר"ן דאף ביי"נ דרבנן ג"כ אסור במשהו לא מועיל זוז"ג דעכ"פ משהו מיהא איכא משא"כ בגינתא דאזדבל בזבל דע"ז או בנבי' ל"ש משהו כמ"ש לעיל דנתרסק ובטל חשיבותו וזה ברור ודו"ק

והנה בענין חזותא אי מלתא היא או לאו אבעיא דלא אפשיטא בב"ק דף ק"א ולפענ"ד נראה דבר חדש בזה דע"כ לא אבעיא אי חזותא מלתא או לא רק באיסורי הנאה ולא באיסורי אכילה וחילא דילי דכמו לענין שבח עצים בפת כתבו התוס' דזה דוקא בא"ה ולא באיסור אכילה ומטעם דבאיסור אכילה כיון דאינו אוכל העצים מה אכפת לן אבל בא"ה הא עכ"פ בא לו הנאה ע"י העצים כמו כן בענין חזותא כיון דבאמת אין בו נו"ט רק חזותא בעלמא בשלמא בא"ה כל שיש לו חזותא פרי עכ"פ נהנה מזה שיש לו מראה נאה ויפה משא"כ באיסור אכילה אטו אוכל החזותא ומה אכפת לן בחזותא אטו אוכל יותר ע"י החזותא הא החזותא באמת אינו ממש בעצמותו וז"ב מאד ושם דהאבעיא קאי לענין גזילה שפיר כל שהחזותא עושה אותה יפה ומהודרת ומוסיף בדמים עי"ז עכ"פ נהנה מזה הגזלן ושפיר צריך לשלם ושפיר איבעיא להו אי חזותא מלתא היא שיהיה שייך בו ענין גזילה או לא וע"ז פריך מערלה ושני ליה דשם הנאה הנראה לעינים אסרה תורה וזה אסור וכ"כ בשביעית גלי קרא וז"ב

ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הר"ן בתשובה סי' ע' שכתב דחזותא לאו מלתא היא אלא באותן א"ה דגלי בהו קרא דהיינו ערלה ושביעית אבל ע"ז לא ואעפ"כ אין להקל בע"ז יותר מערלה ושביעית ואעפ"כ כיון דנקטינן מבעיין להקל בא"ה של דבריהם אפי' תאמר שהחמיר הכתוב בע"ז בערלה ושביעית אפ"ה כיון דאין גוף האיסור שם דחזותא לאו מלתא היא אלא גרמת הנאה היא שאסר הכתוב וכל שיש שני גורמים הו"ל זוז"ג זה תורף לשונו כפי מה שהעתיק הפר"ח ביו"ד סי' ק"ב ס"ק ה' ותמה הפר"ח דאם נימא שהחמיר הכתוב בע"ז דחזותא מלתא היא א"כ אין כאן זוז"ג דיש בו ממש ע"ש שהניח בקושיא והמעיין היטב ימצא כי תמיה גדולה היא וראיתי בפר"ח שם שהאריך ליישב דניהו דחזותא מלתא היא אבל אין בו ממש ע"ש שכתב בעצמו דלשונו אין מורה כן אלא שגודל התמיה דחקו לזה ולפמ"ש הדברים פשוטים דמתחלה נסתפק הר"ן אם דוקא בא"ה דערלה ושביעית גלי קרא דחזותא מלתא היא בהם אבל בע"ז לא וע"ז אמר דאף אם נימא דבע"ז חזותא מלתא היא אבל כיון דגוף האיסור אין שם כיון דבעצמותו אינו דבר רק שבא"ה שייך חזותא וכמ"ש דהוה כמו שבח עצים בפת דסוף סוף נהנה מזה א"כ כיון דעכ"פ בעצמותו אין שם דבר רק שגרמת הנאה הוא שאסר הכתוב וכיון שרק הנאה הגורם אסרה התורה כל שיש גורם היתר ג"כ הו"ל זוז"ג ודו"ק היטב כי נכון הוא בכונתו

וראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חא"ח סי' ג' שהאריך ג"כ בביאור דברי הר"ן אלו ודרך בעקבות הפר"ת ותמהני שלא הרגישו בסברא זו וכמו בשבח עצים בפת דכל שיש זוז"ג שרי ה"ה בזה וזה ברור לדעתי על כל פנים דברי הר"ן מיושבים היטב ומ"ם התוס' בד"ה ולא יצבע אף דכל הנאות אסרה תורה מכל מקום צריך קרא על צביעה משום דהו"א דחזותא לאו מלתא היא היינו דהו"א דאף בא"ה ג"כ חזותא לאו מלתא היא ותירץ דאיכא למילף מהכא דחשיב להו בעין והקשה בנוב"י שם דא"כ איך כתבו התוס' בע"ב שם ד"ה רבא רמי דהקשו תימה דהא לעיל עשני שאני ערלה דכתיב קרא ומאי פריך מערלה אטומאה. ולפמ"ש התוס' דיש למילף מערלה לשאר דברים א"כ דלמא רומיא דרבא קאי בהך צד דיש למילף ולפמ"ש א"ש דאף שכתבו התוס' דיש למילף הוא דוקא בא"ה וכמו בשבח עצים בפת לא בטומאה דלא שייך בו איסור הנאה ושפיר הקשו התוס' וע"ז משני התוס' דרומיא דרבא קאי אם נימא דחזותא מלתא היא אף בשאר דברים וע"ז עסיק דעכ"פ בדרבנן יש להקל וז"ב. ומעתה זכינו לדין דבאיסורי אכילה או טומאה בודאי יש להקל בדרבנן אבל בא"ה יש להחמיר דסוף סוף נהנה עכ"פ. איברא דלפ"ז אינם מדוקדקים דברי הר"ן שכתב כיון דנקטינן מאבעיין דבא"ה של דבריהם יש להקל. ולפמ"ש י"ל דא"ה אף בדרבנן יש להחמיר. ומה דאמר דבדם תבוסה שאני דהיא דרבנן הוא משום דשם ל"ש א"ה ושפיר מקילין בדרבנן ואפשר דמשמע ליה להר"ן דגם באיה אין להחמיר בדרבנן כיון דעכ"פ האיבעיא לא נפשטה אם דוקא בערלה ושביעית גלי קרא דחזותא מלתא היא וא"כ בשאר א"ה יש להקל בדרבנן. יהיה איך שיהי' עכ"פ באיסור אכילה ודאי יש להקל דלאו איסור הנאה היא

ובזה מיושב מה דהקשה הפר"ח דאמאי לא מני רבא חזותא לענין איסורא. ולפמ"ש לענין איסורי אכילה ל"ש חזותא כלל ורבא מיירי שם מאיסורי אכילה ועיין במנחת יעקב כלל ע"ד ס"ק ה' שגם הוא דעתו דבאיסורי אכילה ל"ש חזותא מטעמא אוחרי אבל מ"ש הנכון ת"ל בסברא וטעמא. ומה שהאריך שם לדחות דברי הש"ע באו"ח סי' תקי"ג שכתבו לאסור בביצה משום חזותא לפמ"ש יש ליישב דבביצה דאסורה בטלטול ובכל הנאות אסורה א"כ שפיר שייך ענין חזותא ואף דבדרבנן קי"ל להקל אף בא"ה וכמ"ש בש"ס לענין דם תבוסה וכבר האריכו הפר"ח והמ"י לדחות דברי הש"ע מחמת זה הנה לפמ"ש באמת מש"ס אין ראיה לענין א"ה וכמ"ש ואף דבדברי הר"ן מפורש דאף בא"ה דרבנן יש להקל וכן נראה משטמ"ק שם וכ"כ ביש"ש בב"ק סי' כ"ח בהגוזל סם מ"מ כיון דהוה דבר שיל"מ א"כ גם בדרבנן מחמירין וכ"כ הכו"פ ות"ל קיימתי מסברא דנפשאי וכן עיקר

עוד היה נראה לי בטעם הדבר דחזותא מלתא בא"ה הוא משום דבאמת אין בו ממשות ולכך בא"ה דעכ"פ משהו יש בו ואסור דבא"ה אף משהו אסור דהרי מ"מ יש לו הנאה וכבר כתב ה"ה פ"ח ממאכלו' אסורות דא"ה דין חצי שיעור יש לו אבל באיסורי אכילת דלא נאסר במשהו שוב ל"ט לאסור בחזותא וכעין זה כתב הפליתי בסי' ק"ב לענין לבנו את המאכל דכיון דשם הוה דבר שיל"מ דהוא במשהו אף בחזותא אסור ע"ש

ומן האמור השבתי למה ששאלני ידידי הרב החריף והבקי מוה' צבי יהודא ליב הכהן נ"י מראווא בהא דמבואר בפ"ג דערלה משנה א' ומשנה ב' דבהצובע בקליפי ערלה ונתערב באחרים או שצבע מלא הסיט וארגו בבגד וא"י איזהו דר"מ ס"ל ידלק ורבנן ס"ל יעלה באחד ומאתים ואילו במשנה ג' שם בצמר בכור ונזיר מבואר סתם במשנה דידלק וכתב הר"ש בשם הירושלמי דמשנה ג' ע"כ אתיא אליבא דר"מ דלרבנן למה לא יעלה באחד ומאתים אבל הרמב"ם פירשה אף אליבא דרבנן והוא תמוה ועיין בתוי"ט שם ואמר הרב הנ"ל דס"ל לרבינו דדוקא בצביעה פליגי ר"מ ורבנן דר"מ מחשב הצביעה לבעין ולכך ס"ל דלא בטל דדבר חשוב לא בטל אבל רבנן אף דס"ל דהוה דבר חשוב מ"מ כיון דצביעה לא מקרי ממש והו"ל כאיסור בלוע דלא מקרי איסור לענין חהר"ל דכיון דגוף החתיכה אינו אסור רק שבלוע בו איסור וגם כאן כיון דחזותא לאו מלתא היא הו"ל כבליעת ובהתבטל גוף הבגד ממילא גם החזותא בטל לרבנן א"כ זה דוקא לענין צביעה אבל במשנה ג' שפיר לא בטל אף לרבנן. ואם כי לכאורה דבר חכמה אמר מ"מ אין דבריו נכונים לאחר העיון בעומק הענין דממנ"פ אם ס"ל לרבנן דמקרי דבר חשוב אף שאין דרכו למנות א"כ גם בחזותא לא בטיל דכיון דהוה דבר חשוב דאסור במשהו שוב הוה חזותא מלתא דהא משהו עכ"פ איכא וכמ"ש הכו"פ וע"כ דלא הוה דבר חשוב לרבנן דס"ל דאין מקדש אלא ששה דברים בלבד וא"כ יקשה למה לא תעלה באחד ומאתים בבכור ונזיר וע"כ צריך לטעמו של הרמב"ם. איברא דלכאורה צ"ב בהא דהקשו התוס' בחולין דף פ"ג ד"ה רואין דלמה לי קרא דאין עולין מבטלין זא"ז הא בלא"ה מראה דם הפר ניכר בו וכתבו דהוה דיהה ע"ש וכ"כ בסוטה דף ט"ז ע"ב ד"ה מביא ומה קושיא הא ניהו דהוה חזותא הא חזותא אינו רק משהו ואם נימא דעולין בטלין שוב מה אכפת לן בחזותא הא לא הוה ממשות רק משהו בעלמא. וצ"ל כיון דשניהם שווים בעצם דשניהם דם ושווים במראה שוב פשיטא דבכה"ג חזותא מלתא היא דהא שניהם דם ושתיהן שוות בדם. ובזה מיושב מ"ש דהוה דיהה והקש' המנחת יעקב בכלל ע"ד הנ"ל דמ"מ חזותא מלתא היא ומזה הוכיח דחזותא לאו מלתא היא ולפמ"ש היינו דוקא במקום שבטל גוף הדבר ולא נשאר רק משהו אז מחמת החזותא אינו אבל כל שלא בטל אז גם החזותא מלתא. ובזה יש מקום ליישב המשניות האלו דבאמת בצביעה כיון דנתערב באחרי' הצבועי' דוגמתו דאל"כ היה ניכר ולא היה שייך עירוב וכיון שכן שפיר בטל לרבנן דחזותא ל"ש דהא גם הבגדים אחרים יש להם אותו הגוון ול"ש בזה חזותא מלתא היא. ומ"ש התוס' דדם הפר ניכר היינו כיון דמשערין כאלו היה מים א"כ שפיר הקשו דניכר מראה אדמומית ומקרי דם אבל כאן לא ניכר החזותא. אבל גם זה ליתא דאכתי קשה אמאי לא יתבטל במשנה ג' דכיון דאינו דבר שבמנין מהראוי שיתבטל אף בדבר שאינו בחזותא מ"מ למה לא יתבטל וע"כ א"א לומר כן. ובלא"ה בדבר הניכר ל"ש ביטול וכאן החזותא ניכר ול"ש ביטול וא"כ א"א לומר דטעמא דרבנן בשביל שהחזותא בטל דהא החזותא כיכר ול"ש ביטול וכ"כ הפרמ"ג בהדיא במשבצות סי' ק"ב דלכך באיסורי אכילה שייך חזותא דהא הוה דבר הניכר ול"ש ביטול. אלא שלפ"ז הי' מקום לומר כיון דכאן הא סור אינו ניכר כיון דנתערב בצבועים