דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קכח

אינו אסור לענין הפת דהו"ל זוז"ג והדבר חמיה מצד הסברא דמה ענין זוז"ג לשבח עצים בפת. ולפמ"ש א"ש דכיון דאף באבוקה כנגדו אינו רק איסור מדרבנן א"כ פשיטא דכל שיש זוז"ג דבטיל כיון דאינו רק דרבנן א"כ כמו במוקצה דרבנן מותר אף בגורם אחד כמו כן כאן דיש שני גורמים דגם התנור אף דנגמר באיסור אבל אינו ניכר בעין וכל דאינו בעין ל"ש שבח עצים בפת עי"ז וז"ב לדעתי בסברת המהרש"א. ואם חומה היא ממילא מיושב מה שתמה השעה"מ על המהרש"א וכתב בפ"ג מחמץ דאשתמיטתיה כל הני רבבוואתא דהרמב"ם כתב שם דאם אפה בו הפת אסור ומשמע דכל שיש שבח עצים בפת אף דאיכא זוז"ג אסור וכ"כ הטור ביו"ד סי' קמ"ב בהדיא וכ"כ רש"י בע"ז דף מ"ט ד"ה אפה בו וכו' ע"ש שהאריך. ובאמת שהוא תמוה גדולה על המהרש"א. ולפמ"ש א"ש דהנה כ"כ לעיל דבחמץ וע"ז דאפרו וגחלתו אסור אף התוס' מודו דאבוקה כנגדו אסור מן התורה וא"כ אין מכל הפוסקים האלו ראיה שהם קאי לענין ע"ז ולענין חמץ דאבוקה כנגדו אסור מן התורה ושפיר שייך שבח עצים בפת ול"מ זוז"ג אבל המהרש"א דקאי לענין ערלה וכ"כ דאפרו וגחלתו מותר שפיר כתב המהרש"א דאמרינן זוז"ג אף באבוקה כנגדו. ובאמת כל קושית השעה"מ על מ"ש המהרש"א דל"ש שבח עצים בפת בתנור ישן דהוה זוז"ג זה ודאי א"ש לשיטת המהרש"א הנ"ל דשבח עצים ל"ש באיסור דרבנן וא"כ פשיטא דאף דיש כאן עצי איסור ואף באבוקה כנגדו מ"מ כיון דאינו רק איסור דרבנן ל"ש שבח עצים בפת

ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ עוד מהא דאיבעיא להו בדף ע"ה גרפו את התנור מהו ובמה מיירי אי בתנור ישן אף באבוקה כנגדו שרי דהו"ל זוז"ג ואי בחדש איך קאמר הפת מותרת. ובאמת שכפי מה שחידש המהרש"א כאן דאף בחדש ואבוקה כנגדו שרי יקשה טפי ותמהני על השעה"מ שלא הרגיש בדברי המהרש"א לענין תנור חדש דזו יותר תמוה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אף כשאבוקה כנגדו מותר מן התורה ולכך מותר משום זוז"ג. ומעתה התם דקאי הש"ס דאבוקה כנגדו אסור מן התורה וכמ"ש התוס' שם דבש"ס שם לא משמע כר"י וא"ש. וראיתי להפ"י שגם הוא עמד על המהרש"א הנ"ל. וכ' דאיך אפשר לומר דהתנור שנגמר באיסור יהי' מקרי גורם להיתר ובפרט כשאבוקה כנגדו דהוא הוא הגורם לאפות הפת ולפמ"ש א"ש ובאמת אגיד כי אם כי נדחקתי ליישב דברי המהרש"א לחיבת פי קדשו ולהדר פני זקני ז"ל. אבל הדבר א"א לאמרו דמלבד דגוף דינו של המהרש"א ופירושו בתוס' דבמוקצה כיון דאינו אסור רק מדרבנן ל"ש שבח עצים בפת אינו מוכרח ויותר נכון פי' המהרש"ל אף גם דזה אינו רק ס"ד דתוס' אבל התוס' אסקו דבמוקצה ל"ש שבח עצים וכ"כ בע"ז דף ס"ו באורך וגם יש לחלק בין התם דגוף האיסור אינו רק דרבנן וכאן גוף האיסור הוא תורה רק דאבוקה כנגדו אינו אסור רק מדרבנן וגם קושית הפ"י ממשנה מפורשת בערלה פ"ג מ"ה לענין קליפי ערלה ושם מיירי באבוקה כנגדו ודבר ה' בפיו אמת שכ"כ התוס' יו"ט שם בהדיא וא"כ א"א לומר כהמהרש"א אבל מ"מ הסברא מצד עצמה יש להאמר ודו"ק

והנה בהא דאמרו בש"ס אימור דשמעת לרבי יש שבח עצים בפת זוז"ג מי שמעת לי' והקשה חכם אחד מהא דכתב הר"ן סוף ע"ז דהא דכתבה התור' להגעיל הנותר אף דנעשה לפגם משום דהעצמותו אינו לפגם רק שמפגים התבשיל ולכך צוותה התור' לשרוף ולהגעיל דשם נותר עליו. ולפ"ז כאן דיש שבח עצים בתנור ובתנור גופא הוא איסור וא"כ אף שאח"כ לגבי פת הו"ל זוז"ג מ"מ חייב לשרפו כמו שהיתה בתנור ולק"מ דבשלמא בנותר דגזירת הכתוב היא שצוותה התור' לשרפו וא"כ כיון דשם נותר עליו חייב לשרפו אף שנפגם לגבי תבשיל דהיכא הקפידה התור' שלא יתן טעם בתבשיל עיקר הקפידא שקדשים לא יהיו נותר וע"ז הקפידה התורה וע' בשו"ת הח"ץ ז"ל סי' פ"א משא"כ כאן אטו הקפידה התור' על ערלה שלא יהי' ערלה עיקר הקפידא שלא יהנה מן הערלה וכיון דא"א להנות מן הערלה שבפת יהי' זוז"ג למה יאסור. ובזה מיושב ג"כ מה שהקש' מקדירות בפסח דלאחר זמנן במשהו והא בהקדירה היה טעם לשבח ולתבשיל הוא לפגם. ולפמ"ש אתי שפיר דלא הקפידה התור' רק שלא יעבור בב"י וכיון שהוא לפגם והלא בקדירה לא עבר על ב"י וכל שלא עבר בב"י ליכא קפידא לשבור ודו"ק

וראיתי במח"א הלכות מאכלות אסורות פרק ט"ז הלכה כ"א שכ' לענין מנעלים של גוים שנותנין חומץ להכין העור שרצה הר"ן להתיר מטעם זה וזה גורם וכ' הוא דאינו נראה כן דלא חשיב בכה"ג זוז"ג כיון דהוא עשוי להעמיד הצבע ול"ח בכה"ג זה וזה גורם ע"ש. ולא זכיתי להבין דא"כ היאך חשיב בתנור בעצים איסור זה וזה גורם דפשיטא דעצי האיסור שאופין בם זה ודאי מעמיד הפת והוא הגורם שתאפה וצ"ע. והנה לכאור' הי' נ"ל טעם של הרמ"ה דלכך באליל לא חשיב זוז"ג דהנה אמרו בפסחים לגבי הקדש דכיון דלא בטיל מהראוי לאסור ולפמ"ש הר"ן בטעם זוז"ג דהיא מתורת ביטול א"כ כל שלא בטיל שוב ל"ש זוז"ג ולפ"ז כיון דע"ז לא בטיל כדשנו חכמים בלשון המשנה בע"ז דף ע"ג דע"ז לא בטיל ופירש"י צורה של ע"ז והטעם משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה א"כ ל"ש ביטול ולא זוצ"ג משום דלא בטיל. וראיתי בא"מ שהרגיש בסברא זו אך דחה דביי"נ אינו אסור רק בנפיל היתירא לגו איסורא. ולא הבינותי דזה שייך לענין יי"נ וכמבואר סי' קל"ד אבל לענין ע"ז ל"ש כל החילוקים האלו ובסי' ק"מ אינו מבואר שום חילוק בזה וע"כ דבריו צ"ע. אמנם מטעם אחר יש לדחות דע"ז דלא בטיל היא כשהיא כל הצורה בשלימות אבל כאן דנטל ממנה כרכר וכדומה בכה"ג לא הוה דבר שבמנין וכל הדברים החשובים שנתרסקו קצת בטל חשיבותייהו וע' בסי' ק"א ובסי' ק"י וכ"כ בהדיא הריטב"א בחידושיו לע"ז שם ע"ש. אך מטעם אחר נראה לפענ"ד דלא בטיל דהו"ל דבר שיש לו מתירין דהא נכרי מבטל ע"ז של חבירו בע"כ וא"כ הוה בידו קצת שיכפה לנכרי שיבטל וכיון דיש לו מתירין ע"י ביטול חשיב דבר שיל"מ ולא בטיל וכיון שלא בטיל שוב ל"ש זוז"ג וכמ"ש הר"ן. ובזה מיושב היטב קושית הב"י מהא דגינתא דאזדבל דהתיר ר"י משום דזוז"ג ולפמ"ש א"ש דרש"י פירש שם דהי' תקרובת ע"ז ותקרובת ע"ז קי"ל דאין לה ביטול וכמ"ש בסי' קל"ט ס"ב וע"ש בט"ז הטעם וכיון דאין לו ביטול שוב לא הוה דבר שיל"מ ושפיר שייך זוז"ג. שוב ראיתי במהרש"א גבי עצי הקדש שהרגיש בזה דמה קמבעיא לי' גבי הקדש ומשום רלא בטיל אפילו באלף הא גם ע"ז לא בטיל וצ"ע דכאן בטיל דנפצע ונתרסק ואזיל חשיבותן. אך מ"ש א"ש. עוד היה מקום לומר כיון דס"ל לר"א דיוליך הנאה לים המלח ויש לו פדיון לע"ז א"כ חשוב דבר שיל"מ כמו בהקדש דחשיב לי' דבר שיל"מ כיון דיוכל לחללו על שו"פ ושפיר לא בטל ול"ש זוז"ג. אלא דלפ"ז לת"ק דר"א דס"ל דאין לו פדיון מהראוי שיהי' מותר א"כ יקשה בהא דמייתי הש"ס דר"א ס"ל דזוז"ג אסור מע"ז ומה ראי' דהא ר"א ס"ל דיוליך הנאת לים המלח א"כ יש לו פדיון ואדרבא מת"ק הו"ל להביא ראי' דס"ל דאין לו פדיון ורש"י כ' שם דמר"א ומחלוקתו קאמר. ולפמ"ש יקשה דנקט הטפל דמר"א אין ראי' כלל ולא נקט התנא קמא דהיא ראי' ברורה והיא קושיא נפלאה. אך נראה דלא מהני לשיטת התוס' והרא"ש בע"ז דרק בנתערבה באחרות הוא דמותר להוליך הנאה לים המלח א"כ גוף האיסור לא הוה דבר שיל"מ ע"י פדיון אלא אף לשיטת רש"י דאף בלא נתערב מותר היינו משום דע"ז תופס דמיו וכמ"ש הרא"ש ולכך מוליך הנאתו לים המלח ואיך שייך דבר שיל"מ דהא ע"ז אין לו מתירין כלל דכיון שמחללה יוצאת לחולין והוה המעות ע"ז וגם מה הנאה יש לו בזה כיון דנותן כדי הנאת העצים שנהנה בהם ובכה"ג לא מקרי דבר שיל"מ כל שאינו מרוויח והקדש דחשוב דבר שיל"מ הוא משום דיכול לחלל שוה מנה על שו"פ כמ"ש המג"ש בפסחים גבי הקדש שם ע"ש וז"ב. שוב מצאתי במח"א הלכות מ"א פט"ז שם שהקשה בהא דאמרו בע"ז דף ע"ד דאי אתמר בע"ז משום דאין לו מתירין אבל תרומה דיל"מ והקשה המח"א הא גם ע"ז יש לו מתירין ע"י שיוליך הנאה לים המלח והוא כעין מ"ש. ולפענד"נ דבכה"ג ל"מ דשיל"מ ואין להקשות דאכתי הו"ל דשיל"מ דיכול לבטל ע"י נכרי די"ל דשם מיירי בע"ז של ישראל דאין לו ביטול

והנה דעת הרז"ה דדוקא בע"ז דתופסת דמיה הוא דיוליך הנאה לים המלח משא"כ בשאר איסורים וראיתי בחידושי ריטב"א בע"ז שם שתמה ע"ז דניהו דתופס דמיה אבל גם היא בעצמה אסורה. ולפענד"נ דסברת הרז"ה דהנה הרא"ש בע"ז שם כתב עוד תירוץ דדוקא בדבר שאין ממשות איסור בעין הוא דהתירו להוליך הנאה לים המלח וצריך להבין דכיון דקיי"ל דיש שבח עצים בפת הו"ל כאילו ישנו לאיסור בעין. אמנם נראה דכיון דיש שבח עצים בפת לא אמרינן רק היכא דאסור בהנאה וכמ"ש התוס' בפסחים ובע"ז דף ס"ו דכיון דעכ"פ נהנה מן העצים של איסור הרי ניכר השבח עצים בפת אבל באיסור אכילה לא ולפ"ז כל שמוליך הכאה לים המלח א"כ שוב אין נהנה מן העצים של איסור וא"כ שוב ל"ש שבח עצים דהא לא אמרי' שבח עצים רק באיסור הנאה דעכ"פ נהנה מן האיסור וכל שמוליך הנאה ליכא שבח עציה דבאמת הוא דבר שאין בו ממש ונמצא ששני התירוצים אחת הן וכן כתב הפר"ח דראוי להחמיר כסברת שני התירוצים ולפמ"ש הדבר נכון מצד הדין ודו"ק כי עצה נכונה היא

ובזה יש ליישב מה שהקשיתי וכן הקשה המח"א בזבחים שם דגם ע"ז חשיב דשיל"מ דהא מוליך הנאתו לים המלח. ולפמ"ש אתי שפיר דכבר נתבאר בסי' ק"ב בהג"ה שם דכל דאין בו רק טעמו בטיל ול"ש בו דבר שיל"מ ע"ש ובש"ך ולפ"ז כאן כל הטעם דיוליך הנאה לים המלח הוא משום דתופס דמיו וכבר כתבתי דגם בזה מצרך צריך לטעם דאין בו ממש וכמ"ש בביאורו וא"כ כיון דאין בו ממש דבאמת אין שבח עצים בפת רק לענין איסור הנאה עכ"פ ל"ש דבר שיל"מ דבטעם בלבד ל"ש דבר שיל"מ ומכ"ש בכה"ג. ומ"ש שם כ"פ דלכך לא סגי בהנאת דמי עצים משום דטעמא דר"א משום דיש לו פדיון ובדבר שאין בו ממס ל"ש פדיון כמ"ש הר"ש פ"ב דמע"ש בשם הירושלמי לענין תבלין של מע"ש שנפלו לחולין דאין לו פדיון משום דהוה דבר שאין בו ממש. אמת שדבר חכמה הוא אבל מלבד דיקשה לפי דבריו א"כ מה מועיל בנתנו דמי הפת והלא הפת לא נאסר רק משום העצים שאין בו ממש ומה לי בזה במה שהפת יש בו ממש הא הפדיון על האיסור הבלוע בו והוא אין בו ממש והרי גם שם התבשיל של חולין יש בו ממש ונאסר על ידו ואפ"ה כיון שבליעת התבלין אין בו ממש ל"ש פדיון וגם אין לו דמיון למה דמייתי שם מהירושלמי והר"ש דהם מיירי בדבר האסור באכילה ובאיסור אכילה ל"ש שבח עצים כמ"ש התוס' ולכך חשבוהו לדבר שאין בו ממש וכ"כ התוי"ט בפ"ב דמע"ש שם בהדיא ע"ש. ובלא"ה לא ידעתי ותמה אנכי דמה דמיון היא שם הפדיון הוא