דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) קכד

אומר לא אכל. ולפמ"ש אתי שפיר דמשם ליכא להוכיח די"ל דקמ"ל רבותא דאף בכה"ג שהוא שותק אפ"ה מביא אשם תלוי כשע"א מכחישו ומטעם הנ"ל וזה רבותא גדולה דה"א דגם אשם תלוי לא יביא דכיון דע"א מכחישו מהראוי להאמינו טפי וכנ"ל וקמ"ל דמביא אשם תלוי דמ"מ לבו נוקפו וכמ"ש הש"ך בס"ק י"ד בשם הירושלמי וזה רבותא גדולה ודו"ק כי הוא חריף

ודרך אגב אומר במה דנשאלתי בשנת תרכ"א ה' וארא בשם תלמודי החריף מוה' יעקב יוסף ווילער כ"י בהא דנסתפקו התוס' ביבמות דף פ"ח באמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד אי נאמן נגד העדים והקשה דלמה לא מוקי הש"ס בר"פ אמרו לו בכריתות דמיירי דאמרו לו תרין והוא טוען לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד דבכה"ג לא נחלקו ר"מ וחכמים והשבתי בפשיטות דבמשנה תני בכל הבבות סתם לא אכלתי ומסתמא בחד גוונא מיירי והרי במה דנחלקו ר"מ ורבנן ע"כ הכוונה דלא אכלתי שוגג אלא מזיד ומסתמא גם רישא מיירי בזה ודו"ק היטב

שם ויש מי שאומר דע"א בהכחשה לאו כלום היא. הש"ך האריך הרבה אם בא המתיר תחלה אם הוה כבי תרי והביא דברי המהרי"ק לענין שוחט הובא בש"ע יו"ד ס"א דהשוחט נאמן והב"ח והרש"ל כתבו דשם כיון דלא האמינה כבי תרי להמתיר לא נאמן כבי תרי וכמ"ש הנמ"י והש"ך חולק בזה ע"ש. והנה באמת לפענ"ד גם לענין איסורין הא דהאמינה תורה להמתיר הוה כשנים דהרי מתורת עדות האמינתו התורה מדכתיב וספרה לה לעצמה וא"כ הוה כמו עדות עגונה ועגלה ערופה. אמנם באמת אחר העיון מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' פ"ט בדבר השאלה שקנה ריאה והמוכר אמר שהיה במקום הכשר המובא בש"ע יו"ד סי' ל"ט סעיף י"ז האריך הרבה וכתב דבאיסורין ל"ש אם העד המתיר בא תחלה או אם האוסר בא תחלה דהרי לענין איסורין בין לעד המתיר ובין לעד האוסר נתנה התורה הנאמנות ובשלמא בעגלה ערופה או בסוטה שם נתנה התורה נאמנות רק לעד המתיר ולכך שייך לחלק דאם בא הוא תחלה הוא נאמן כבי תרי אבל כאן אם נתנה התורה נאמנות להמתיר מכ"ש שנתנה להאוסר והרי כל איסורין בעד אחד הוחזק לחייב כרת אח"כ כמ"ש הרמב"ם ולכך ל"ש לחלק בין בב"א או בזאח"ז דאף אם בא האוסר או המתיר בתחלה הוה כב"א ע"ש שהאריך וא"כ ה"ה לענין שוחט ג"כ אין חילוק בין בזאח"ז או בב"א וז"ב: ומן האמור תדע שמ"ש בש"ע בסי' ל"ט שם כיון שבא בב"א והט"ז והש"ך כתבו דאם בא האוסר תחלה תו לא נאמן המתיר אח"כ והרי לפנינו בתשב"ץ להיפך וגם הב"י העתיק בשם התשב"ץ ץ כיון שבאו בב"א ובאמת המעשה היה שם שבא בב"א אבל אף בזאח"ז ג"כ הדין כן באיסורין כמ"ש התשב"ץ שם וגם להב"י וכל האחרונים משום שלא היה התשב"ץ נדפס בימיהם ורק קיצור העתיק וע"כ לא ידעו זאת אבל עתה זכינו לאור הבהיר שכתב שם להיפך וגם מ"ש הב"ח והרש"ל שם דלדידן דבנאבדה הריאה קי"ל לאסור ה"ה בדינו של התשב"ץ והש"ך השיג עליו והנה אם כי סברתו היה נכונה אבל בתשב"ץ שם מבואר בהדיא כן דלמאן דאוסר בנאבדה הריאה גם שם אסור ע"ש

שם וכל הפסולי עדות כשרים לענין איסורים הבה"ז בחידושיו לכריתות דף י"ב האריך להקשות דמה שנרשם הע"מ הוא טעות דאדרבא בהר"ן מבואר דלדעת הר"ת וסייעתו דבעינן צירוף שתיקת הבע"ד וכוותיה קיי"ל בש"ע כאן בעדות פסול לא מהימן דלא סמיך עליה ע"ש. אמנם באמת כבר כתב הש"ך כאן דט"ס המ"מ ומקירו מהרשב"א סי' ת"ל ושם מבואר בהדיא כן ע"ש. ובאמת שכדבריו כן היא בכל ד"מ הנדפס לפנינו הרשב"א סי' ת"ל וגם ממקומו הוא מוכרע כמ"ש הש"ך אמנם מאד תמוה לי אמאי נח דעתו של הש"ך בזה הא י"ל דהרשב"א לשיטתו דס"ל כשיטת הראב"ד וסייעתו דמחלקין דבשותק ואף באמר א"י נאמן ולא בעינן שיסמוך הב"ד על העד וא"כ גם בפסול נאמן אבל לדידן דבעינן צירוף הבע"ד פשיטא דאינו נאמן באם העד פסול דלא סמך עליו והמעיין ברשב"א סי' ת"ל יראה בהדיא כן וצע"ג

שם ס"ב והוא בענין שמפסיד כל שכרו וכו' הט"ז הקשה דמ"ש מאמרה קדשתני דנאמנת לאסור בקרוביו ואפ"ה לא אמרינן מתוך שנאמנת לאסור בקרוביו ונפסדת עי"ז נאמנת ג"כ שקידשה ע"ש. והנה לפמ"ש הש"ך שם דבמכחיש גם כאן אינו נאמן א"כ ל"ק משם דאומר לא קדשתיך. אמנם גוף קושייתו ל"ק דהתם אם נימא דנאמנת א"כ תו לא מפסדה מידי דאם ישאנה פשיטא שלא מפסדת במה שתאסר בקרוביו דכל מי שתשא תתסר בקרוביו וזאת כל מגמתה שישאנה או יקדשנה משא"כ באן דאף אם נאמינו שהס"ת פסול אפ"ה הוא יש לו הפסד כל שכרו ושפיר אמרינן דמה לו לשקר ויפסיד ממון בכדי משא"כ שם דכפי רצונה שיקדשנה וישאנה שוב לא מפסדת כלום ואם נימא דנאמנת פשיטא דלא הפסידה כלום וז"ב ובלא"ה ל"ק מכמה טעמים ודו"ק

שם בענין שמפסיד כל שכרו. עיין ט"ז שהקשה וכ"כ בחידושי כמה תשובות בדבר וכעת חדשות אני מגיד דהנה בהא דאמרו מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת קשה לי טובא לפמ"ש התוס' בב"ב דף ל"ג בד"ה לסוף דמה שנאמן להפסיד שכרו ואינו נאמן להפסיד ס"ת לפי שכיון שהס"ת ביד הלוקח הוה כאילו יש עדים שכתוב לשמה ומה שמפסיד שכרו לפי שמודה שאינו חייב לו ע"ש ולפ"ז קשה טובא אמאי אמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן והא היה כבר הס"ח ביד הלוקח והוה כאלו עדים מעידים שנתעבר לשמה והוא תימה גדולה והנראה בזה דבאמת מה דהוה כאילו יש עדים היינו משום דהוה כאילו מוחזק ביד הלוקח בחזקת כשרות ולפ"ז נראה לי ברור דנגד חזקת כשרות יש חזקה דלא שדי אינש זוזי בכדי והוא חזקה דאתיא מכח סברא ועדיף מרובא כמ"ש התה"ד סי' ר"ז וא"כ ז"ש מתוך שנאמן להפסיד שכרו ובודאי לא שדי אינש זוזי בכדי א"כ בודאי אמת הוא ולכך נאמן להפסיד ס"ת וז"ב ולפ"ז זהו החילוק דודאי כל דשייך לומר דחשב דלא יפסיד כ"כ כדאמר דטעה בדר"י א"כ לא שייך לומר דלא שדי זוזי בכדי דהא אינו רק הפסד מועט ושוב אינו נאמן נגד החזקה דהוה כאילו יש עדים שהס"ת כשר אבל כל דאין לטעות שוב שייך החזקה דלא שדי זוזי בכדי וז"ב. ולפ"ז מיושב קושית הט"ז דכאן לא שייך הסברא דלא שדי זוזי בכדי ולא שייך הסברא מתוך שנאמן דמה ענין זה לזה

והנה אור ליום ה' בשלח שנת תרכ"ו היה אצלי אחד מבארטשיב ושאל בהא דאמרו בקידושין דף ס"ג נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס ושאל אם נימא דארוסה יש לה כתובה א"כ למה לא נאמר מתוך שנאמן לתת כתובה נאמן לכנוס. וכמה תשובות יש בדבר דמלבד דאם נימא נאמן לכנוס שוב אינו מפסיד הכתובה דהרי נושא אשה וחייב לתת כתובה ולא מקרי הפסד אף גם דלפענ"ד זה טעות דזה יכול לטעון דאני לא נתחייבתי לתת כתובה רק אדעתא דלכנוס אבל כל שהוא שכחה למי נתקדשה א"כ היא דאפסדה אנפשה וא"צ לתת כתובה דאדעתא למיפק לא נתן כתובה וז"ב ודו"ק היטב

והנה הט"ז כ' בסי' קכ"ז שם דבס"ת אין להס"ת חזקת כשרות ע"ש ודבריו לכאורה תמוהין דהא התוס' כתבו להיפך דכל שהוא ביד הלוקח הוה כאילו יש עדים שכתוב לשמה וא"כ משמע שהיא בחזקת ס"ת כשר. אמנם אחר העיון נראה דהדבר נכון דבאמת דברי הט"ז נכונים דכל שאומר שלא עבדן לשמן לא הי' להס"ת שום חזקת כשרות. אך נראה דבאמת שם במעשה דאמר דנאמן להפסיד שכרו ואינו נאמן להפסיד ס"ת הי' בטען שלא כתב אזכרות לשמן. ולפ"ז שם ס"ת לשמה קאי בסתמא ורק דהוא טען שבפירוש לא כ' לשמן ובפרט אם נימא דבתחלת כתיבת הס"ת אומר דכל אזכרות ואח"כ סגי אף בשלא הוציא בשפתיו וע' בסי' ער"ו ובט"ז ונקה"כ ובתוס' מנחות דף מ"ב ובמרדכי הלכות קטנות הובא בט"ז ונקה"כ שם ולפ"ז כל דסתמא לשמה קאי רק דהוא טוען שבפירוש הוציא מלשמה בזה בודאי אינו נאמן כל שהוא ביד הלוקח וצדקו דברי התוס' אבל במה שאמר שלא עבד לשמה דזה סתמא לאו לשמה קאי א"כ שוב לא הי' להס"ת חזקת כשרות ושוב נאמר מתוך שמפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת וכמ"ש הט"ז ודו"ק. איברא דלפ"ז יקשה מה פריך הש"ס ומ"ש מדר' אמי' והוצרך לחלק דטעי בדר' ירמי' ולמה לא משני בפשיטות דשם סתמא לשמה קאי ואינו נאמן נגד החזקה משא"כ כאן וכמ"ש הט"ז אמנם נראה דבאמת כאן היה הס"ת ביד הלוקח ולא אמר לו בפעם הראשון שמצאו וע"כ דמהימן לו ע"י שנאמן להפסיד שכרו ושפיר הקשה מ"ש מדר' אמי דהרי (כאן הי' הס"ת ביד הלוקח ולא אמר לו בפעם הראשון) חזינן דע"י שנאמן להפסיד שכרו האמינו לו אף שכבר הי' ביד הלוקח ולא אמר לו בפעם הראשון שמצאו וע"ז משני דטעי בדר' ירמי' אבל לדידן דלא קי"ל כן ואם לא מצאו בפעם ראשון אינו נאמן שפיר מחלק הט"ז. אמנם זה דחוק דיהי' סברת הש"ס דמתוך שנאמן להפסיד שכרו דלא כרבא ודלא כאביי וזה לא מצינו ראיתי בחידושי הרשב"א שכ' דאתיא כאביי דאילו לרבא הי' לו לשיולי אי אשכחי' מקמי הכין לאחר שיצא ס"ה מידו וע"כ כאביי וא"ל דאינו בידו דז"א דהי' בידו לגרר האזכרות ולחזור ולכתוב ע"ש ולא זכיתי להבין דברי קרשו דא"כ בהך דלא עביד לשמן דאינו בידו כלל ולמה נאמן ואולי מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן אף דאינו בידו וא"כ גם לרבא יש לומר כן ועכ"פ דברי הט"ז תמוהין דנראה דאף דיש להס"ת חזקת כשרות אפ"ה נאמן כל שמפסיד שכרו ובלא"ה יפה תמה בהגהות הגאון מוהרב"פ דמה יעשה להך דיין דהיה לו חזקת כשרות אפ"ה נאמן כל שמפסיד שכרו ובאמת לפמ"ש יש לומר דכל שצריך פעולה לשמרו מניסוך שפיר נאמן אבל בס"ת לענין אזכרות דסתמא לשמה קאי ורק אם כתב בפירוש שלא לשמה הוא דמפסל ובזה אינו נאמן ובעיבוד דסתמא לאו לשמה קאי שפיר נאמן כל דמפסיד שכרו אלא דקשה למה לא מחלק הש"ס כן דהתם סתמא לשמה קאי משא"כ בעיבוד וכמ"ש ועיין בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' פ"א ובשו"ת פנים מאירות ח"א סי' כ"ד שהביאו דברי הרשב"א ולא העירו כלל דאכתי קשה גבי עיבוד מאי איכא למימר וע"כ דמתוך שנאמן להפסיד שכרו שייך אף דאינו בידו ולפענ"ד יש לומר דבאמת דברי הרשב"א תמוהים כמ"ש הפ"מ שם דאיך שייך לומר דבידו לגרר והא אין אדם משים עצמו רשע. אמנם נראה כיון דלגבי ממון נאמן לחייב עצמו בממון כשאמר גנבתי וכמבואר בטור חו"מ סי' ל"ד וכיון שלזה האמינו התורה והו"ל הודאת בע"ד כמאה עדים שוב אין סברא דלא יהיה נאמן גם לגבי איסור ושפיר פריך ומ"ש מדרב אמי. ובזה מיושב מה שהקשיתי מדברי התוס' ב"ב דבאמת כל דלא שייך מתוך דיש לומר דטעי בדר' ירמי' שייך לומר דהוה כאלו עדים מעידין אבל כל שנאמן במתוך א"כ אתה מחשב הודאת בע"ד כמאה עדים וגם לגבי אסור נאמן ל"ש דהוה כאילו עדים מעידים דהא יש עדים כנגדו והו"ל ספק ואסור ודברי